חבל נחלתו י יח
סימן יח
אימתי תחילת התענית
שאלה
בערב שבעה עשר בתמוז פנו אלי שבלוחות ובע"פ מתפרסמים שני זמנים לגבי עד מתי מותר לאכול לפנות בוקר שלפני התענית, והשאלה היא: מה הדעה הנכונה?
תשובה
א. פסק הטור (או"ח סי' תקסד: "הלכתא אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר".
ובאר הבית יוסף: "הלכתא אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. בפרק קמא דתעניות (יב.) תנו רבנן עד אימתי אוכל ושותה פירוש בכל תענית שאוכל ושותה משתחשך עד אימתי אוכל ושותה בלילה כשמתענה למחר עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי רבי אליעזר ברבי שמעון אומר עד קריאת הגבר וידוע דהלכה כרבי מחבירו".
וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תקסד ס"א):
"כל תענית שאוכלים בו בלילה, בין צבור בין יחיד, הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר".
השאלה היא מתי עלות השחר?
ב. נאמר בפסחים (צד ע"א): "רבי יהודה אומר:. ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין". ושיעור זה התקבל להלכה אע"פ שיש חולקים עליו בסוגיא התם. וצריך לפי"ז לקבוע כמה זמן הוא שיעור הילוך מיל.
בפירוש המשנה לרמב"ם (פסחים פ"ג מ"ב) כתב: "ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הלוך בינוני מיל אחד, והוא כדי שני חומשי שעה מן השעות השוות". וכ"כ רע"ב. ולפי"ז הילוך מיל הוא דקות. ועלות השחר הוא דקות לפני הזריחה.
ג. בתרומת הדשן (סי' קכג) בהגה"ה נאמר: "ושיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה, לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא י"ב שעות, כדאיתא פ' מי שהיה טמא".
וכן בתרומת הדשן (סי' קסז): "יש לסמוך אדברי הרמב"ם דכתב בסתם דשיעור מליחה היא כמהלך מיל דהיינו חלק שלישית שעה פחות חלק ל' מן השעה" (=זהו שעורו של תרוה"ד למיל).
וכן בדברי תלמידו מהר"י וייל (שו"ת סי' קצג) כתב: "ואל יניח העיסה בלא עסק שיעור הילוך מיל דהיינו רביע משעה וחלק אחד מעשרים משעה. כדמשמע בתוספות פרק קמא דפסחים וכן בפרק מי שהיה טמא דמהלך אדם בינוני מ' מילין ביום דהיינו י"ב שעות".
וכן בספר איסור והיתר הארוך (שער א) כתב: "ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק אחד משלשים בשעה".
ולפי תרוה"ד וסיעתו עולה כי שיעור מיל הוא דקות ושיעור ארבעה מילין הוא דקות.
הגר"א (או"ח סי' תנט) נקט ששיעור הילוך מיל הוא . דקות (לפי הילוך מיל מהנץ החמה עד שקיעתה ביום בינוני), ולפי דבריו עה"ש הוא דקות לפני הזריחה.
עפי"ז עולה כי יש שלש שיטות להלכה: , , דקות, לפני הזריחה.
ד. לגבי פסיקת הפוסקים להלכה, הב"י (או"ח סי' תנט) הביא את דברי תרוה"ד. ובשו"ע פסקו להלכה. וכן הרמ"א (או"ח סי' רסא) כתב: "ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל'".
וכן הים של שלמה (חולין פ"ח סי' צב) כתב: "דין שיעור שהיית מליחה, נהגו העולם להשהות שעה, ומ"מ לכבוד שבת או לכבוד אורחים דיו בשיעור מיל, שהוא שליש שעה פחות חלק ל'".
אולם המגן אברהם (סי' תנט ס"ק ג) כתב: "הוי רביעית – ולאותם המחשבים מהנץ החמה עד שקיעת' הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל עמ"ש סי' תמ"ג".
המשנה ברורה (סי' תנט ס"ק טו) פסק: "הוי רביעית שעה וכו' – והוא י"ח מינוטין בס"ה. ועיין בביאור הלכה דלענין מליחה דשיעורו הוא ג"כ כדי שיעור הילוך מיל בדיעבד אין להקל אלא א"כ שהה כ"ד או כ"ג מינוט עכ"פ ולכתחלה שיעורו הוא כדי שיעור שעה ואין לשנות".
היינו לפי המשנה ברורה יש להחמיר כשתי השיטות בחמץ לחוש כבר ל- דקות ואילו לגבי זמן מליחה המינימלי יש להחמיר שימתינו כשיטה המחמירה.
ובביאור הלכה (סי' תנט ד"ה הוי רביעית) הרחיב דבריו: "הוי רביעית שעה וכו' – עיין מ"ב דיש פוסקים שחולקין על שיעור זה ולדידהו שיעור מיל הוא שליש שעה וחלק ט"ו מן השעה (= דקות) (עיין מ"א ופר"ח וח"י וביאור הגר"א) ויש מבעלי סברא זו (עיין ביאור הגר"א ולפי גירסתנו בגמרא ועיין בספר סדר זמנים) שחושבין שיעור מיל לחשבון כ"ב מינוטין וחצי. ולכתחלה במקום שאין הפסד מרובה מששהה י"ח מינוטין הוי חמץ ואסור בהנאה וכדעת השו"ע וכ"כ הגר"ז אמנם בהפסד מרובה אפשר דיש לסמוך על הני פוסקים דפליגי וכל כמה דלא שהה עכ"פ כ"ב מינוטין וחצי אין לאסור אם לא ראינו בה סימני שיאור וסידוק ועיין בספר סדר זמנים שכתב דגם לענין מליחה יש להחמיר אף דיעבד ולאסור כל זמן שלא שהה שיעור זה".
וכן ערוך השולחן (או"ח סי' תנט סעי' ה-ו) כתב שיש להחמיר כשתי השיטות. וז"ל:
"[ה] לכתחלה לא יניחו העיסה בלא עסק אפילו רגע אחת דכל זמן שמתעסקין בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ועסק מקרי לישה ועריכה והסטופלע"ן אם הם בחוזק מקרי עסק ואם ברפיון לא מקרי עסק ויזהר מלהשים היד על המצה הרבה דהיד יש בה חמימות. וכמה תשהה העיסה בלא עסק ותבא לידי חימוץ כתב רבינו הב"י בסעיף ב' דהוה רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה וזהו י"ח מינוטי"ן וטעמו משו' דבגמ' [מ"ו.] אמרו שיעור הילוך מיל ומהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות שהם ארבעים מילין דבכל פרסה ד' מילין והיום הוא י"ב שעות ונמצא דמגיע לכל שעה ג' מלין ושליש מיל ומיל הוא אלפים אמה ובכל שעה יש ששים מינוטי"ן ומגיע לכל מינו"ט מאה ושנים עשר אמות בקירוב ומגיע לי"ח מינוטין שני אלפים אמה וי"ב אמה לפי חשבון מאה ושנים עשר ואינם בשלימות רק בקירוב והוי אלפים אמה בצמצום ושיעור שעה הוא חלק כ"ד מן מעת לעת שלם דהיינו יום ולילה.
"[ו] אבל הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה פסחים פ"ג כתבו דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה וזהו כ"ד מינוטין דחומש מששים מינוטין הוי י"ב ושני חומשין הוי כ"ד דאינהו חשבי מהנץ ועד השקיעה הי"ב שעות וההילוך הוא ל' מילין דעשרה מילין הולך קודם הנץ ולאחר השקיעה כדאיתא בפסחים [צ"ד.] ונמצא שכשתחלק ל' מילין לי"ב שעות שהם ששים חומשי שעה יגיע לכל מיל שני חומשי שעה וכ"כ המהרי"ל [מג"א סק"ג] ולפי' זה הסכימו הגדולים שכן עיקר ודיעה ראשונה מוכחש בחוש [ח"י סק"י והגר"א סק"ה והגר"ז סעיף י'] אלא שמ"מ יש להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה [הגר"ז] והנה בכאן הדיעה האחרונה הוי קולא אבל לענין מליחת בשר הוי חומרא דשיעור מליחה הוא כשיעור הילוך מיל וא"כ לדיעה ראשונה די בי"ח מינוטי"ן ולדיעה אחרונה צריך כ"ד מינוטי"ן ועמ"ש ביו"ד סי' ס"ט".
ה. אמנם החזון איש (או"ח סימן קכג, א; יו"ד סי' י , יח) חולק וז"ל: "או"ח תנ"ט ס"ב, ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה (= דקות), כתב בספר משנה ברורה בבה"ל דבהפסד מרובה יש לסמוך אהני דפליגי וס"ל דשיעור מיל כ"ב מינוט וחצי, וכן בשיעור מליחה אין להקל בדיעבד בפחות מזה השיעור, אמנם לפי מה שהעלה הגר"א ז"ל בסוף דבריו לפרש בסוגיא דפסחים צ"ד א', דר"י אחד מעשרה ביום דוקא קאמר ודלא כפרש"י ז"ל שם, וגמ' תרתי קפריך ומסיק דר"י ביממא קאמר, ולפ"ז סרה קו' האחרונים ז"ל, דבאמת יום בינוני היינו י"ב שעות מנ"ה עד שקיעת החמה, אלא ששיעור י' פרסא היינו נמי לאותן י"ב שעות, א"כ אין לנו לזוז מדברי השו"ע דשיעור מיל י"ח מינוט, והגר"א ז"ל החזיק מאד בפי' הזה מלשון הסוגיא ומדברי הירושלמי יעו"ש, לכ"נ שאין להקל גם בהפ"מ בשהה י"ח מינוט, ובשיעור מליחה יש להקל דיעבד בשיעור הזה, או לחולה גם לכתחלה, וס' סדר זמנים אינו תח"י".
ולמעשה, נראה שיש שנהגו כמשנ"ב וערוה"ש להחמיר ולהקל לפי השאלה בהלכה, ויש שנהגו כחזו"א לפי דקות למיל ו- דקות לארבעה מיל.
ו. אולם כל השיטות הנ"ל תלויות בשאלה נוספת* והיא האם השיעור של הילוך מיל אשר ניתן למצבי התאורה בשמים הן לגבי עלות השחר והן לגבי צאת הכוכבים, האם הגמרא נתנה אותו לימים שהיום והלילה שוים באורכם אבל בקיץ שהיום ארוך זמנים אלה מתארכים ובחורף שהיום קצר זמנים אלו מתקצרים או שהם קבועים לכל ימות השנה.
בשאלה זו נפלה מחלוקת בין האחרונים. הפרי מגדים סבר שהזמנים הם קבועים לכל השנה, והמנחת כהן (פימינטיל) סבר שהזמנים משתנים לפי התארכות היום והלילה. והובאה מחלוקתם בבביאור הלכה (או"ח סי' רסא ד"ה שהוא). ולפי דבריהם עולה מחלוקת נוספת בשינוי הזמנים לפי עונות השנה.
ז. עלות השחר וצאה"כ מידתם היא לפי התאורה של השמש בביאתה ולאחר שקיעתה. המידה של הילוך מיל ניתנה כשיעור מקביל. לכן הפוסקים בימינו (הגרי"מ טיקוצ'ינסקי משנת תרפ"ה ואילך), נקטו בשיטת 'המעלות' היינו בדקו בימי ניסן ותשרי את גובה השמש מתחת לאופק בשעת עלות השחר וצאה"כ והשליכו זאת על כל ימות השנה. אלא שזוית השמש מתחת לאופק אינו הגורם היחיד אלא בקיץ ובחורף השמש 'שוהה' ביחס לכדור הארץ מהזוית שמתחיל עלות השחר עד לזריחה בעוד שבימים השוים (ניסן ותשרי) היא 'עוברת' מרחק זה יותר מהר. עובדה זו גורמת שעלות השחר מתארך בקיץ ואף בחורף יותר מימות ניסן ותשרי, ואע"פ שמבחינת מעלות השמש מתחת לאופק הגודל שווה הנה הזמן שהשמש 'עוברת' מרחק זה משתנה. ולכן הרב טיקוצ'ינסקי קבע לפי המדידות שבניסן ותשרי זמן עלות השחר דקות (עפ"י הגר"א) לפני הנץ, בתמוז דקות לפני הנץ, ובטבת דקות לפני הנץ.
ח. לפי שיטת המעלות שרוב האחרונים נקטו – יווצרו הבדלים בין השיטות השונות של הילוך מיל ולכל שיטה ישנן את המעלות שלה ולוח שלה לעלות השחר וצאת הכוכבים לכל ימות השנה. וממילא יווצרו הבדלים לתחילת הצום.
ועדיין צריך לדון האם המשנ"ב וערוה"ש שנקטו ללכת לחומרא בזמן עה"ש, מה יאמרו בדין דרבנן של עה"ש כמו אכילה קודם תענית. ניתן לומר שיקלו שספק דרבנן לקולא, וניתן לומר שיחמירו כרוב מצוות דאוריתא שקיומן ביום התלויות בעה"ש (מגילה כא ע"א).
ומכאן שההבדלים לגבי תחילת הצום בי"ז בתמוז יכולים להיות של קרוב לשלושת רבעי שעה, כמו שכתב הגרי"מ טיקוצ'ינסקי שבתמוז עה"ש דקות לפני הזריחה, בעוד שלפי שיטת החזו"א עפ"י הפרי מגדים די בשבעים ושתים דקות לפני הזריחה.