חבל נחלתו יח נח
סימן נח- כיפה של צמר בראש כהן גדול
א. בגדי כהונה בראש כהן גדול
כתב הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ח ה"ב): "בגדי זהב הן בגדי כהן גדול והם שמנה כלים: הארבעה של כל כהן, ומעיל ואפוד וחושן וציץ, ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט, ומצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכהן גדול צנוף בה כמי שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת".
והראב"ד השיג: "א"א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה מצנפת ארוך הרבה וכורך אותו כריכות הרבה ככריכות הישמעאלים אבל מעשה המגבעות כעין הכובעין שלנו חדין מלמעלה והן קצרין".
עולה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד במצנפת של כהן גדול, אבל במגבעת של כהן הדיוט שניהם מסכימים שהמגבעת היא כעין כובע שלנו המכסה את כל הראש.
בסדר הלבישה כתב הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"י ה"ג): "כהן גדול אחר שחוגר באבנט לובש המעיל... ואחר כך צונף במצנפת וקושר הציץ למעלה מן המצנפת ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת".
עולה מדברי הרמב"ם כי ראש כהן גדול היה מכוסה מאחור עד מקום שמוחו של תינוק רופס או מעט יותר במצנפת. לאחר מכן היה נראה שערו ועליו מונחים תפילין של ראש. על מצחו – מקום שאינו ראוי לתפילין היה מונח הציץ1. שהיה קשור ברצועות משני צידיו לאחורי עורפו של הכה"ג ועוד רצועה שהיתה מעל גבי המצנפת וקשורה מאחור.
ב. הקושי מכיפה של צמר
בחולין (קלח ע"א) עוסקים בכמות המינימלית של ראשית הגז ונאמר כך: "וכמה נותן לו כו'. תנא: לא שילבננו ויתננו לו, אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים: כדי לעשות בגד קטן: מנהני מילי? אמר ר' יהושע בן לוי: אמר קרא לעמוד לשרת – דבר שהוא ראוי לשירות, מאי ניהו – אבנט; אימא מעיל! תפשת מרובה – לא תפשת, תפשת מועט – תפשת; ואימא כיפה של צמר! דתניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת! אמר קרא: הוא ובניו – דבר השוה לאהרן ולבניו, אבנט נמי לא שוי! הניחא למאן דאמר אבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט – שפיר, אלא למאן דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר? שם אבנט בעולם". (לגבי המסקנה בראשית הגז לא נדון כאן.)
עולה שלכהן גדול היתה כיפה של צמר בראשו.
ועולות השאלות:
1) האם מדובר בבגד נוסף על שאר שמונת הבגדים, מדוע אין בכך ייתור בגדים?
2) היכן היתה מונחת אותה כיפה של צמר, הרי אם מכסה את שערו אינו יכול להניח עליה תפילין?
3) מדוע הרמב"ם לא הביא זאת להלכה?
ג. מהי כיפה של צמר והאם נפסקה להלכה
רש"י בחולין (קלח ע"א) פרש: כיפה – "כובע קטן פלטרי"י". (בתרגום לעזי רש"י של ד"ר משה קטן: כובע של לבד).
הכסף משנה (הל' כלי המקדש פ"י ה"ג) הקשה: "ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת כו'. בפרק ב' דזבחים שם. ודע דתניא בסוף פרק ראשית הגז (דף קל"ח) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידעתי למה השמיטו רבינו".
לעומת הרמב"ם – בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי - אופק תשובות פרשניות סימנים תמד-תמה) הביא ברייתא זו.
וכן הרי"ף שבת (כו ע"ב) כתב: "ופירוש כיפה של צמר חוטי דעמרא דגדילין ועבידן כי הוצא ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ כדאמרינן [חולין קל"ח ע"א] כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת". (על פירושו מהי הכיפה נעמוד להלן).
החתם סופר (חולין קלח ע"א, מהדו"ק) תרץ את שיטת הרמב"ם: "הכ"מ פרק יוד מכלי מקדש תמה על הרמב"ם דלא מייתי הך דכיפה של צמר. ויותר יש לתמוה על פירש"י ורמב"ן בחומש דנחלקו בפי' ושמת עליו פתיל תכלת וכתיב ושמת אותו על פתיל תכלת ע"פ צו ופ' פקודי ושניהם שכחו ולא ידעו דקאי אכיפה של צמר וחלילה לחשוב כן. עכנלע"ד דלפי מאי דקיי"ל בעירוכין ג' ע"ב דכהנים לא היו מניחים תפלה של יד משום דכתיב ילבש על בשרו שלא יהיו דבר חוצץ בין בגדיו לבשרו א"כ ה"ה על מצחו שלא יהי' דבר חוצץ בין ציץ למצחו וא"א בכיפה של צמר המפסקת2 וע"כ כפירש"י ורמב"ן בחומש ומשו"ה השמיטו הרמב"ם ג"כ. והך ברייתא דשמעתין ס"ל אף על גב דכתיב על מצח אהרן מ"מ לא קפדינן אחציצה וכס"ד דש"ס זבחים י"ט ע"א ע"ש ולית הלכתא כוותי'. ומ"מ פריך ש"ס מיני' דלא מצינו חולק אשיעורא דכדי לעשות בגד קטן".
מסקנתו היא שהרמב"ם השמיט (כרש"י והרמב"ן בפירושם עה"ת) מפני שלא נפסק כן להלכה כיון שהכיפה היתה חציצה לציץ.
וכמו החת"ס כתב המלבי"ם (שמות כח, לז): "ונראה שלכן לא הביא הרמב"ם הא דכפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג שתמה עליו הכ"מ, כי ס"ל דאדחיא מהלכה ע"פ הסוגיא דשבת שמקשה וציץ אריג הוא".
המזרחי (רא"ם שמות כח) מביא את המחלוקת בין רש"י לרמב"ן שלרש"י מצנפת כה"ג היא כמגבעת כהן הדיוט ולרמב"ן היא שונה וארוכה כ-16 אמה. והוא מחזק שיטתו של רש"י:
"מצנפת כמין כיפת כובע שקורין קופי"א, שהרי במקום אחר (לט, כח) קורא להן "מגבעות", ומתרגמינן כובעין. פירוש: כמין כיפה, שהיא כובע, כדתניא בשלהי ראשית הגז (חולין קלח א): "כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר (פסוק לז): 'ושמת אותו על פתיל תכלת'". ופירש רש"י: "כובע". ובריש במה אשה (שבת נז ב) נמי תנן: "ולא בכבול". ובגמרא: "אמר רבי ינאי: כבול זה איני יודע מהו, אי כבלא דעבדא, אבל כיפה של צמר שפיר דמי, או דילמא כיפה של צמר וכל שכן כבלא דעבדא", ופירש רש"י: "אבל כיפה של צמר – כובע שתחת השבכא, דמתקרי נמי כבול". ומה שאמר: "שהרי במקום אחר קורא להן 'מגבעות' ומתרגמינן כובעין", הכי פירושו: שהמגבעות של כהנים הדיוטים גם כן מצנפות הם, כדאיתא בפרק (אמר להן הממונה) [בראשונה] (יומא כה א): "נוטל מצנפתו של אחד מהם", ובפרק בא לו כהן גדול (יומא עא ב) שנינו: כהן גדול משמש בשמנה כלים, וההדיוט בארבעה: בכתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט, מוסיף עליו כהן גדול: "חשן ואפוד ומעיל וציץ", הרי שהמצנפות קורא להן הכתוב גבי כהנים (במקום) הדיוטים מגבעות, ואחר שהמצנפות הן המגבעות, והמגבעות מתורגמין כובעין, למדנו שהמצנפות כמין כובעין הן"...
ומביא אף שיטת ריב"א: "התוספות כתבו בפרק קמא דגטין (תוספות גיטין ז. ד"ה בזמן) משם ריב"א, דאין הפרש בין המצנפת של כהן גדול למצנפת של כהן הדיוט, אלא בגודל, של כהן הדיוט "שלא היה לו ציץ והיתה יורדת עד מקום התפלין, קרויה מגבעת. ושל כהן גדול שהיה לו ציץ והיתה קטנה, קרויה מצנפת". ונראה מזה דסבירא ליה לריב"א דמצנפת של כהן גדול אדרבה היתה בגובה ראשו למעלה ממצחו, כדי שישים הציץ במצחו עם התפילין, ושל הדיוט שלא היה לו ציץ במצחו, היתה יורדת יותר למטה, לא שהיתה של כהן גדול סביב ראשו ושל כהן הדיוט על ראשו, כמו שכתב הרמב"ן".
ועי' בפירוש שמחת עולם (הל' כלי המקדש פ"ח) ובשו"ת יד אליהו (סי' ג) שהקשו על פירוש רש"י.
אולם ישנן דעות חולקות.
המעשה רקח (הל' כלי המקדש פ"י ה"ג) תרץ את הכס"מ: "ועיין מ"ש מרן ז"ל דבס"פ ראשית הגז תניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מ"ש ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידע למה השמיטו רבינו ע"כ. לענ"ד נראה דלא השמיטו וכבר הזכירו לעיל פ"ט הל' ב' ופתיל תכלת למטה ממנו וכו' ודלא כפי' רש"י ז"ל וכן מצאתי להרב תורת חיים ז"ל".
התורת חיים (חולין קלח ע"א) באר כך:
"כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון. פירש רש"י ז"ל כיפה כובע קטן ותימה דבזבחים תנן שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ואי כיפה כובע הוא ועל זה ציץ נתון הרי אין שערו נראה בין ציץ למצנפת שהכיפה היתה מפסקת ביניהן ועוד דמאי ראיה מייתי מקרא דושמת אותו על פתיל תכלת דלא איירי בכובע כלל. לכך נראה דכיפה של צמר היינו פתיל תכלת דקרא שהיו אורגין מצמר צבוע תכלת רצועה רחבה כרוחב הציץ והציץ היה נקוב משני קצותיו והרצועה דהיינו פתיל תכלת היה למטה ממנו נכנס מנקב לנקב והיו קושרין את הפתיל כנגד העורף".
"וכ"כ הערוך3 כיפה של צמר חוט דעמרא דגדלין מעשה עבות ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ כדאמרינן בפ"ג דפרק ראשית הגז כפה של צמר מונח בראש כ"ג ועליו ציץ שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת, וכיצד היה מונח מצנפת בראשו ובתחילת פדחתו סמוכה לשערו מניח את הציץ ואמרו חכמים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין עכ"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות כלי המקדש שכתב שם כיצד מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות וכו' והוא נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהיה נקשר בפתיל כנגד העורף".
העולה מדברי התורת חיים ומעשה רקח שכיפה של צמר אצל כהן גדול אינה כובע קטן – כרש"י, אלא סרטים של תכלת המחוברים לציץ הקשורים בערפו של כהן גדול. אולם כתורת חיים נראה בדברי הרי"ף (הובאו לעיל): "ופירוש כיפה של צמר חוטי דעמרא דגדילין ועבידן כי הוצא ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ". ומשמע שהם חוטים או רשת אך לא כובע.
לענ"ד, קושיותיו של התורת חיים אינן כה קשות, שכן אפשר להסביר שהכיפה הקטנה היתה מתחת למצנפת, ומלפניה היה שערו נראה ועליו תפילין של ראש ועל מצחו הציץ, כאשר רצועות הקשירה שלו היו על הכיפה ומתחת למצנפת.
בדברי דוד (שמות כח, לז; לבעל הט"ז על השו"ע) פרש: "[על פתיל תכלת כו'] והפתיל האמצעי שבראשו קשור כו'. ראיתי מקשים דהא איתא בסוף ראשית הגז: תניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג ועליה ציץ נתון לקיים מ"ש: ושמת אותו על פתיל תכלת. והרי"ף פרק במה אשה כתב וז"ל 'ופירוש כיפה של צמר חוטי דעמרא דגדילין ועבידין כהוצא, פירש סבכא וגדר קנים, ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ'. וכן פירש בערוך ערך כפה, וז"ל: כיפה של צמר חוטי דעמרא דגדילים מעשה עבות ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ כדאמרינן ס"פ ראשית הגז כו', ובמצח היה מונח ומצנפת על ראשו ובתחילת פדחתו סמוכה לשערו מניח את הציץ כו', עכ"ל. משמע שהפתיל שתחת הציץ היינו מה שמונח על המצח ברוחב הציץ שמונח עליו. וצ"ל דרש"י ס"ל דהפתיל שהיה על המצח תחת הציץ היה בראשו פתיל אחד קשור בו והולך למעלה על המצנפת ויורד ומתקשר ב' פתילים שהיו סביב הראש וכולם היו רחבים שתי אצבעות והם עשויים למעלה כמין כובע. עוד ראיתי מקשים לפירש"י: ל"ל שהיה פתיל שלישי עובר באמצע המצח אל העורף, הלא יטריד מקום התפילין כדפרכינן בפ' כל הצלמים גבי עטרת מלכם על ראש דוד: והא קא בעי אנוחי תפילין, ש"מ שהחציצה מעכבת. ואין זה קושיא כיון דהצווי היה כך אין חציצה, כמו שאתה צ"ל שלא היה הפתיל שתחת הציץ חציצה בין הציץ להמצח"4. לפי פירושו גם לרש"י אין המדובר בכובע אחד אלא במספר פתילים היוצרים מעין כובע. ועונה לבעית החציצה בתפילין.
בעל הכתב והקבלה (שמות כח, לז) האריך וכתב בתוך דבריו: "ודע כי בימים הראשונים היה המנהג גם בשאר בני אדם לקשט עצמם בתכשיט ציץ על המצח, ותחתיו היו מניחים כיפה של צמר, כבמתני' רפ"ו דשבת לא תצא אשה לא בטוטפת ולא בכבול, ומפרש בגמ' טוטפת מקפת את הפדחת מאוזן לאוזן, וטוטפת הוא אפוזייני, ופי' הרמב"ם שם במתני', טוטפת הוא ציץ יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן. ובכבול פי' בגמ' שהוא כיפה של צמר, ופי' הרמב"ם כבול הוא חתיכה של בגד כמו מצנפת שקושרין אותו על המצח ונותנין הציץ עלי' כדי שלא יזיק הציץ במצח. ובערוך כ' שהכיפה היה מקבל הזוהמה שלא יטנף הציץ (עיי' ערך כפה), ולפי"ז יתכן מאד לפרש פתיל דקרא דילן על כיפה של צמר שהיה מונח על המצח תחת הציץ, כיון שהיה על מצחו תמיד, ובמצח מתילדים תמיד מלמולי זיעה והם יטנפו את הציץ, לכן בא הצווי כאן לשום תחת הציץ את הכיפה של צמר לקבל זוהמת הזיעה. כי אם בשאר בגדי כהונה היו נמנעים מללבשם במקומות הזיעה, כמ"ש ולא יחגרו ביזע, כש"כ שצריך ליזהר בזה בציץ שבו שם הוי' ב"ה".
מתבאר מדבריו כי הכיפה בראש כהן גדול היא כובע היורד עד למצח ועליו מונח הציץ. ומביא זאת בשם הרמב"ם והערוך.
נראה כי קשה להכריע בין הדעות השונות ולכל בעל דעה ראיות לדבריו.
ד. כיפה של צמר בראש אשה
יש להקשות לפירוש שהכיפה של צמר היא רצועות הציץ, איך ניתן להבין זאת בכיפה של צמר בראש אשה. כיצד אשה יוצאת בה בשבת הרי שערה אינו מכוסה אלא בכמה רצועות צמר?! הגמרא בשבת מסיקה שאשה אסורה לצאת בכבול לרה"ר מחשש שמא תיקחנו ותראה לחברתה ותטלטלנו ארבע אמות ברה"ר אולם מותרת בחצר, ומסבירה שכבול הוא כיפה של צמר שבראשה.
כך כתב האור זרוע (ח"ב הלכות שבת סי' פד, ג):
"מתני' לא בכבול לר"ה פי' אבל לחצר שרי וכל הנזכרין למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזירה היא דגזרו בהו שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו כדמפר' לקמיה בפרקין שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה... ".
"אתמר רב אמר כיפה של צמר תנן פי' כמין כובע שתחת השבכה דמקרי כבול ומתקשטת בו ואסורה לצאת בו דחיישי' דילמא שלפה ושומטתה מתחת השבכה ואינה מגלה שערה וכ"ש כבלא דעבדא והיינו חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד שביזוי הוא לו ואתי למשלפיה שלא יהא נראה לעולם ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי והלכה כרב דקיי"ל רב ושמואל הלכת' כרב באיסורי ותו דא"ר אבהו מסתברא כמ"ד כיפה של צמר ותניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול ובאסטמא לחצר רשב"א אומר אף בכבול לרה"ר כלל א"ר שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו למעלה מן השבכה אין יוצאין בו מכלל דת"ק שרי למטה מן השבכה וש"מ כבול היינו כיפה של צמר דהיינו כרב וכן פסק ה"ר יצחק אלפס דהלכה כרב הלכך כיפה של צמר שהיא תחת השבכה אסירא"...
וכן בפירוש רבינו יהונתן מלוניל (על רי"ף, שבת כה ע"ב) באר: "כבול, מפורש בגמ' כיפה של צמר, כמין כובע שתחת הסבכה דמיקרי כבול הוא תכשיט חשוב וגזרי' דילמא שלפא ומחויא, אף על פי שהוא תחת הסבכה שאינה יכולה להוציאה מתחתיה אלא אם כן מגבהת כל השבכה ויראו שערות ראשה ותתגנה בהן, אפילו הכי מרוב חשיבות התכשיט וקלות דעת האשה וחמדתה שהיא רבה אם ישאלוה חברותיה הראיני כייפתיך יראנה להן ויסירנה במקרה ותחזיר הסבכה על ראשה ותתן הכיפה לחברתה וישתעשעו בה שעה או חצי שעה. ודוקא בזמן שאינן תפורין עם הסבכה, שקורין בלע"ז קפיל, אבל אם הם תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה חצופה להסיר זמן מרובה הסבכה מראשה ברשות הרבים שתגלה כל שערה". וכן במאירי (שבת נז ע"א).
וכן בר"ן (על רי"ף שבת כו ע"א) כתב בקצרה: "אבל כיפה של צמר. כמין כובע שתחת השבכה דמיקרי נמי כבול ומתקשטת בו שפיר דמי דכיון דאי שלפה ליה מגלה שערה לא שלפה ומחויא".
וכעין דבריו בר' פרחיה (בשיטת הקדמונים, שבת נז ע"א).
וצ"ע לפענ"ד איך תתפרש הדעה החולקת הסוברת שאלו רצועות בלבד לגבי אשה.