חבל נחלתו י ח
סימן ח
השתלת אברים לדיני שבת ויום טוב
פתיחה
בספרו באהלה של תורה (ח"ה סי' כח) מבאר הגר"י אריאל שאבר מושתל אינו כאבר אורגאני מן הגוף אלא דיניו כדבר המחובר לגוף משמש לו אבל אין דינו כגוף עצמו. המקרה עליו דן מו"ר הרב אריאל הוא בהשתלת מנגנון באוזן המחקה את השמיעה ע"י שליחת אותות חשמליים למוח לתאים העוסקים בשמע. את האנרגיה להוצאת האותות מפיק המכשיר המושתל ע"י הקול המושמע לאוזן, הוא ממיר אותו מגלי קול לאות חשמלי ומשלחו למוח. והגר"י אריאל דן האם מותר לדבר אל אדם כזה בשבת ויו"ט מחמת שהדיבור אליו מוליד זרם חשמלי.
לענ"ד, יש לחלק בין מכשיר מושתל בגוף האדם לתקופה ארוכה (אפילו היא קצובה לשנה וכד' בגלל בלאי המכשיר או שהיא אינה קצובה כגון שהיא משמשת עד קלקולה), לבין תקופה קצרה. נ"ל שמכשיר מושתל שהופך לחלק אורגאני מהגוף ופעילותו היא חלק מפעילות הגוף, מתבטל לחלוטין לגוף. ובניגוד לפרוטזה שאינה חלק מהגוף אלא היא מורכבת על גבי הגוף – אבר מושתל מתבטל לגוף, ולא חלים עליו איסורי שבת ויו"ט. ההתבטלות היא חיצונית ופנימית. היינו חיצונית מחמת היותו חלק מהגוף דיניו כדיני הגוף לטומאה וטהרה לאיסורי שבת של הוצאה וטלטול וכד'. ופנימית לגבי מלאכות שבת הנעשות באבר או בחלק מהאבר המושתל*.
נושא זה הוא חדש וקשה להביא לו ראיות ממקורות קודמים.
א. השתלת אבר מן החי
הכליות בגוף האדם מנקות את הדם מחומרים רעילים. הסינון נעשה דרך נקבוביות דקות ובגלל מטען חשמלי (שלילי) של המסננים. הפעילות הזאת נעשית בכל רגע ורגע בכל אדם בריא. אדם שהשתילו בו כליה מאדם אחר והוא נושא אותה וגופו חי על ידה כאחד האדם נראה שאין הבדל הלכתי בינו לבין כל אדם אחר בשיוך האבר לגופו.
ה"ה לאדם שלא ראה בגלל פגיעה בקרנית העין ועבר השתלת קרנית נראה שהקרנית המושתלת הפכה חלק מגופו. ואע"פ שיש שכתבו שאין לקבל השתלת קרנית מנכרי (שו"ת ישכיל עבדי סי' כו אות ו) נראה שדבריו אינם עומדים ביחס למציאות והדבר מותר ואף מצוה. וה"ה לעירוי דם או כל השתלת אבר נברא ע"י הקב"ה והוא הופך להיות חלק מהמושתל.
ב. השתלת אבר מלאכותי
כפי שהגר"י אריאל תיאר קיימת היום השתלת אוזן פנימית בתוך האוזן. שמקור האנרגיה להפעלתה היא גלי הקול. וכן ישנה השתלת קוצבי לב (חלקם היו מוצאים בניתוח מחולים שמתו עי' שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' פג, כיום מחליפים אותם כל מספר שנים). כמו"כ מושתלים שיניים מלאכותיות, שסתומי לב, צינוריות למניעת הצרת עורקים, מפרקים מלאכותיים ועוד. רוב השתלים למיניהם הם שתלים קבועים בגוף האדם. ויש להם עדיפות על אברים שנטלו מאנשים בכך שאינם נדחים בגלל התאמת רקמות וכד'.
כל האיברים או חלקי האיברים הללו נראה שמקבלים את דין הגוף לכל דבר. לדוגמא: לגבי טבילת נדה עם שיניים מושתלות* אין מי שסובר שהן חציצה ואע"פ שלגבי סתימות זמניות וכד' השאלה קיימת, הרי באברים מושתלים וכש"כ אלו שבתוך הגוף ואין יכולת להוציאם, לית מאן דפליג שאינם חציצה. ונראה שה"ה לגבי טלטול בשבת או איסור הוצאה באברים שהושתלו אין בהם איסור הוצאה (וכ"פ המהרש"ם ח"ב סי' ה לגבי עין מלאכותית*) ואין בהם מוקצה. מכיון שהמושתל אינו יכול להוציאם או לפעול על תפקודם, לחזק או להחליש נראה לומר שהם לגמרי בטלו לגוף.
לדוגמא, שיניים מלאכותיות שהושתלו בפה בטלו לגמרי לגוף, אף אם האדם טוחן בכח שריריו ע"י שיניו המושתלות גזר ואגוזים דק דק, או סוחט ענבים או פרי הרי הם לגמרי כגופו ולא ככלי שהוא שהוא מחזיק בידו כגון עלי הכותש ומרסק במכתש האסור כמובן בשבת.
בע"ה אם יצליחו לפתח מכונת דיאליזה המושתלת בגוף החולה ומנקה את דמו מחומרים מזיקים ופסולת ומפרישה אותם לתוך אברי ההפרשה של האדם נראה שאע"פ שנעשה תהליך ברירה האסור מן התורה בשבת, כיון שהתהליך נעשה בתוך גופו ללא פעולה מצדו וללא שליטה שלו עליו אדם כזה יהא מותר לשאת זאת בתוכו אף בשבת (ולא משום פיקו"נ).
ונראה שכן הדין לגבי אברים או מכשירים אחרים שיושתלו בגוף האדם*.
הגר"י אריאל הקשה שודאי אין להניח תפילין על פרוטזה של יד. ונלענ"ד שאין בכך ראיה כנגד הסברות המובאות לעיל. פרוטזה היא אבר חיצוני שמדמה את היד אבל אינו מקיף בתפקודיו יד טבעית על כל המשתמע מכך בתחושה ופעולה. אף אפשר לנתקה מהגוף. אבל אבר שהוא מושתל בתוך הגוף ולא ניתן לנתקו ומדמה את פעולות הגוף יש מקום רב לומר שאינו כגוף זר המחובר לגוף כעין בגד או תכשיט אלא חלק מהגוף.
נ"ל שהכל יודו שאם הושתל חלק מלאכותי בפני האדם כגון אף או שיניים או עור חלקים אלו קבלו את דין האדם ומותר לו לצאת בהם לרה"ר ולהוציאם מרה"ר לרה"י.
ויותר מזה, קראתי שלפצוע ממלחמת לבנון האחרונה, התאימו יד תותבת המכילה מחשב אשר קולט את האותות העצביים והוא מסוגל ע"י היד התותבת להחזיק כוס ולשתות ממנה, ומן הסתם ככל שהדבר יתפתח היא תמלא את רוב הפונקציות של חוש המישוש, ואולי יצליחו לגרום לתחושות חום וקור וכד'. נראה שיד כזו שהיא מחוברת כל זמן שאין בה קלקול אף שהיא חיצונית מותר לו לצאת בה בשבת והיא ודאי תחשב לא פחות ממלבוש ותכשיט שמותר לצאת בהם*.
ג. ראיות שאבר שאינו אורגאני מקבל את דין הגוף
נראה להביא ראיה מדיני טומאה וטהרה שכהן אסור להיטמא לאבר מן החי שחסר בו בשר ואין בו כדי להעלות ארוכה אם היה מחובר (יו"ד סי' שסט ס"א). ופסק בשו"ת ציץ אליעזר (חכ"א סי' לא) לגבי אצבע שניתקה ושוב חיברה: "לשאלתו הנוספת, מה יהא הדין לענין טומאה לכהן מצד אבר מן החי היות והאצבע היה בתלוש שעה אחת?.
"תשובתי היא, דמכיון דחוזר לחיותו, איננו מטמא יותר, וגמ' מפורשת היא בנדה ד' ע' ע"ב, דשאלו בן השונמית מהו שיטמא. והשיב: מת מטמא ואין חי מטמא, יעו"ש ברש"י. ויעוין מה שכתבתי אריכות דברים בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן צ' וחלק י"ד סימן ע"ח בנוגע גם כשהוא בתלוש אם מטמא יעו"ש. אבל בשעה שחוזר לחיוחו לית מאן דפליג דתו איננו מטמא".
ואמנם אין בתשובה זו ראיה ברורה שכן המדובר באבר מן החי שחזרו וחברוהו ולכן בטלה טומאתו. ובכ"ז יש כאן מקצת ראיה, אף לגבי אבר מלאכותי, שאף הוא הופך להיות לחלק מחיותו של החולה.
וכך כתב בפירוש המשנה לרמב"ם (כלים פי"ב מ"ג): "הרי הדבר ברור לפי שכלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין. אבל כאשר תשמע שאומר טהורין הרי זה לאחת משלש סבות: אבל אם היה טפל כגון שתאמר אונקלי של כותל או כסוי כלי פלוני, הרי זה אינו מתטמא אלא אם כן היה כלי שאין אנו צריכין לזהותו בזולתו ואנו עושין כן לתוספת בירור. או שהיה מורכב על כלי שאינו מקבל טומאה כמו שאמר כל המחובר לטהור טהור".
וכן הביא בשיטה מקובצת (בבא קמא צב ע"ב): "המחובר לטהור טהור ואם חיבר חתיכה של עץ בתוך כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונגעה טומאה באותה חתיכה של עץ הרי זו טהורה דהמחובר לטהור טהור דהוי כדאמרינן דיקלא בישא גבי קינא דסרכי. גאון ז"ל".
דוגמא נוספת לחיבור המטהר הוא בהרכבת ילדה (נטיעה פחות מג' שנים בשני ערלה) לזקנה (אילן יותר מג' שנים) כשהכלל הוא שהרוכב לאחר שהתאחה קיבל את דין הכנה ובטל ממנו דין הערלה שלו. כדברי הגמרא בסוטה (מג ע"ב): "והאמר רבי אבהו: ילדה שסיבכה בזקינה – בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה!". ורק פירות שהיו על הילדה כבר בשעת הרכבה לא הותרו אפילו הוסיפו.
וכן ניתן ללמוד מבן פקועה ששחיטת אמו מטהרתו אע"פ שאם הוציא אבר אותו אבר לא הותר בשחיטת אמו כדברי הטור (יו"ד הל' שחיטה סי' יג): "השוחט בהמה ומצא בה עובר בין אם הוא בן שמונה או בן תשעה בין חי בין מת מותר ואין טעון שחיטה וחלבו מותר ודמו אסור. וה"מ דבן תשעה חי אין טעון שחיטה שלא הפריס ע"ג קרקע".
וכן לגבי עובר ירך אמו, לכו"ע לדין הוצאה בשבת ולא מצאנו שאשה שעובר ברחמה אסור לה להוציאו לרה"ר וכד'. נראה על כן שאבר או חלק מלאכותי כיון שנזרקה בו חיות האדם בו הושתל – מקבל האבר המלאכותי את דיני האדם לגמרי.
ומצאנו במסכת חולין (ע ע"א) ששאלה הגמרא: "הדביק שני רחמים, ויצא מזה ונכנס לזה, מהו? דידיה פטר, דלאו דידיה לא פטר, או דלמא דלאו דידיה נמי פטר? תיקו".
והשאלה מתפרשת האם הרחם השני נפטר ג"כ ביציאת העובר ממנו. וכן פרשה הרמב"ם (הל' בכורות פ"ד הי"ח): "הדביק שני רחמים זה לזה ויצא מזה ונכנס לזה הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור שהרי פטר רחם או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה". אמנם במקרה זה הרחם השני לא גידל את העובר החדש כלל ולכן אין להחשיבו כפטר רחם של השני. ובימינו באם פונדקאית השאלה רלונטית. אע"פ שתוספות (כתובות ד ע"ב ד"ה עד) כתב ששאלה זו לא תבוא לעולם כלל. וכך כתב המאירי: "הדביק לפתחה של זו היולדת פתח של בהמה אחרת שלא ילדה מעולם והוציא מזו והכניס לזו ויצא מזו השניה הרי ספק אם נפקעה השניה מתורת פטר רחם אם לאו".
מסקנה
נראה לענ"ד שענין זה ככל שיהא נפוץ צריך עיון מחדש, האם אברים מלאכותיים שהושתלו יחשבו כאבר בריא לגבי דינים מסויימים*.