חבל נחלתו יט כט
סימן כט
התכת בתי מזוזה מכסף
שאלה[עריכה]
האם מותר להתיך בתי מזוזה מכסף ולהשתמש בתמורה הכספית לצרכים פרטיים?
תשובה[עריכה]
א. בתי מזוזה הם תשמישי קדושה כאמור בשולחן ערוך (או"ח סי' קנד ס"ג):
"תשמישי קדושה, כגון: תיק של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין, וארגז שנותנין בו ס"ת או חומש וכסא שנותנין עליו ס"ת, ווילון שתולין לפני ההיכל, יש בהן קדושה וצריך לגנזן".
ורמ"א הגיה: "ודוקא הדבר שמניחין בהן דבר הקדושה בעצמו לפעמים, או שנעשית לכבוד כגון המכסה שעל הקרשים של הספרים1, אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים, לא מיקרי תשמיש, דהוי תשמיש דתשמיש, וכל כיוצא בזה".
במקרה הנוכחי לא מעוניינים לגנוז את בית המזוזה אלא להתיכו וכאן השאלה כפולה:
א) האם חייבים להעביר את קדושת בית המזוזה למעות או שניתן למכור ולהשתמש במעות לכל מה שירצה.
ב) גם אם מותר למכור את בית המזוזה, האם פקעה קדושת הגוף של בית המזוזה ומותר להתיכו או שצריך לגונזו ואסור להתיכו.
ב. הרמב"ם כתב (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"י ה"ד): "תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וכן המטפחות והארון והמגדל שמניחין בו ספר תורה אף על פי שהספר בתוך התיק וכן הכסא שהוכן להניח עליו ספר תורה והונח עליו ספר תורה הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין, אבל הבימות שעומד עליהן שליח ציבור ואוחז הספר, והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן קדושה, וכן רמוני כסף וזהב וכיוצא בהן שעושין לספר תורה לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול אלא אם כן מכר אותן לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש".
וכך הבינו במרכבת המשנה (חעלמא, שם): "רמוני [וכו']. עיין כ"מ. ומלשון רבנו משמע דדוקא קדושת ביהכ"נ יכולין למכור למשתי ביה שיכרא שיוציאנו הלוקח לחולין, אבל תשמיש קדושה אסור להוציא לחולין אלא א"כ לקנות בדמיו עילוי קדושה. ורמונים הן תשמישי קדושה [אלא כיון שהן של כסף לא שייך בהו גניזה בנשתברו ולא שייך בהו בלו אלא] שאסור למוכרן לחולין אלא א"כ לצורך עילוי".
עולה מדברי הרמב"ם שמותר לפדות קדושת תשמיש קדושה על מנת לקנות ממנו דבר מעולה בקדושה אבל אי אפשר 'לכלות' את הקדושה. כשהעבירו את קדושתה למעות מותר להוציא את תשמיש הקדושה לחולין2.
אם נשליך זאת לגבי בית-מזוזה שלפנינו מותר להתיכו, אבל בממון המתקבל ממכירתו להתכה, יש לקנות מזוזות או חומשים וכד'.
ג. בהגהות מיימוניות (על הלכה זו ברמב"ם) העיר: "כתב הרא"ש יחיד שמכר ס"ת שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי למכרוהו ז' טובי העיר ולפי זה התפוחים יכולין בעליהן למוכרן ע"ש בטור סימן רפ"ב".
משמעות דבריו שאי"צ להעביר את קדושת התשמיש למעות ומותר לכלות את קדושת תשמיש הקדושה מן העולם ע"י מכירתו. וא"כ לגבי שאלה דידן מותר להשתמש במעות לצורכו, ולא לקנות בהם מזוזות וכד'.
הטור (יו"ד סי' רפב) הביא את דברי הרמב"ם והעיר עליו: "כתב הרמב"ם תפוחי זהב שעושין לס"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחולין אם לא לקנות בדמיהן ס"ת או חומש ע"כ. ומיהו בפרק בני העיר [כו א] קאמר על כל הנך דקתני בהן שאסור לשנותם לקדושה קלה אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי אפילו למשתי ביה שיכרא. וכתב א"א הרא"ש ז"ל הלכך יחיד שמכר ס"ת שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי למכרוהו ז' טובי העיר ולפ"ז התפוחים יכולין בעליהם למוכרן והלוקח יכול לעשות בו כל מה שירצה".
ד. נראה שהרא"ש חולק על הרמב"ם בכך שבעל תשמיש הקדושה – אם יש לו בעלות מלאה (כגון זט"ה במעמד אנשי העיר) – מותר למכור את תשמיש הקדושה לתשמיש חולין ומותר לעשות במעות המתקבלות מה שירצה.
וכ"כ הכסף משנה (שם) שאמנם אם לא מכרו במעמד אנשי העיר אסור לכלות את הקדושה וצריך להשתמש בה לקניית תשמיש קדושה חמור יותר, אבל אם יש בעלות מוחלטת על התשמיש, הב"י מסכים שחלקו הרמב"ם והרא"ש, וז"ל: "ומיהו בס"ת דיחיד משמע דפליג רבינו על הרא"ש וסבר דאסור למכרו ואם עבר ומכרו משמע דצריך לקנות ס"ת אחר". היינו כיון שאין במדרגות הקדושה (הנזכרות בראש פרק בני העיר במגילה) מדרגת קדושה יותר מס"ת אם מכר ס"ת חייב לקנות במעות ס"ת אחר – לפי הרמב"ם.
ויש להעיר כי מכירת ס"ת שונה ממכירת תשמישי קדושה. במכירת ספר תורה קדושת ספר התורה אינה פוקעת. וא"כ המכירה אינה כמכירת תשמישי קדושה אחרים שמעבירה את קדושת התשמיש למעות. ולכן יש מקום לומר כי במכירת ס"ת הדמים יצאו לחולין. ולפי"ז לפי הרמב"ם שברימונים כתב שהקדושה אינה פוקעת והמעות קדושות – ק"ו לספר תורה. אבל לפי הרא"ש לכאורה אין ראיה מס"ת לתשמיש קדושה שמפקיעים את הקדושה ואין מחילים אותה על מעות. אולם רואים ברא"ש (וכן בהגה"מ בטור ובכס"מ) שלא הבחין הבחנה זו, וכתב שמחמת מכירת ס"ת ניתן למכור את תשמישיו ואף בהם לשתות בהם שיכרא.
וכך פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי רפב סי"ח):
"יחיד שמוכר ספר תורה שלו ותשמישו, יש מי שמתיר להשתמש בדמיו, ויש מי שאוסר". וא"כ לא הכריע בדבר.
ה. כך סיכם ערוך השולחן (יו"ד סי' רפב סכ"א) את המחלוקת: "ונמצא שלהרמב"ם בלא תנאי (=קודם הקידוש) גם בס"ת של יחיד אסור להוריד תשמישיה מקדושתה וכן בדמיהם, אבל דעת הרא"ש הוא דיחיד שמוכר ס"ת שלו ותשמישיה מותר להשתמש בדמיו אפילו דברים של חול ורק בשל רבים אסור וז"ל הטור וכתב א"א הרא"ש ז"ל הלכך יחיד שמכר ס"ת שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי למכרוהו ז' טובי העיר ולפ"ז התפוחים יכולים בעליהם למוכרן והלוקח יכול לעשות בו כל מה שירצה עכ"ל"...
בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ג סי' יג) הביא את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ואת פסיקת השו"ע, והביא הערת מהריק"ש:
"וכתב שם מהריק"ש ז"ל בהגהותיו שנהגו להתיר, והיינו אפילו בדמי ס"ת וכ"ש שיש להקל טפי בתשמישי ס"ת דקילא קדושתייהו. וכפי זה המדרש הזה עלה בידינו שתפוחים ורמונים של כסף של יחיד מותר למוכרן ולהוציא דמיהן לחולין לגמרי, וגופן של תפוחים יכול הקונה לעשות בכסף ההוא מה שלבו חפץ וכמסקנת הטור".
משמע מדבריו שהמנהג להקל כדעת הרא"ש הן לגבי המעות להוציאן למה שירצו, והן לגבי תשמיש הקדושה עצמו3.
ו. בשו"ת מהריט"ץ (החדשות, סי' קסג) פרש את הרמב"ם בצורה שונה וז"ל:
"ובזה נבין תיבה אחת שכתב הרמב"ם זלה"ה דאין לה הבנה. שמתחלה אמר תיק של ספר תורה וכו' וכן מטפחות והארון וכו' הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזורקן, אבל הבימות וכו' אין בהם קדושה. וכן רמוני כסף וכו' תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול אלא אם כן מכר אותן לקנות בדמיהן ספרי תורה או חומשין, עכ"ל. והשתא קשה מאי וכן תפוחי כסף דקאמר בתר חלוקת אבל הבימות וכו' אין בהם קדושה, וכתב אחר זה וכן רמוני כסף תשמישי קדושה הן, אם כן אינם שוים לבימות אלא לתיק".
"אמנם הבנת הרמב"ם כך הוא. דרמוני כסף אין בהם קדושה אלא לענין שאינו יכול למוכרן אלא לקנות דבר יותר קדוש ממנו, כבר נתחללו ויכול הקונה לעשות ממנו כל מה שירצה. ולכך עתה יצדק אומרו וכן, דהוי כמו הבימות שאין בגופן קדושה בשמכרן לקנות דבר יותר קדוש ובערך זה אמר וכן. אבל יש להם מעלה על הבימות, והם גרועים מן התיק, שהתיק אפילו מכרו לקנות יותר קדוש ממנו אין הקונה יכול להשתמש בו חול. אמנם הרמונים אם ימכרו ליותר קדוש ממנו כבר יצאו לחולין ומותר לעשות מהן כל מה שירצה. והרמונים יותר מעולים מן הבימות בערך, שהבימות יכול למוכרם אפי' לקנות דבר יותר גרוע ממנו, ויכול לעשות ממנו כל מה שירצה. אמנם הרמונים אינם נמכרים אלא לקנות דבר יותר חשוב, אמנם אחר שנמכרו הלוקח יכול לעשות מהן כל מה שירצה. וכן תמצא שכתב הרמב"ם זלה"ה פרק י"א מהלכות תפלה [הל' יד] וזה לשונו: בני העיר שמכרו בית הכנסת לוקחין בדמיו תיבה, מכרו תיבה לוקחין בדמיה מטפחות, מכרו מטפחות לוקחין בדמיהן ספר תורה או חומשין וכו'. עכ"ל. הרי כתב כאן שהתיבה והתיק והמטפחות צריך לקנות בדמיהן דבר יותר קדוש, וגם מי שקנאם לא ישתמש בהם חול אלא קדש. ואל תטעה ותקשה דהכא כתב דתיבה יש בה קדושה ואינה נמכרת אלא לקנות יותר קדוש ממנה. ובהלכות ספר תורה כתב: הבימות שעומד עליהן שליח צבור אין בהם קדושה וכו'. משמע שאין צריך לקנות בדמיהן יותר קדוש. הא לאו מילתא היא, דתיבה לחוד ובמה לחוד. דתיבה היא אותה שמניחים בה ספר תורה, ובימה היא מקום שעומד שליח צבור וכו'. וזה פשוט".
עולה מדברי המהריט"ץ שהרימונים יוצאים לחולין, אם דמיהם משמשים לעילוי קדושה. ובכך מחלק תשמישי קדושה ובית הכנסת לשלשה סוגים: תיקים, רימונים ובימה. תיקים גם גופם אינו יוצא לחולין וגם צריך להשתמש במעות לעילוי קדושה. רימונים משתמשים במעות לעילוי קדושה וגוף הרימונים יוצאים לחולין. בימה גם מותרת להוציא לחולין וגם המעות להשתמש לכל מה שירצו.
לגבי בתי מזוזה נראה שדינם לא כרימונים אלא כתיק ס"ת וא"כ התכה אסורה. ועי"ע מחנה אפרים (הל' צדקה סימן יב).
וכך הסיק בשו"ת צדקה ומשפט (חיו"ד סי' יח): "וגם מוכח בהדיא דתשמישי קדושה לעולם בקדושתייהו קיימי ואפילו מכרו אותם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינו יכול הלוקח אותם לעשות בהם כל מה שירצה דאם איתא דשרי אמאי אמרינן דתשמישי קדושה נגנזין אם הן של רבים ימכרו אותם שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ויעשה בהם הלוקח כל מה שירצה, ואם הם של יחיד הא להרא"ש שרי למוכרם לצרכו ואילו למרן גם להרמב"ם שרי ואם הם כסא של ס"ת או מגדל או ארון וכמ"ש הרמב"ם (בפ"י מה' ס"ת דין ד') היכא דבלו או נשברו אמאי יגנזו ימכרו אותם ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ויעשה בהם הלוקח מה שלבו חפץ ואם הם של עץ יקנה אותם להסקה תחת תבשילו, אלא ודאי דתשמישי קדושה לא פקעה קדושתם לעולם והילכך אם נשברו אין להם תקנה אלא גניזה דאין ראויין להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה ותשמיש חול לא מצי לאשתמושי בהם הילכך טעונים גניזה".
ז. הט"ז (יו"ד סי רפב ס"ק יב) מבאר מה דינו של ס"ת שיש בו טעויות: "היו בה טעיות כו'. זה מדברי ריב"ש מביאו ב"י בא"ח סי' קנ"ג וז"ל אם חסר אות אחת או שייתר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והוא כחומשין דימכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר עכ"ל ממילא הוא הדין ביחיד בספר תורה שלו".
ומעיר רבי עקיבא איגר: "(ט"ז ס"ק י"ב) והוא כחומשין. וא"כ מכ"ש דתשמישי קדושה יכול יחיד למכרו בשלו והיש מי שאוסר ע"כ קאי רק על ס"ת ולא על תשמישו וזהו סייעתא להמג"א (סימן קנ"ג סקכ"ג)".
היינו, הוא מצדד ש'היש מי שאוסר' בשו"ע (=רמב"ם) אף הוא יתיר בתשמיש של ספר תורה למוכרו. ולא זכיתי להבין כיצד יתאימו דבריו לדברי הרמב"ם ברימונים, הלא הרמב"ם פסק: "וכן רמוני כסף וזהב וכיוצא בהן שעושין לספר תורה לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול אלא אם כן מכר אותן לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש". וא"כ גם בבעלות מלאה אסור להוציא לחולין אף תשמיש של ספר תורה וצל"ע.
ח. השולחן ערוך פסק באו"ח (סי' קנג ס"י): "י"א דיחיד בשלו, אפילו ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים; ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה".
כתב על כך המגן אברהם (סי' קנג ס"ק כג): "ויש מי שאוסר. ולדבריו אף זט"ה במא"ה וחבר עיר אסורין למכרן ולהשתמש בדמיו אלא אם כן ללמוד תורה וכו' ומכל מקום נ"ל דבתשמישי' לכ"ע מותר היחיד למוכרן ולהשתמש בדמיהן דעיקר הוכחת הריב"ש מדאמרינן אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה וכו', אבל תשמישיה שרי למכרן וגם הרמב"ם לא הזהיר לאסור אלא ס"ת וכ"מ בכ"מ ובב"י בי"ד סימן רפ"ב אלא שכתב שם בש"ע הפלוגת' גם בתשמישים, וצ"ע ואפשר דמ"ש שם יש מי שאוסר קאי רק אס"ת, וכבי"ד ססי' ע"ר דשאר ספרים דינן כס"ת ואסור למוכרן אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה וכ"כ הטור שם, וצ"ע דהא הכא מתיר ליחיד בשלו ואפשר דמיירי התם כשהקדישן לבית המדרש לקרות בהן רבים וע"ש בי"ד סימן רפ"ב ס"ח".
ואף על דבריו יש לתמוה הרי הרמב"ם דיבר ברימוני כסף וזהב שהם תשמישים של ס"ת, וצ"ע.
וכך כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' לח) בתשובה לחותנו רעק"א:
"ובאמת מעשים בכל יום שנותנים לצורף לעשות ממנו עשת ומשנים אותם, וזה בודאי צ"ע אי לא נמכרו תחילה ופקעי קדושתן איך ינתנו לצורף הא כתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם, והאמת במג"א סס"י קנ"ב כ' בשם מהרמ"פ דבדבר תלוש לא שייך לאו זה, והדבר תמוה דבמכות [כ"ב ע"א] מבואר דבעצי הקדש עובר משום לא תעשון כן אפילו בתלושים ועיין תשו' מהר"מ בר ברוך סי' קמ"ה, ע"כ למוסרם לצורף בלי חילול אסור בודאי אבל ע"י חילול כנ"ל נ"ל דיש ליישב פסק הרמב"ם וש"ע ויצאו לחולין".
ובביאור הלכה (סי' קנג ס"י) העיר: "ויש מי שאוסר וכו' – עיין במ"א דלא קאי כ"א אס"ת ולא אתשמישיה, ובביאור הגר"א משמע דלהיש מי שאוסר והוא דעת הרמב"ם אפילו בתשמישי קדושה ג"כ אסור להוציא המעות לדבר חול אפילו ע"י זט"ה במעא"ה, ורק לביהכ"נ הותר דבר זה. ודעת הפמ"ג דלא נוכל לתלות זה לדעת הרמב"ם עי"ש. ובי"ד סימן רפ"ב סעיף י"ז פסק ג"כ דע"י זט"ה במעא"ה נוכל להוציא המעות של תשמישי קדושה שנמכרו לחול, ולא הביא דעות בזה כדהביא שם לקמיה בסעיף י"ח משמע דס"ל דבזה כו"ע מודים דמותר".
ונראה מדבריו שהגר"א חולק על מסקנת המג"א לגבי תשמישי קדושה, שהסיק המג"א שיכול להוציאם לחולין. ורק בבית כנסת, דעת הרמב"ם שבעלות מלאה יכול להוציא לחולין.
ט. בביאור הלכה (סי' קנד ס"ג ד"ה תשמישי קדושה) האריך האם ניתן להוציא גוף תשמישי קדושה לחולין בלא קשר לדמים האם ניתן להוציאם לחולין. ומסקנתו: "ומ"מ לענין דינא אף דדעת הרמב"ם והטוש"ע שם להקל וגם מהראבי"ה המובא במרדכי פרק בני העיר סימן תתכ"ו משמע ג"כ דמכירת בני העיר מהני לאפקועי לחולין אף קדושת תשמישי קדושה [אף שבבגדי ישע מפרש באופן אחר אבל דבריו דחוקין] מ"מ קשה להקל נגד כל הני רבוותא הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן הנ"ל וגם מלשון הגר"א בס"ט משמע ג"כ דאינו יכול להוריד תשמישי קדושה מקדושתן בשום גווני ועיין בפמ"ג בקנ"ג במשב"ז אות ט"ו שגם הוא נשאר בדין זה בצ"ע".
לפי דבריו עולה לגבי שאלה דידן, שאסור להתיך בתי מזוזה ולכן אין אפשרות למוכרם להתכה וצריך לגונזם כשיתבלו.
י. כתב בספר צדקה ומשפט (לרי"י בלויא, פט"ו ס"ו) כתב:
"יש אומרים שתשמישי קדושה עצמן אי אפשר להפקיע קדושתן אפילו בדרך מכירה ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר".
וכך כתב בהערה יח:
"מג"א סימן קנג ס"ק יד (והיינו הם עצמם אבל דמיהם יוצאים לחולין ע"י זט"ה במא"ה כמ"ש לעיל סעיף ב) וכן מסקנת החקרי לב יו"ד הלכות צדקה סימן קכה, ועי' בדבריו במהדו"ב ליו"ד סימן ט, ועי' צמח צדק פסקי דינים לאוח סימן קנג, ובבה"ל סימן קנד סעיף ג הביא דעת כמה פוסקים שגם תשמישי קדושה עצמם יוצאים לחולין ע"י זט"ה במא"ה, וכן נראה דעת המחבר בשרע יו"ד סימן רפב סעיף טז שכתב שאסור להוציא לחולין תשמישי קדושה אם לא לעילוי, משמע שלעילוי עכ"פ יוצאין לחולין, וכן בסעיף יז שם כתב, כל מה שאסור לשנותו לקדושה קלה אם מכרוהו זט"ה במא"ה מותר, ועי' גדולי הקדש שם סק"ו, ובשו"ת מהר"ש ח"ג סימן פח".
"אבל בשו"ת אמרי יושר ח"א סימן מה, כתב שאין להקל נגד דעת המג"א, ומ"מ העלה בדין ארגז של ספרים לצרף לסניף להתיר להוציאם לחולין ע"י מכירה (עי' להלן סעיף כו ובשו"ת שיבת ציון סימן ז מחלק בין תשמישי קדושה של ס"ת שאפשר למצוא מי שיקנה אותם לצורך ס"ת, בזה מסתמא כשהקדישם לא היה בדעתו להוציאם לחולין באיזה פעם, משא"כ בדברים שהם לנוי ואין דרך שיחיד יקנה אותם להשתמש בהם, אמרינן שתחלת קדושתן היתה על תנאי שאם יצטרכו למוכרן יצאו לחולין. ולכן בתפוחי כסף פסק המחבר ביו"ד שלעילוי מותר להוציאן לחולין, אמנם לדעת הרמב"ן העלה שם דע"כ לא סבירא ליה האי סברא, ושום תשמישי קדושה אינם יוצאים לחולין ע"י מכירה, ובסוף התשובה כתב עוד שתשמישי קדושה של ס"ת שנשברו ואינם ראוים עוד לתת על הס"ת מותר למוכרן, שכבר נהגו למכור השברים לעשות מהם חדשים, או שנותנים לאומן עכו"ם לעשות חדשים ואין מקפידין אם יחליפו, וכיון שכבר נהגו כן שוב אמרינן דהוה כאילו התנו מתחלה שאם ישברו תפקע מהן הקדושה. וסיים שכן נעשה מעשה ע"פ הוראה זו בהרבה בתי כנסיות והסכים עמו הגאון מוה"ר יעקב גינזבורג יצ"ו. ועי' עוד בשו"ת חת"ס או"ח סימן לח מדברי הגרעק"א ותשובת החת"ס אליו, ומסקנת החת"ס שאסור לתת כלי קודש לצורף להתיכן בלי חילול, אבל ע"י חילול מותר. ועי' שו"ת דובב מישרים ח"ג סימן נג").
"ובשו"ת מהרש"ם ח"ד סימן קלה דן בעצי חיים של נחושת שמחמת כובדן החליפן בשל עץ, מה לעשות בשל נחושת, והביא בשם שו"ת מהרא"י אשכנזי ארח סימן טו שכתב לעשות מהם מנורה לביהכנ"ס, ולעיקר הדין הביא כמה הוכחות שאף תשמישי קדושה עצמן יוצאים לחולין ע"י זט"ה ויתנו המעות לתלמוד תורה".
"ובק"ק פראג בשנת תק"ע צוה השלטון על כל כלי כסף הנמצאים אצל היחידים ובבתי כנסת וגם בבתי תיפלתם להביאם לאוצר המלך להתיכם ויתנו תמורתם שטרי כסף, והתירו הב"ד דשם וביניהם הגר"ב רנשבורג והסכים עמהם הגאון ר' אליעזר פלעקלש זצ"ל4 וכתב הגר"ב רנשבורג באריכות נימוקי הפס"ד ובתוך דבריו כתב שאף לדעת הפוסקים שאינם יוצאים מקדושתם, היינו כשהם במראיתם אבל כשמתיכן לכו"ע פקעה קדושתן, ועי' שו"ת שבסוף ספר גידולי טהרה סימן לז".
יא. בפסקי תשובות (או"ח סי' קנג סעיף כט) כתב: "להתיך כלי קודש שנתבלו ונתיישנו".
"שע"ת סק"ה: יכול לשרפה ולמכור הכסף ולהוציא דמיו. וכמו"כ לענין כל תשמישי קדושה מכסף וכדו' שהוקדשו לבית הכנסת שנתבלו או נשברו ואין ראוי לתתם עוד לנוי על הס"ת וכדו', מותר (שו"ת שיבת ציון סוס"י ז') להתיכן ולמכור הכסף ולהשתמש במעות לצורכי הכלל כפי ראות עיני הגבאים, אך כיון שיש מחמירים בזה (כדמוכח משו"ת חת"ס או"ח סי' ל"ח במו"מ עם חמיו הגרע"א זי"ע), נכון למוכרן קודם לכן או לחלל ולפדות הקדושה על איזה סכום, וסכום זה לקנות עילוי בקדושה (צדקה ומשפט פט"ו סעי' ו').
ונראה שכך ניתן לעשות בבתי מזוזה מכסף, לחלל על מעות או למכור לצורף ולהשתמש במעות שהתקבלו בתמורה לעילוי קדושה וכד'.
ובפסקי תשובות (או"ח סי' קנד סעיף ח) כתב: "להפקיע הקדושה מתשמישי קדושה ע"י מכירה או פדיון".
"ביה"ל, ד"ה תשמישי קדושה: ומ"מ קשה להקל נגד כל הני רבוותא הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן, גם מלשון הגר"א בס"ט משמע דאינו יכול להוריד תשמישי קדושה מקדושתן בשום גווני. ואפילו לא בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, או ע"י יחיד בשלו".
"אך האחרונים חיפשו ללמד זכות ולהורות היתר בזה כדי להקל על עם קודש, ולסמוך על המתירים (עיין שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קל"ה אחד שעשה עצי חיים מנחושת וקשה לקהל להשתמש בהם מחמת רוב כבדם, ועשה אחרים במקומם, ושאלתו מה לעשות באלו, ומביא תשו' פרשת מרדכי סי' י' ותשו' חוות יאיר סי' קס"ב דע"י זט"ה אפשר למוכרן ולהפקיע הקדושה מהן וכותב שכן מוכח גם מבדק הבית להב"י רס"י קנ"ג בשם תשו' הרא"ש ומסיק להתיר אלא דליתר שאת חלק ממעות המכירה יתן לצורך החזקת תורה, ואם אפשר יעשו מהעצי חיים דנחושת איזה דבר אחר לנוי לביהכ"נ כגון מנורה וכדו', וע"ע בכחא דהתירא בענין זה בשו"ת שבה"ל ח"ה סי' כ' ושו"ת שרגא המאיר ח"ה סי' ע"ג, וכשיש עוד צירופי היתר בודאי אפשר להקל בזה)".
"ויש שכתבו בכמה אנפי דהתירא, חדא, דדווקא באותם תשמישי קדושה של ס"ת שאפשר מי שיקנה אותם לצורך ס"ת, בזה אמרינן מסתמא כשהקדישם לא היה בדעתו להוציאם לחולין, אבל בשאר תשמישי קדושה (כארון קודש וכיוצ"ב) הוי כאילו התנו שקדושתן כל זמן שראויים לכתחילה להשתמש בהם, ואם יקחו חדשים יוכלו להוציא הישנים לחולין ע"י מכירתם (שו"ת שיבת ציון סי' ז')".
"ואף בתשמישי קדושה של כסף וזהב שמשמש את הס"ת אם נתיישנו או נשברו באופן שאין ראויים עוד לתתם על הס"ת, נמי הוי כהתנו שיוכלו להוציאם לחולין ע"י מכירה או חילול ולקנות חדשים תחתיהם (שם, הו"ד בצדקה ומשפט פט"ו הערה י"ח), ועדיף לתתם (שם עפ"י שו"ת חת"ס סי' ל"ח שע"י חילול מותר להתיכן) לצורף שיתיכם ובזה יש אומרים שלכו"ע פקעה קדושתן (צדקה ומשפט שם עפ"י פס"ד דהגר"ב רנשבורג בב"ד דק"ק פראג)".
"ועוד, הא דאמרינן שאי אפשר להוציאן לחולין היינו דווקא אם בכוונת המוכר להשתמש במעות המכירה לצורכי חולין (שלחן הטהור בנר זהב ריש סי' זה), אבל אם יעשה במעות עילוי בקדושה, יוצא התשמיש קדושה לחולין, ונכנסו המעות תחתיו".
"ופשוט, דבעצם המכירה אין בה איסור, דהיינו אם הבטחת הקונה שימשיך להשתמש בתשמיש הקדושה לצורכי הקדושה כמו ששימש עד עתה אצל המוכר, או בקדושה למעלה מכך, ליכא איסור למכרו ליחיד בשלו או של ציבור בז' טובי העיר במא"ה, ובמעות יכולים לעשות ככל מה שיחפוצו".
"וכמו"כ אם לפני שהתחילו להשתמש בתשמיש הקדושה התנו במפורש שאין הקדושה חלה אלא זמן מסויים או עד שיחליטו לקנות חדש וכדו', הכל לפני תנאם, וכמבואר לקמן אות כ"ז אפשר להתנות להשתמש בו בשימושי חול אפילו בעוד משמש לקדושה".
מסקנה[עריכה]
כמובא לעיל, רבות המחלוקות בשני הדינים: מכירת תשמישי קדושה ושימוש במעות והוצאת הגוף לחולין, (והאחרונים לא הביאו כלל לא דברי המהריט"ץ ולא דברי המהריק"ש שהבאנו לעיל). ונלענ"ד לדינא שאין להוציא את גוף בתי המזוזות לחולין ולהתיכם, אא"כ תעבור קדושתם למעות, ואז ניתן להתיכם. במעות צריך להשתמש לעילוי קדושה כגון קניית מזוזות או חומשים.