חבל נחלתו יט הקדמה
בירושלמי (ברכות פ"א ה"א):
"דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא [מיכה ז ח] כי אשב בחושך ה' אור לי. כך בתחילה [אסתר ב כא] ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך [שם ו יא] ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך [שם יב] וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך [שם ח טו] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ [שם טז] ליהודים היתה אורה ושמחה".
גאולתם של ישראל היא קמעה קמעה, שלבים שלבים שכולם שייכים לאותו מעשה אלוקי. הקב"ה מביא את הגאולה על ידי מעשינו ומחשבותינו, פעלינו ומחדלינו, הכל נפעל על ידי הקב"ה לגאולתנו השלמה.
כבר לימדונו חז"ל (בראשית רבה פרשה פה, א):
"רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח"... דרך כל השקים והתעניות, דרך יהודה העוסק לקחת לו אשה, דרך המעשים הפרטיים בשמחה ובצער דרך כל המחשבות – הקב"ה בורא אורו של משיח.
כפי שכתב הראי"ה זצ"ל (אורות, ישראל ותחיתו, יג): "מֵאוֹר הַנֵּס הָעֶלְיוֹן מִתְגַּלֶּה אֵיךְ סְעִיפֵי הַטֶּבַע כֻּלָּם, הַבִּלְתִּי-מוּבָנִים מִצַּד עַצְמָם, הֵם הֵם עֲנָפָיו וְהִתְפַּשְּׁטוּת אוֹרוֹ, וְכָל הַטֶּבַע כֻּלּוֹ הַמִּתְגַּלֶּה בְּכָל תַּפְקִידָיו, בָּעוֹלָם וּבָאָדָם, בְּנֶפֶשׁ הַיָּחִיד וּבְנֶפֶשׁ הָעַמִּים, בְּדַאֲגוֹת הַחַיִּים הַיּוֹמִיִּים וּבְהִתְגַּדְּרוּת הַלְּאֻמִּים וְהַמַּמְלָכוֹת, בַּעֲלִיּוֹתֵיהֶם וִירִידוֹתֵיהֶם, בְּנִכְלֵי הַפּוֹלִיטִיקָה, בְּשִׁגְעוֹנוֹת הַמִּשְׁתַּגְּעִים, בְּעָרְמַת הָעֲרוּמִים וּבְיִשְׁרַת לֵבָב הַיְשָׁרִים, בְּחָכְמַת הַחֲכָמִים, בְּבִינַת הַנְּבוֹנִים, בִּגְבוּרַת הַגִּבּוֹרִים וּבָרוּחַ הַחַלָּשׁ שֶׁל הַחַלָּשִׁים, בַּכּל, רַק יַד הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה אוֹר חָכְמַת כָּל עוֹלָמִים, רוּחַ ד' נִשְׁמַת חַיֵּי הָעוֹלָם הִיא מוֹפִיעָה. וְהַיָּד נְטוּיָה, וְהַזְּרוֹעַ מוֹשֶׁלֶת, 'לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם, כִּי הַכּל עֲבָדֶיך'ָ".
אין זה חסרון בכך שהגאולה אינה מתקדמת במהירות, כדברי הנביא מיכה (ד, ו-ז): "ביום ההוא נאם ה' אספה הצלעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי. ושמתי את הצלעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם".
הפסוקים נדרשים בשמות רבה (פרשה מו, ד): "כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם בראת בנו יצר הרע מנעורינו שנאמר (בראשית ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והוא גורם לחטוא לפניך ואין אתה מסלק ממנו את החטייא, אלא בבקשה ממך העבירהו ממנו כדי שנהא עושים רצונך, אמר להם כך אני עושה לעתיד לבוא שנאמר (מיכה ד) ביום ההוא נאם ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי מהו אשר הרעותי, זה יצר הרע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
הקמעה קמעה צריכה לתקן את כל הצליעה הרוחנית ואת כל הנידחים בהשקפות רחוקות, כולם צריכים להיות שותפים בעקירת יצר הרע מלב כולנו, כדי שנגיע למלכות ה' עלינו בהר ציון מעתה ועד עולם.
עד שנגיע לאותה מדרגה עליונה, בינתיים, הדברים נראים כאילו דוקא במעלות הרוחניות ישנה ירידה ומה שהיה מובן ומקובל לפני עשרים שנה ושלושים שנה, היום כבר נראה לא רלוונטי, ורוב הקלקולים גורם לנו לדמות כאילו הכל הולך לאחור ולא לפנים.
נאמר בספרי (דברים פיסקא שיח): "דבר אחר שמנת עבית כסית, אלו שלשה דורות שלפני ימות המשיח שנאמר (ישעיהו ב, ז-ח) ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו, ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו, ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו".
כל דור מאותם שלשה דורות שלפני ימות המשיח מוסיף עובי ואטימות. ואת הפסוקים בהאזינו משליך המדרש על הפסוקים בישעיהו. לא רק חמריות והתעסקות בחמריות כאילו אין דבר אחר מבלעדה, אלא עד כדי עבודת אלילים.
הקביעה של שלשה מופיעה בספרי שלש פעמים – בפסוק מהאזינו ובפסוקים בישעיהו ובנמשל של הדורות שלפני משיח. ויש לעמוד ולברר מדוע דוקא שלש מדרגות של קלקול והתרחקות וכי בשני מצבים של התרחקות לא די?! מה מביע ומבטא המספר שלש המובלט שלש פעמים במדרש.
ויש להעיר שלא רק במדרש זה מובלטות שלש מדרגות גם בדברי התלמוד בסנהדרין (צח ע"ב): "אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר [רבה]: ייתי ולא איחמיניה, רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". שלש מדרגות של חומריות: חמורו של משיח, צואתו – הכופיתא, וצל הכופיתא. שלשה עיבויים וכיסויים הבאים לבטאות את הריחוק והירידה של דורות שלפני המשיח.
נראה להסביר זאת עפ"י המדרש באיכה רבה (פרשה א): "שלשה נתנבאו בלשון איכה: משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד, א"ר לוי: משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה".
לכל אידיאה אנושית הנוטה מדרכה של תורה, שלשה שלבים: זמן העליה שלה, שההתפרצות האידיאליסטית שלה נישאת בפי כל. רבים חושבים שלאור אידיאל זה נלך ועל פיו ננהיג את חיינו וחיי העם כולו וחיי העולם – זהו זמן השלוה.
לאחר זמן עליית האידיאל עם כל התרבות שיצר והספרות שחולל והתנועות הרוחניות הבוקעות ממנו, מתחילה הנפילה יותר מדי מעקשים עומדים על דרכו והוא נופל ונתקל. מתגלה שהאידיאל אין בו כדי לרפאות את הכל. הוא מתאים אולי לחלק מהציבור, הוא היה מתאים לשעתו, ונושאיו כבר אינם מקרינים אידיאליסטיות ורוחניות, הם עדיין נושאים את שם האידיאל בפיהם, אבל דרכיהם בסתר כבר אינם מסכימים עמו – זהו זמן פחזותה. אותה אידיאה ששטפה את כל העולם וכביכול רצתה להטביע ולמשול בכל נופלת מיום אל יום.
ואז מגיע זמן הניוול הקלקולים שאותה אידיאה ביססה בעולם, הם עצמם מטביעים אותה וכל נושאי הדגל נופלים לגמרי, והם עצמם כבר בועטים בה ואינם רואים בה אידיאל גבוה, אלא סתם מעמסה שיש לפרק אותה ולהתפרק ממנה.
נראה שתופעה זו עוברת אף על הציונות החילונית היא סחפה בעת עלייתה חלק גדול מעם ישראל. היא אף הקימה את המדינה שלא על מנת להיות בסיס ויסוד לכסא ה' בעולם, אלא כביכול אפשרות להקמת עם ישראל ולשיבתו לארצו ללא שם ה' הנקרא עליו. אלא שהאידיאה קטנה מהכיל את כל המטרה הכוללת. לא חזרנו לארצנו לאחר כל כך הרבה שנות גלות, פעולה שאף עם לא עשה מעולם, רק כדי להיות ככל העמים. והתנועה הציונית החילונית המנסה להתכחש ליסוד חייה – תורת ישראל, הולכת וניגפת בכל התחומים – פנים וחוץ, בין אדם לעמו ובין אדם לחברו, ומנסים להחיות את הרוח ברוחניות ריקה ועבריינית הנלמדת מאומות העולם והיא לא תצלח. בפחזות נפגשים בכל יום, אבל נושאי הדגל לא מרגישים עד כמה רגליהם שקועות בנוולותה של האידיאה הציונית. כמובן שצדדים רבים לכל תופעה ונקודות אור פזורות פה ושם, מסירות נפש על קיום העם בארצו, אבל התהליך כולו בירידה. ומי שמתבונן כבר יכול לחשוב שח"ו מה יהא על הגאולה האלוקית אותה מביא רבש"ע כאמירתנו בתפילותינו: 'ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'.
וכי כל תהליך התשובה והגאולה נפסק ומדלדל?!
כתב הרב קוק בספר אורות (אורות התחיה סימן ט):
הַזֻּהֲמָא הַנִּשְׁמָתִית כְּשֵׁם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְהִתְקַבֵּץ בְּתוֹךְ נֶפֶשׁ יְחִידִית, לְהָסִיר אוֹתָהּ מִתְּכוּנָתָהּ הַטּוֹבָה, וּלְהָפְכָהּ לִתְכוּנָה שְׁפָלָה, שֶׁתּוֹרִיד אוֹתָהּ לְמַדְרֵגַת שִׁפְלֵי הַחַיִּים, כָּךְ הִיא יְכוֹלָה לְהִתְקַבֵּץ בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ הַכְּלָלִית שֶׁל אֻמָּה שְׁלֵמָה, לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ לְאֻמָּה שְׁפָלָה וּרְשָׁעָה, בְּזוּיָה וְנִגְעָלָה, בְּאפֶן שֶׁהִיא רְאוּיָה לַעֲבר מִן הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלּא לְעַכֵּב עַל הַנּוֹי הָעוֹלָמִי שֶׁל יָפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם מִלְּהִתְפַּשֵּׁט...
בְּרִית כְּרוּתָה הִיא לִכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ, שֶׁלּא תִּטַּמֵּא טֻמְאָה גְּמוּרָה. גַּם עָלֶיהָ תּוּכַל הַטֻּמְאָה לִפְעל, לַעֲשׂוֹת בָּהּ פְּגָמִים, אֲבָל לֹא תּוּכַל לְהַכְרִיתָהּ כָּלִיל מִמְּקוֹר הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים.
רוּחַ הָאֻמָּה שֶׁנִּתְעוֹרֵר עַכְשָׁו, שֶׁאוֹמְרִים רַבִּים מִמַּחֲזִיקָיו שֶׁאֵינָם נִזְקָקִים לְרוּחַ אֱלֹהִים, אִם הָיוּ בֶּאֱמֶת יְכוֹלִים לְבַסֵּס רוּחַ לְאֻמִּי כָּזֶה בְּיִשְׂרָאֵל הָיוּ יְכוֹלִים לְהַצִּיג אֶת הָאֻמָּה עַל מַעֲמַד הַטֻּמְאָה וְהַכִּלָּיוֹן. אֲבָל מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים אֵינָם יוֹדְעִים בְּעַצְמָם, כָּל-כָּךְ מְחֻבָּר הוּא רוּחַ יִשְׂרָאֵל בְּרוּחַ אֱלֹהִים, עַד אֲשֶׁר אֲפִלּוּ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינֶנּוּ נִזְקָק כְּלָל לְרוּחַ ד', כֵּיוָן שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהוּא חָפֵץ בְּרוּחַ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הָרוּחַ הָאֱלֹהִי שׁוֹרֶה בְּתוֹכִיּוּת נְקֻדַּת שְׁאִיפָתוֹ גַּם בְּעַל כָּרְחוֹ. הַיָּחִיד הַפְּרָטִי יָכוֹל לְנַתֵּק אֶת עַצְמוֹ מִמְּקוֹר הַחַיִּים, לֹא כֵן הָאֻמָּה כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ, עַל כֵּן כָּל קִנְיָנֶיהָ שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁהֵם חֲבִיבִים עָלֶיהָ מִצַּד רוּחָהּ הַלְּאֻמִּי, כֻּלָּם רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹרָה בָּם: אַרְצָהּ, שְׂפָתָהּ, תּוֹלַדְתָּהּ, מִנְהָגֶיהָ.
עד שנגיע לתיקון כל הפגמים בכלל ובפרט, המערכה נטושה על ההנהגה הרוחנית-ציבורית בישראל והשפעתה על המהלכים הלאומיים ועל התנועות הרוחניות הפועלות על הפרטים. מצד אחד יראי ה' השואפים לבנין אריאל בשלמותו, רוצים בגודל הרוח ובמוסריותו המיוסדת ונבנית על אדני התורה בכל צדדי החיים של עם ישראל. ומצד שני הציונות החילונית בפחזותה ובניוולה. הקלקולים שהאחרונה זורה מתוך הבורות והאטימות לדבר ה', ומתוך דבקות במחשבות ושיטות נכריות מפילות חללים בפועל בתוך עם ישראל. החולשה הלאומית אוכלת בנו בכל פה, במלחמות ובזמנים שביניהן. החולשה הרוחנית גורמת שהמדינאים במקום להתוות דרך לעם ישראל עפ"י תורתו ואמונתו, מובלים על ידי אירועים ומקרים והולכים ונתקלים ונופלים מיום ליום. השיטות המוסריות שיובאו מארצות הגויים אוכלות בכל פה במוסר ובחוק במדינה, ומעצבות חיים ירודים ונגועים במדווים רוחנים ומוסריים.
מה יעשו הנאמנים לרוח ה' אשר על האומה? לצאת למלחמת אמונות ודעות?! מלחמה גם של דעות ובודאי על הנהגת האומה, גורמת לשנאה עזה עד כדי פילוג וקריעה חס ושלום. לא לחינם היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל חוזר שוב ושוב שמשה רבינו בירידתו מן ההר כשראה את העגל היה זקוק לעצבים של ברזל כדי לא להרים ידים ולנטוש את הכל. אולם אם לא נילחם, הרי הקלקול בהנהגת האומה יכול ח"ו לגרום לצעדים ומעשים מאד כואבים לכלל העם, ולאחֵר את גאולתנו בעשרות ואולי מאות שנים כדברי הספר (עקב פיסקא מג): "ולמה נקרא שמם אלהים אחרים שמאחרים את הטובה מלבֹא בעולם".
חייבים להמשיך ללמוד וללמד תורה בהמון, להעמיק בה ובצדדיה הרוחנים. להגדיל ולהרבות במפעלים אמוניים לאומיים שישיבו את עמנו למקור חייו בכלל ובפרט. כי רק בהתחזקות כל הצדדים הציבוריים והפרטיים ובתשובתם השלמה, כשיכירו וידעו את מהותו האמיתית של עם ישראל – 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו', רק אז נחזור למלוא גאוננו ושלמותנו.
אנו חייבים להמשיך ולשאוף להביא את האומה כולה לתשובה שלמה, אולם צריך לשקול היטב על מה צריך להילחם ולהתנגד ולצאת במלחמה רוחנית ומה צריך בעת כזאת להניח. הנחה לא מתוך חולשה אלא כדי לא לקרוע את העם וכדי ללחום את מלחמתנו על רוח האומה בחכמה ותבונה ולא מתוך כעס וכאב. צריכים לזכור שאהבת ישראל צריכה להיות אף לאיברים המבולבלים ומדולדלים ולא להגיע ח"ו לשנאת ישראל.
במסכת שבת (לב ע"א) נאמר: "שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל". לעתים מן הראוי לא להילחם ולא לתקוף, מה שיוצר בצד שכנגד כוחות מלחמה והתנגדות. אולם אם נתרכז דוקא בבנין התורה מעל הקלקולים והעיוותים המוסריים, נלמד את דרך הקודש בלא לבנות מכונות מלחמה למלחמת הדעות, אותן שיטות של שקר שאין להם רגלים יפלו מעצמן, והמוכנות של ישראל אשר נשמתם זועקת לאור ולחיים תגדל ותתחזק לשמוע את קול ה' המלמדם דרך חיים, ונצליח להשיב את כל עמנו בתשובה לאמונתו ולתורתו.
העיסוק המתמיד בבניית מכונות מלחמה רוחניות ארגונים ותנועות לא יתקן את העם. אם תוכחה היא עד נזיפה וקללה והכאה (ערכין טז ע"ב) נראה שלעתים עברנו כבר את הגבול ובמקום למשוך בעבותות של אהבה אנו מרעישים בתוכחות הנופלות על אוזניים ערלות.
במדרש חסרות ויתרות (יהושע) דברים חריפים מאד על אליהו הנביא (ועי' תדא"ז פר' ח): "אבל אליהו לא נתקנא על שעבדו ע"ז, אלא נתקנא על עצמו שבקשו להרגו. וכן הוא אומר: קנא קנאתי לה' אלהי צבאות, אמר לו הקדוש ברוך הוא: למה אמרת לי כי עזבו בריתך, אמר לו מזבחיך הרסו, אמר לו שמא מזבחותיך, אמר לו ואת נביאיך הרגו בחרב, אמר לו שמא נביאך, אמר לו ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה, אמר לו על עצמך אתה מקנא. ואין לך גדול מאליהו ולא נתקנא אלא על עצמו, לכך הן תרין חסרין".
מי לנו גדול מאליהו הנביא, המחזיר הגדול בתשובה של כל ממלכת ישראל בהר הכרמל, ואעפ"כ הקב"ה עונה לו שהקנאות הגדולה שלו אינה קנאות אמת אלא מעורב בה הצד הפרטי והאישי שלו. אף אנו צריכים לבדוק עצמנו היטב אם איננו מקנאים עם נגיעה לעצמנו לבנין הגאולה שאנו עסוקים בו וחוששים לו. ועל כן הקב"ה אומר לו (תדא"ז פ"ח) "ומה שיש בדעתך אין אני יכול לעשות".
תשובתו של הקב"ה לאליהו היא גם תשובה לדרך עשייתנו, הקב"ה הוא מביא את הגאולה והוא בעל מלחמות ויודע את משקלם הראוי, ואנו צריכים לפעול בדרכי שלום ולקרב את כל הרחוקים.
כרך זה – כרך י"ט במספר הוא בגימטריא – 'תודה' במספר קטן (ת-4, ו-6, ד-4, ה-5).
תודה לרבש"ע שהביאני עד הלום.
תודה לרבש"ע על שהבריא את אחותי ממחלתה דרך כל השליחים הנאמנים.
תודה לכל הרבנים המעירים ולכל המסייעים לי בכתיבת ספרַי ובהוצאתם לאור.
תודה מיוחדת לאשתי הנושאת בעול ביתנו ומשפחתנו.
ספר זה שהתחיל כמתנה לאבי ז"ל (והספר קרוי על שמו: חיים בן לוי – חבל נחלתו), מקוה שיחזק ויאושש את אמי הי"ו בשנות אלמנותה להמשיך בגבורות חייה, מיציאה מגרמני' בשואה עצמה כילדה, וגדילה והתפתחות כאוד מוצל מאש ללא הורים וללא בית. דרך בניית הבית עם אבי, ועד הקמת שבט גדול עם למעלה מחמישים נינים.
ונהיה אנחנו וצאצאינו, וצאצאי צאצאינו כולנו לומדי תורתך לשמה.
יעקב הלוי אפשטיין
מנחם אב תשע"ז שומריה ת"ו