חבל נחלתו י יב
סימן יב
חיוב ברירה קודם הפסח מספק שיחמיץ בפסח
שאלה
אדם מאכיל לבעלי חיים שהוא מגדל קטניות בפסח, את הקטנית הוא שורה במים קודם האבסת הבהמה. בדר"כ בשקי הקטניות מעורבים גרגרים בודדים של תבואה שיחמיצו בפסח לאחר ששרה את הקטניות במים אף לפני אכילת בעלי החיים. האם מוטל עליו לברור את האוכל לפני הפסח כדי להוציא את זרעי התבואה? או שיכול לבטלם לפני הפסח או בפסח.
תשובה
א. כעת זרעי התבואה אינם חמץ. אולם אם הם יחמיצו בפסח הוא יעבור בבל יראה ובל ימצא כיון שיהיה ברשותו חמץ. כמו"כ בהאכלתו לבהמה הוא עובר מהנאה מחמץ בפסח.
כתב בספר אהל מועד (שער הפסח דרך ד נתיב ו): "כתב רשב"א שאין לחוש כלל בחטים שנשכו עכברים בשניהם שאפי' תאמר דהוי כלעיסת אדם מ"מ אנו רואין שאין מתרפאין אפי' עפ"י הביב ואפי' אדם בכיוצא בזה הנושך בגרגיר בשיניו אינו בא לידי חימוץ בכיוצא בזה ע"כ. ויש מחמירין בזה וגם שמענו בהרבה מקומות לברור חטים בפסח מאכילת עכבר". והחשש הוא שהחיטים שנשכם עכבר נתחמצו, ולכן כאשר יטחנו אותם יערבו חמץ בתוך הקמח ויאכל חמץ בפסח.
וכן הטור (או"ח סי' תנג) הביא: "כתב הר"פ יש נוהגים לברר החטין אחד אחד מאכילת עכבר וי"א שא"צ דהוי מי פירות וכתב הוא (=ר"פ בעל הגהות על הסמ"ק) שאינו דומה למי פירות שהרוק מחמיץ כדתנן לא ילעוס אדם חטים ויתנן ע"ג מכתו וכו' ואין להקל ע"כ. ונראה שאין לחוש לזה כלל דחששא רחוקה היא זו לומר שתחמיץ חטה קשה במעט רוק שבפי העכבר דאפי' לתיתה שרי בגמרא (פסחים מ א) אלא שהחמירו הגאונים לאוסרה, ועוד אפילו אם יש בהן נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הן כשיטחן ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלה". ומהטור עולה שלא חשש לכך לכתחילה, כיון שהרוק מעט וכן החטים מתבטלות, ולכן לא חייב בברירת והוצאת החיטים שנשכן עכבר.
וכן הב"י הביא את מקור הדברים בסמ"ק ובהגהות מימוניות, והוסיף: "כתבו הגהות מיימון בפרק א' (ה"ה דפו' קושטא) בשם סמ"ק (סי' רכב עמ' רלא הגהות הר"ף אות יב ד"ה ועל הדגן) על הדגן שצמח מלחלוחית הארץ שקורין גירמ"י אומר רבינו יחיאל שזהו חימוץ גמור וכשהוא מעורב בתבואה אחרת צריך לבררו יפה שיהא ששים מאותו שלא צמח ואף על גב דהוי יבש ביבש מכל מקום יהיב טעמא בשעת אפיה, וגם צריך שתהא האפיה קודם פסח, דאי בפסח אפילו כל שהוא אסור על כן נכון הוא ליזהר שלא יהיה כלל מאותו גירמ"י בתבואה כי לעולם הוא שם ומתערב בתבואה ורגילות הוא לאפות מצות בפסח עכ"ל".
מתבאר כי לכתחילה יש לברור חיטים שנתחמצו לפני פסח ולא לבטלם ברוב, אף אם אנו סוברים שאין חמץ חוזר וניעור בפסח, ובפסח אם אפה מצה מחיטים שנתבקעו אינן בטלות ועובר באיסור אכילה שהוא איסור כרת.
ב. והב"ח (או"ח סי תנג) הסיק: "ולענין הלכה נקטינן כהרשב"א בתשובה (ח"א) סימן תפ"ח דאין בנשיכת העכברים משום חימוץ ואפילו היה בו משום חימוץ אין בו אלא מעט בתוך הרבה ואי אפשר לבוא בו לידי איסור דאורייתא". ומאריך בכך שאין בחיטים נשוכות איסור ובברירה פחות מששים מתבטל קמח בקמח אף בפסח. אולם ממשיך הב"ח: "וכל זה לפי הלכה אבל למעשה כל בעל נפש יחמיר על עצמו ובפרט בדגן שצמח שהוא חמץ גמור ואוסר ב פ ס ח בשעת אפייה כמ"ש הסמ"ק".
וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תנג ס"ג): "אם לא ביררו החטים מאכילת עכבר, אין בכך כלום. הגה: וכן אם לא ביררו ממנו אותו דגן שצמח; מיהו צריך לראות שאין בו כל כך שלא יהא ששים כנגדו מן ההיתר (הגהות מיימוני בשם סמ"ק ות"ה סימן קי"ד)". ועי"ע בנו"כ על השו"ע*.
ועוד מצאנו שחייבו בברירה בשולחן ערוך (או"ח סי' תסב ס"ז) שכתב: "יש לברר המלח קודם פסח מחטים שלא יהיו בתוכו, כי כשהמלח מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחטים ומתחמץ". ודבריו עפ"י הגהות מימוניות.
ג. אולם יש לחלק בין מקרה דנן לבין כל הדינים למעלה, שכן בשאלתנו המדובר במעט חיטים בתערובת קטנית בכמות קטנה מאד, כמו כן אין מדובר כעת בחמץ או בספק חמץ, אלא בגרעיני תבואה שיחמיצו רק בפסח. כמו"כ אין מדובר באכילת אדם אלא באכילת בהמה שהיא בגדר הנאה מחמץ, והשאלה היא האם מחשש שיעבור בפסח על בל יראה ובל ימצא והנאה מחמץ מוטל עליו כבר עתה לפני הפסח לברור את החיטים מהקיטנית. ובאופן כללי, השאלה היא האם אדם שיווצר אצלו וברשותו בעל כרחו חמץ בפסח והוא יהנה ממנו, חייב לעשות כל מאמץ לבער את גורמיו עתה, או שיכול לבטלו ודי בכך.
ויש להוסיף על השאלה: חברות המייצרות אוכל לבהמות מייצרות אותן בכופתיות (חתיכות דבוקות) לאחר שהדגנים והקטניות עוברים תהליך גריסה, ערבוב בחומרים שונים וחיבור יחדיו. אצל חלק מבעה"ח מרטיבים את הכופתיות לפני נתינתן לבעלי החיים. בתוך קוי הייצור של מפעלי המזון נשארים ודאי גרגרי תבואה בכל מיני פינות והם מתווספים ל'תערובת' שנותנים לבעה"ח. נמצא שבתערובת הניתנת לבהמות בפסח, אף שמחליפים את מזונם כשלושים יום קודם החג למזון כשר לפסח כדי שלא יאכלו חמץ בפסח ובעליהן לא יהנה מחמץ ויעבור בבל יראה, בכ"ז מעורבת כנראה כמות קטנה של תבואה שעם נתינת מים עליה תחמיץ, או שרוק הבהמות הניגר מפיהן יגרום להן להחמיץ. וכאן לא ניתן לברור את התבואה שרוסקה והוכנסה לתוך התערובת. וא"כ נוצר מצב שבו לא ניתן לברור את התבואה מתוך הקטנית ועם זאת הנותנה לפני הבהמות בפסח מחמיץ אותן ועובר בבל יראה ובהנאה מחמץ.
ד. כתב הרוקח (הל' פסח סי' רעג): "וכל אדם ילמד לבני ביתו לומר כשלשין המצות יאמר כל הבצק שתפול לארץ חוץ לכלי שלשין ממנו יהיה בטל והפקר. זה צריך לומר קודם שתחמיץ העיסה הנופלת לארץ כדמוקים רב אחא בר יעקב בפ' א' דפסחים היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת ומתיירא שלא תחמיץ מבטל בלבו אפילו ביום טוב". ובהמשך הסימן כתב: "בלילות ראשונות לאחר שילוש כל עיסתו יגרוד העיסה מן הכלי וישפוך המים במקום מדרון אלכסון שלא יאסף כזית במקום אחד כדאיתא בפ' כל שעה או ישפכם ברשות הרבים". היינו אדם היודע בבירור שיווצר לו חמץ בפסח בעל כרחו בין משאריות הלישה ובין ממי הלישה והשטיפה של הכלים בהם הוא אפה את הבצק, כאשר האפיה היא בפסח, צריך לבטל את פירורי העיסה שיפלו ויחמיצו קודם נפילתם. ובכך אינו עובר בבל יראה אפילו שהם ברשותו או ישפוך את מי הלישה והניקוי לרשות הרבים ובכך יוציאם מרשותו קודם שיחמיצו.
וכן כתב הטור (או"ח סי' תס): "ויהא אדם רגיל לומר על כל פירורין שיפלו בשעת לישה ועריכה יהיו בטלין כדי שיתבטלו קודם חימוצן".
ה. ובאר הבית יוסף: "ויהא אדם רגיל לומר על כל פירורין שיפלו וכו'. כן כתב המרדכי (בפ"ה) [בפרק קמא] (סי' תקלז) וכן כתבו הגהות מיימוניות פרק ג' (אות י) בשם הרוקח (סי' רעג) וכתבו עוד וכן טוב שיעשה לבצק הנדבק בכלים ששמא לא יוכלו להסירו עד שיחמיץ. והטעם שצריך לבטל קודם שיחמיץ משום דבתר איסוריה לאו ברשותיה הוא לבטלו כדאמרינן בפרק קמא דפסחים (ז.)".
והב"ח שאל: "ואיכא למידק אלשון רבינו שאמר על כל פירורין וכו'. הא אסיקנא בפרק קמא (ו ב) דפירורין ממילא בטלי ולא צריך לבטל משום פירורין, ואפשר דפירורין דקאמר רבינו לאו דוקא אלא רצה לומר בצק כזית או יותר וכן הוא ברוקח ובמרדכי והגהות מיימוני כתב[ו] בסתם שמא יפול בצק וכו' ולא הזכירו פירורין. ועוד כתב במהרי"ל (הל' אפיית המצות סי' ח) דהכא שאני דחיישינן שמא לאחר אפייה דמכבדין הבית יתכנסו פירורי הבצק וראויין להדבק יחד עד שיהא בהן כזית ולפיכך צריך לבטל בשעת לישה בפירוש אף הפירורין אבל בפירורי לחם קאמר תלמודא ממילא בטלי כיון דלא מידבק ביחד וכן עמא דבר לבטל פירורי עיסה בשעת לישה וכתב במהרי"ל (שם) דלאחר האפייה צריך לכבד את הבית שאע"פ שביטל אף הפירורין מכל מקום החמץ ברשותו ומה שנמצא מן הבצק שנפל ישרפנו".
עולה שבפירורי בצק יש חשש הצטרפות ולכן צריך לבטל מקודם, ולכאורה בכמה גרעיני חיטה אין הצטרפות וכל אחד קטן מכזית, וא"כ יש סברה לומר שבטלים מעצמם. אולם נראה שדוקא בבצק העומד להתקלקל ולהיזרק אומרים שבטל, אבל גרעיני תבואה אין עומדים להיבטל אפילו אין בהם כזית*, וכיון שיחמיצו בפסח עובר עליהם, אם לא ביטלם קודם שיתן עליהם מים בפסח.
וכך פסק בשולחן ערוך (סי' תס ס"ג): "הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה: כל פרורים שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם, כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן".
נראה שה"ה לכאן כיון שיהיו ברשותו לאחר נתינת המים על זרעי הקטנית גרעיני חיטה שיתפחו ויתחמצו צריך לבטלם קודם שיחמיצו, ואם בכ"ז יראה גרעין שתפח יוציאנו וישרפנו כיון שחייב בביעורו כפי שכתב המהרי"ל (המובא בב"ח) לגבי פירורים.
ו. אולם יש להקשות על פתרון זה מפני שהוא מועיל לאיסור בל יראה אבל אינו מועיל לאיסור ההנאה מחמץ בפסח שאין זה משנה אם החמץ שלו או ברשותו כדי לאסור הנאה מהחמץ*.
בפסחים (כה ע"ב) נאמר: "איתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. לא אפשר ולא מיכוין – כולי עלמא לא פליגי דשרי". ופרש הר"ן (על הרי"ף עבודה זרה ט ע"א): "כגון ריח של עבודת כוכבים ובעל כרחו היינו לומר שלא בא לכאן בשבילו אלא הנאת הריח ממילא קא אתיא".
וכך פסק הרי"ף בע"ז (דף ט) שלא אפשר ולא מיכוין מותר. ופרש הר"ן (ט ע"ב): "לא אפשר. לו ליבדל, ולא קא מיכוין. ליהנות דאיכא תרתי להתירא כ"ע לא פליגי דשרי".
ונראה שבמקרה הנוכחי ניתן להגדיר זאת כלא אפשר ולא מיכוין, הן לגבי עצם התערובת והן לגבי המצב בפסח. הוא לא עירב את זרעי התבואה בקיטנית, ואם אפשר היה מוכן לקנות רק קיטנית ללא זרעי התבואה בתוכה. וברירת התבואה מהתערובת קשה (ואם המדובר באורז היא קשה מאד). וכן אם מדובר בגרגרי תבואה שנגרסו ועורבו בגרעיני קטנית כלל לא ניתן להפריד בין הגרעינים, ואף על הנאתו מפיטום בעה"ח בכמה גרגרי תבואה היה מוותר, ויש בה בקושי שוה פרוטה. ולכן נראה שאפשר להגדיר זאת כלא אפשר ולא מיכוין ומותר. ויש להוסיף שאמנם המדובר בסוגיה בפסחים בהנאת הגוף הבאה לו בעל כרחו (עי' שו"ת מהרי"ל סימן קסא) כגון ריח ומראה וכד', אבל הדבר ק"ו לגבי הנאה שאינה הנאת הגוף אלא הנאת ממון בלבד, שאם לא אפשר ולא מיכוין מותר. כמו כן הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד הי"ב) אינו מחלק בין הנאת גוף להנאת ממון וז"ל: "והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר".
ומצאתי בערוך השולחן (או"ח סי' תנ ס"ח) שהשתמש אף הוא בהלכה זו כטעם לפסיקתו, וז"ל: "וכן אסור לסייע בענייני חמץ כגון לטעון על העגלה חמצו של א"י שהרי הא"י מחזיק לו טובה וזהו כשכר ונמצא משתכר באיסורי הנאה [שם] ואפילו שלא בפניו דאין כאן החזקת טובה נראה דאסור דזהו כרוצה בקיומו, אך במקום צער בעלי חיים כגון שבהמתו טעונה חמץ ורובצת תחת משאה דמצוה לפרוק מחוייב לפרוק כיון שיש בזה מצות עשה דאורייתא לא חיישינן מה שיחזיק לו טובה דהוי כמו לא אפשר ולא קא מכוין דמותר [שם] כדאיתא בפסחים [כ"ה:]". ועי' באחרונים שהשתמשו בלא אפשר ולא מיכוין אף בדברים שאינם הנאות הגוף.
מסקנה
כיון שהמדובר בשאריות של מפעל הייצור, והקונה כלל לא מתכוין לקנותם להאכלת בהמתו, והם יחמיצו בפסח ובחלק מהמצבים לא ניתן לבוררם, נראה שהדרך הנכונה היא לבטלם ולהפקירם קודם שיחמיצו, וכיון שכמעט ולא ניתן להפרידם והוא אינו מתכוין ליהנות מהם אינו עובר אף בהנאה מחמץ. ואעפ"כ אם אחרי הביטול מצא בפסח חמץ בעין צריך לשורפו.