חבל נחלתו יח נ
סימן נ- באיזה עבד שמים חבלות של אדם באדם
שאלה[עריכה]
חובל בחברו משלם כאחד מחמישה תשלומים – נזק. באיזה עבד נישום תשלום נזק של חובל האם בעבד כנעני או בעבד עברי? היינו, האם מעריכים את האבר החסר בעבד כנעני, כמה פחתו דמיו, או בעבד עברי.
האם יש הבדל בין שור שחבל באדם לאדם שחבל באדם בתשלומי נזק (שור משלם רק נזק1)?
תשובה[עריכה]
א. המשנה בבבא קמא (פ"ח מ"א) מבארת תשלום נזק בחבלות: "בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה".
היינו, אומדים כמה שווי עבד שלם באבריו וללא האבר שחסרו ואת הפחת משלם החובל לנחבל.
מפרש רש"י (ב"ק פג ע"ב): "החובל – וכמה הוא יפה – שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי".
וכ"כ בנימוקי יוסף (ב"ק ל ע"א): "כמה היה יפה. שהפסידו והזיקו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו לעבד עברי".
וכן ר' עובדיה מברטנורא על המשנה: "וכמה הוא יפה – שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי, וזה שהזיקו הפסידו ממון זה".
ב. לעומתם הרא"ש (בבא קמא פ"ח סי' א) כתב שנישום בעבד כנעני: "בנזק כדמפרש בסיפא סימא את עינו קיטע את ידו שבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד כנעני נמכר בשוק שהוא נמכר לעולם. אבל עבד עברי אין לו שומא להמכר לעולם להפסיד לו בשומא הזאת. שהרי היה יכול למכור את עצמו לשש ולאחר שיצא בשש ימכור עצמו שנית. וכן כל ימיו רואין כמה הוא יפה וכמה היה יפה. פי' עבד הנמכר בשוק כמה היה יפה עם האבר וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל כדאמרינן לעיל בריש פרק הפרה. וכן אתה אומר בקוטע יד עבדו של חבירו אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה. דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידו אלא בדמים מרובים".
ומבאר את דעתו בפלפולא חריפתא (אות א): "שהוא נמכר לעולם. דמכיון שמה שהזיקו הרי לעולם מגיע לו ההיזק לכך שמין לו כעבד כנעני שהוא נמכר לעולם ונמצא שההיזק המגיע לו נישום מה שמגיעו לו עד עולם אבל אם רוצים לשום לו כעבד עברי וכמו שנראין דברי רש"י צריכין לשום לו כדרך שעבד עברי נמכר והיינו לשש שש והיו צריכים לשום כאילו נמכר לעולם ולהפסיד לניזק בשומא כדלקמן מובער בשדה אחר וזה אינו כלל בשומת עבד עברי שעבד עברי אינו נמכר לעולם ודברי רבינו מפורשים כך כאילו הוא עבד כנעני כו' לפי שעבד כנעני מכירתו מכירת עולם היא ויכולה השומא שתהיה כדינא לשום נזקו שהוא נזק עולם כמה הזיקו אילו היה שלם ונמכר לעולם אבל עבד עברי אין אנו יכולין לשומו כך דמכיון שהוא יכול למכור עצמו לשש אין יכולין לשום אותו לעולם כדרך שומת הנזק שהוא נעשה לעולם ולכך אין הדרך ג"כ לשום אותו אילו נמכר עד לעולם לשש ושש חדא שאין דרך מכירתו כך ועוד דאכתי אין זה כפי הראוי לענין ההיזק שהוא נזוק עד לעולם בפעם אחת ולא בפרוטרוט וכל השומות הן להקל כדלקמן בסמוך ודבר ידוע דמכירה בפרוטרוט עולה בדמים יתירים הרבה ממכירה שהוא לעולם בפעם אחת אלא היו צריכים לשום אותו כמה הוא יפה למכור לעולם בפעם אחת להפסיד לו בשומא הזאת כדאמרן דלהקל בשומות עבדינן וזה אין אנו יכולין לעשות לשום עבד עברי כך שהרי הוא יכול כו' והיאך נשום אותו בענין אחר ממה שהוא יכול גם אינו רשאי שימכר לעולם אלא תחלת מכירתו עד שש ואח"כ נרצע אם ירצה וביובל יצא והואיל ואין מכירתו אלא לשש נמצא שאין שומתו למכירת עלמין ואנן בדרך ההיזק הנעשה צריך לשום מכירת עלמין הלכך אין דרך לשום אלא בעבד כנעני שהוא נמכר לעולם".
ג. דעת הרא"ש מובנת וכן נימוקיו, אולם דעת רש"י וסיעתו אינה מובנת מדוע נשום את הנזק בעבד עברי.
ויש להעיר כי רש"י לא כתב שנישום בעבד עברי אלא רק שיכול היה למכור עצמו בעבד עברי, וא"כ אולי שומת הנזק עצמה אינה בעבד עברי אלא בעבד כנעני והייחוס לעבד עברי הוא שבנטילת אבר מזיק לו ומונע ממנו למכור עצמו לעבד עברי.
והסבר זה עולה במפורש מדברי הרי"ד בפסקיו (בבא קמא פג ע"ב) שכתב: "החובל בחברו כול'. פי' רואין אותו כאילו עבד נמכר בשוק מפני שאין דמים לבן חורין, ושמין אותו כעבד כיוצא בזה כפי מלאכתו ונותן לו חסרונו שהרי חיסרו ממון זה, שאם היה נצרך היה נמכר לעבד עברי".
וביותר ביאור כתב רבינו יהונתן בשיטה מקובצת (ב"ק פג ע"ב): "נזק כיצד. כלומר האיך נוכל לשער כך מה שהזיקו אם שבר רגלו אין אומדין אותו בכמה הוא נפחת אצל עצמו דנמצא אתה מכחיש את המזיק שלא היה רוצה בזה החסרון באלף או באלפיים זהובים. ומשיב רואין אותו כעבד נכרי שהוא נמכר בשוק לעבוד אותו כפי מה שיש בו מחכמת האומנות כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה עכשיו שהרי הזיקו והפסידו ממון זה, שאם היה נצרך היה מוכר עצמו כעבד עברי למאן דאמר דמי עינו של ניזק".
וכן האור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סי' שכא) כתב: "רואין אותו כאילו הוא עבד ונמכר בשוק ושמין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי".
ד. הרי"ד והאו"ז כתבו 'עבד הנמכר בשוק' והוא עבד כנעני ורק הוא, מפני שעבד עברי אינו נמכר בשוק.
נאמר בחומש ויקרא (כה, מב): "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד".
ובספרא בהר (פרשה ו סוף פרק ז, א): "דבר אחר לא ימכרו ממכרת עבד שלא יעמידנו בסמטא ויעמידם על אבן המקח". וכן בילקוט שמעוני (תורה פרשת בהר [המתחיל ברמז תרנח]).
ומבאר התורה תמימה (הערות ויקרא פרק כה הערה רכ) מה הם סימטא ואבן המקח: "הוא מקום פרהסיא, מיוחד למכירת עבדים".
וכן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת בהר: "ד"א לא ימכרו ממכרת עבד. שלא יעמידנו על אבן הלקח כמשפט העבדים שנלקחין מן האומות".
וכך פרש רש"י (ויקרא כה, מב): "לא ימכרו ממכרת עבד – בהכרזה כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח".
וכן בספר החינוך (מצוה שמה): "שלא נמכור עבד עברי כדרך שמוכרין העבדים כנעניים בהכרזה על אבן המקח, אלא בהצנע ודרך כבוד. וכן אמרו בספרא [ויקרא כ"ה, מ"ב] לא ימכרו ממכרת עבד, שלא ימכרם בסמטא ויעמידם על אבן המקח".
ובאר הרש"ר הירש: "לא ימכרו ממכרת עבד. לדברי תורת כהנים, אין למכור עבד עברי כדרך שמוכרים עבדים, אין להציג אותו למכירה בפומבי וכדו'".
וכן המלבי"ם: "ולפי הדבר אחר הוא אזהרה מיוחדת שלא ימכרו בבזיון2".
וכ"פ הרמב"ם (הל' עבדים פ"א ה"ה): "אחד המוכר את עצמו או שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרין שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד". וכ"כ בספר יראים (סי' ר),
מכל המקורות עולה שעבד כנעני נמכר בשוק בפרהסיא ודרך בזיון, כשהקונים בודקים וממשמשים בסחורה – העבדים3, אבל עבד עברי אינו נמכר דרך בזיון.
לענין שאלתנו בשיטת רש"י, עולה בבירור שלשיטת חלק מהראשונים האומדן הוא בעבד כנעני ועבד עברי התקשר לענין רק לבאר מהו נזקו של הנחבל.
ה. כפי שבארתי ברש"י עפ"י שיטת ראשונים אחרים כתב מפורש הים של שלמה (בבא קמא פ"ח סימן א) וז"ל: "החובל בחבירו חייב בה' דברים (פ"ג ע"ב). נזק צער רפוי שבת בושת. נזק כיצד, סימא את עינו, קיטע את רגלו, או ידו. אומדין אותו כמו שהיה עבד כנעני נמכר בשוק, ובכמה נפחת מדמיו בלא עין, או בלא יד, מאם היה לו. אבל לא שיימינן כעבד עברי, דאינו נמכר אלא לשש. וזה יכול למכור עצמו שנית אחר שש כל ימיו. וכן בקוטע יד אשה, אף שאינה ראויה למכור עצמה כלל. מכל מקום שיימינן, כגון שהיתה שפחה. וכמה נגרעת מכספה. ומה שפי' רש"י שהיה יכול למכור עצמו לעבד עברי. אין ר"ל דשיימינן כך, כדפירשתי. אלא מפרש מה הזיקו ביד זה שנחסר, לפי שהיה יכול למכור את עצמו לעבד עברי. וכן האשה יכולה למכור עצמה4. ומאחר שלא יוכל למכור עצמו לעולם. וכן האשה אינה יכולה למכור את עצמה. אלא לשכור עצמה למלאכה. לכן שיימינן במידי דפסיקא, כעבד, או כשפחה כנענית. ודעת רש"י כן הוא, דשיימינן כעבד כנעני, דפי' בסוגיא דלקמן (פ"ד ע"ב ד"ה ופגם) גבי פגם דאנו דנין בבבל. דהיינו נזק, דשיימינן כשפחה כנענית, ושומא זו להקל, כדאיתא בריש פרק הפרה (לעיל מ"ז ע"א). והיינו טעמא דמקילין בכל השומין. דאנו למידין מביעור בשדה אחר, דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה אחר. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו. דלא שמין כמה אדם רוצה ליטול לקטיעת יד עבדו כזה. דבודאי הרואה עבדו שלם אין נותן לקטוע יד עבדו אלא בדמים מרובים, והא דמשלמין העין והיד בדמים. ולא נימא עין תחת עין ממש. יליף בגמרא מכמה קראי".
עולה מדבריו לגבי אשה שנקטעה ידה וכד' שודאי לא ניתן לשום באמה עבריה שהרי היא יוצאת בנערות (רמב"ם, הל' עבדים פ"ד ה"ה) וא"כ ודאי מה שהזכיר רש"י בשומת חבלת איש – עבד עברי – כוונתו לדון מה הנזק שיש לו בחבלתו. ולשיטת היש"ש נראה שאין כאן שום מחלוקת בין הראשונים5.
וכן עולה מספר דף על הדף (כתובות מ ע"ב) המבאר שאונס משלם פגם ואומדין "בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה להשיאה לעבדו".
ומסביר: "והנה הא דשמין לה בכה"ג אף דאינה שפחה, היינו משום דכך היא צורת השומא בחבלה, וכמו דכל חובל בחבירו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הי' יפה וכמה הוא יפה, והיינו כעבד כנעני (כן קיי"ל כשיטת הרא"ש, ושיטת רש"י דשמין כעבד עברי), והיינו דכך היא השומא דשומת הנזק נקבע לפי מה שנפחת החפץ משיוויו ולא לפי מה שגרמו לו להפסיד ע"י נזק זה ופשוט".
ו. אולם רבים מן האחרונים מביאים את המחלוקת, ונביא דברי רבי עקיבא איגר (ב"ק פג ע"ב): "רש"י ד"ה וכמה הוא יפה כו' הי' מוכר עצמו בעבד עברי וכ"כ הרע"ב, אבל הרא"ש כתב דשמין אותו כעבד כנעני דיכול למכור עצמו לעולם משא"כ עבד עברי דא"א להיות נמכר לעולם ואם ישומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה הערך יותר ממה שיעלה הערך כששמין אותו פעם אחת".
השולחן ערוך (חו"מ סי' תכ סט"ו) פסק כרא"ש: "כיצד משערים הה' דברים; נזק, אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה, וכך יתן לו. הגה: ואם היה בעל אומנות, כגון נוקב מרגליות, וקטע לו ידו, משערינן הזיקו כפי מה שהוא. אבל אם קטע רגלו, שאין מזיק לו כל כך, משערינן היזיקו כאילו לא היה בעל אומנות (טור בשם הרא"ש)".
ובאר הסמ"ע (ס"ק טז): "כאלו הוא עבד נמכר בשוק. רש"י ונ"י ריש פרק החובל [רש"י ב"ק פ"ג ע"ב ד"ה וכמה הוא יפה, ונ"י ל' ע"א מדפי הרי"ף] פירשו כאילו נמכר להיות עבד עברי, אבל הרא"ש כתב שם [סי' א'] דשמינן ליה כמו עבד כנעני דנמכר לעבד לעולם, כי גם חסרון אברו הוא לעולם, משא"כ עבד עברי שאינו נמכר אלא לו' שנים, ואם באנו לשומו בכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה לערך יותר ממה שיעלה הערך כששמין אותו פעם אחת, וגם כבר כתבתי מזה בסימן א'. ואפילו הוא אדם חשוב שיימינן נזקו כעבד, ואשר נגע בכבוד חשיבותו זהו משלם לו בכלל בושת שהיא משתלמת לפי המתבייש כדלקמן [סעיף כ"ד], אבל לענין נזק הכל שוין".
אולם בביאור הגר"א (שם כ) חלק בהבנת שיטת רש"י: "(ליקוט) כאלו כו'. ר"ל עבד כנעני שאין דמים לעברי וערש"י בב"ב י"ג א' בד"ה ה"ג כו' אבל אינו כו' (ע"כ)". והביא ראיה שאף רש"י עצמו כתב שאין דמים לבן חורין ולא לעבד עברי.
ז. ביאור למחלוקת הראשונים לפי חלק מהאחרונים כתב ברשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק, בבא קמא פג ע"ב, ח) וז"ל: "עיין ברש"י (על משנה דידן דף פג ב ד"ה וכמה) שכתב ששמין הנזק כפי שומת עבד עברי. מאידך הרא"ש לפרקין (סי' א') כתב ששמין אותו כעבד כנעני. ויתכן שבזה פליגי – אליבא דרש"י תשלומי נזק הם משום חסרון כיס והפסד הנחבל. ולפיכך דנים אותו כעבד עברי שזהו סכום הפסדו כיון שהוא היה יכול למכור את עצמו כעבד עברי. מאידך להרא"ש עצם חסרון הכיס אינו המחייב אותו לשלם אלא העבירה היא המחייבת והדמים הם עונש. ולפיכך אפשר לשום אותו כעבד כנעני, שהוא דין שומת חבלה, אף על פי שלא בא לנחבל אותו סכום הפסד".
"והנה מהרמב"ם הנ"ל (בהל' סנהדרין) משמע שאין חיוב נזק משום חסרון כיס, וא"כ מסתבר שיפרש כרא"ש. וכתב הרמב"ם סתם בפ"א מהל' חובל (הל"ב) וז"ל נזק כיצד שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כו' עכ"ל, ונראה דר"ל כעבד כנעני הנמכר בשוק כי התשלומין אינם עבור הפסד הנחבל אלא עונש משום חבלת היד והרגל".
וא"כ רצה לחלק בין שיטת רש"י לשיטת הרא"ש על מה התשלום האם קנס על שעבר עבירה וחבל בחברו או לשלם לו את נזקו בחבלתו, אולם כאמור לא ברור שאמנם מחלוקת ראשונים לפנינו.
ח. ויש להתבונן בדיני שור שחבל באדם.
חובל בחברו משלם חמישה דברים ביניהם – נזק שהוא כמה נפחת אותו אדם כעבד כנעני ובמקום אחר בפרק החובל מכנים זאת שבת גדולה כלומר חסרונו המוחלט המשבית אותו ממלאכות מסוימות. שאר התשלומים הם ריפוי וצער ושבת שכלולים בנזקו אולם משולמים על ידי התשלומים האחרים.
שונה הדבר בשור שחבל באדם הוא משלם נזק בלבד וכאמור במאירי (בבא קמא פד ע"א): "כבר בארנו במשנה שהשור שהזיק אינו משלם אלא נזק ושהנזק אינו נשום אלא כעבד הנמכר בשוק". ולפי זה אדם שנחבל על ידי שור לא מקבל את מלוא נזקו. והנזק בחבלת שור באדם נעשה בדיוק כמו בחבלת אדם באדם ואין מוסיפים לנחבל מאומה לא לריפויו ולא לשבת שיושב בביתו עד שנתרפא. ולכן אם חבלו זה בזה אדם בשור ושור באדם משלמים במותר זה לזה. ואם המדובר בשור תם משלם במותר חצי נזק ולא יותר.6