חבל נחלתו יח לח
סימן לח- מכירת בכור חי בהבלעה
שאלה1
יהודי המגדל בכור של בהמה דקה מצא כהן שמוכן לקבל את הבהמה ולגדלה, הכהן מודע לכל המגבלות שכרוכות בגידול בכור וסבר וקיבל.
המגדל רוצה למכור לכהן עז נוספת במחיר כמעט כפול מהרגיל, ולהבליע בכך את מחיר הבכור שאותו יתן חינם. הכהן מוכן גם הוא לסידור זה.
האם הדבר מותר, כדמצינו במכירת ד' מינים בשמיטה, שמבליעים את מחיר האתרוג, והפוס' התירו אפי' באופן שבו הדבר ניכר שמחיר האתרוג מובלע, וכן בשכר שבת התירו הבלעה, גם באופן שברור לכל בר דעת שמשלמים גם על שכר העבודה בשבת.
או שכיוון שלבעלים במתנו"כ יש רק טובת הנאה לאיזה כהן לתת, ואינם רשאים לעכב לעצמם את המתנו"כ, ואפי' לכהן עצמו ודאי-בכור אינו ממונו, כמבואר ברא"ש בפ"ק דב"ק ונפסק בשו"ע אבה"ע סי' כח, ממילא כל התייחסות לבכור כשווה כסף, ואפי' בהבלעה, חורגת כבר מן המותר במתנו"כ.
א. דין בכור בזמן הזה
כתב הרא"ש (בכורות הל' פדיון בכור סי' ב): "וכן בכור בהמה טהורה נוהג בזמן הזה. וצריך הישראל ליטפל בו בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ואח"כ נותנו לכהן. והכהן שומרו בביתו ומגדלו עד שיפול בו מום והכהן צריך לקבלו ואינו רשאי לסרב משום דהוי כמבזה מתנות כהונה ואינו מודה בהן. ואסור להכניסו לכיפה ויעמוד שם עד שימות. ולא מיבעיא ישראל דאסור שהרי צריך לקיים מצות נתינה ולהמתין (שם) עד שיזדמן לו כהן שיתנהו לו ואפילו יותר משלשים יום לדקה וחמשים לגסה. והא דתנן עד מתי חייב ליטפל בו היינו אפילו בא הכהן לקבלו תוך זמן הזה כדקתני התם משום כהן המסייע בבית הגרנות שמצילו מטפולו כדי שיתנהו לו. אלא אפילו קבלו כהן לא שרי ליה להכניסו לכיפה דלא מישתמיט בשום דוכתא הכי גבי בכור כי היכי דאמר גבי הקדש (ע"ז דף יג א) אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תעקר איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. וכן תנן בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לה א) מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל אלמא שהיו רגילין להמתין עד שיפול בו מום. אף על פי שיש טורח גדול בטיפולו ואסור בגיזה ועבודה ויכול לבא לידי תקלה". וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל מט סימן ב).
עולה כי דין בכור חל אף בזמן הזה, ועל ישראל מוטלת חובת נתינתו לכהן. ושאר דיניו: שבקדושתו הכהן צריך להביאו למקדש ולהקריבו ובזמן הזה שאי אפשר להקריבו ואסור בגיזה ועבודה, וצריך להמתין עד שיפול בו מום ואז מותר לאוכלו לכל מי שהכהן משתפו בסעודה. ואסור למוכרו באטליז לפי משקל.
וכ"כ בספר כפתור ופרח (פרק טז): "כתב החסיד הר' יונה ז"ל בכור בהמה טהורה בזמן הזה אסור באכילה ובהנאה עד שיפול בו מום מעצמו, נפל בו נותנו לכהן לשחטו ולאכלו והכהן יכול להאכיל ממנו לישראל. והמומין הם מומין גדולים וניכרים כגון נקטעה ידו נשברה רגלו נסמית עינו".
כיון שזאת האפשרות בימינו העדיפו כל הפוסקים למכור את האם או חלק ממנה לנכרי ושותפות נכרי פוטרת מבכורה. וכך מסיים הרא"ש (שם): "הלכך טוב להקנות אזן האמהות לעובד כוכבים. ולפירש"י שפירש דמעות קונות בעובד כוכבים צריך למכור לו בכסף אזן האם. ולפירוש רבינו תם דפירש משיכה בעובד כוכבים קונה צריך שימשוך העובד כוכבים הבהמה לרשותו או לסימטא. הילכך להסתלק מן הספק היה צריך שיתן העובד כוכבים דמים וגם ימשוך הבהמה לרשותו או לסימטא. והמחוור שבכולן הוא שיקבל פרוטה מן העובד כוכבים ויקנה לו מקום שהבהמות עומדות שם ויקנה לו אזן2 הבהמה. והכהנים והלוים חייבין בבכור בהמה טהורה".
ולכן מן הראוי היה שבעל הבהמה המבכירה יקנה אותה או חלק בה לנכרי ולא יגיע למצב כזה שצריכים (הוא או כהן) לגדל בהמה ללא שם רווח כלכלי. ועל כן נוהגת הרבנות הראשית למכור לנכרי אמהות מבכירות יחד עם החמץ בערב פסח, וכך נוהגים בעדרים מסודרים.
ב. הבלעה בנתינת בכור
אסור לישראל או לוי, שהבכור גדל בעדרם, למכור את הבכור אלא הם צריכים ליתנו לכהן בנתינה גמורה. וכן במקרה שלפנינו כיון שמצא כהן המוכן לקבלו ודאי מן הראוי ליתנו לו ולא למכור לו.
מכירה בהבלעה אינה נצרכת כשישראל מקיים את מצותו וחובתו ונותן את מתנתו, כיון שחייב לתת את הבכור בחינם. מכירה בהבלעה נצרכת כדי להעביר דבר שאינו מצווה על נתינתו ולא דבר שמצוה מן התורה לתנו בחינם ולא למוכרו.
שאלת הבלעה עולה בדבר שאין חובה ליתנו, אלא רק רשות (כגון פירות שביעית) אבל אסור למוכרו או ליטול על הפעולה ממון (כגון שכר שבת) ואז את התשלום מעבירים ע"י הבלעה אבל במקום שחייבים לתת בחינם לא עולה כלל שאלת הבלעה.
ועל כן גם במקרה שלפנינו את הבכור צריך לתת בחינם ללא התנאה וללא הבלעה. אולם הוא מותר ליטול מחיר גבוה ומכופל עבור בהמה אחרת שמוכר לו3 ואולי ראוי לעשות את שתי העיסקאות בשני ימים שונים כדי שלא יווצר קשר ביניהן.
וכך כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ח הי"א): "הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג מתנה, ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב". והסבירו באנציקלופדיה תלמודית (כרך ח, הבלעה): "היינו שימכור לו הלולב, שאין עליו קדושת שביעית, ביוקר, עד שיתן לו האתרוג במתנה, שאם היה הלולב שוה זוז והאתרוג זוז, נותן לו שני זוזים בלולב ולוקח האתרוג במתנה". וכך מן הראוי לעשות כאן את הבכור ייתן בחינם ואת הבהמה השניה ימכור במחיר כפול כפי שסוכם ביניהם, אבל את הבכור ייתן בחינם.
וכך בארו באנציקלופדיה תלמודית (כרך ח, הבלעה) על ענין ההבלעה באתרוג: "הבלעה זו שונה היא מהבלעה של שכר שבת, שכן נתינת הדמים היא רק בעד הלולב בלבד, והאתרוג הוא במתנה, שלא כשכר שבת, שהדמים שמקבל הם בעד שבת וחול ביחד". וכאמור, אסור לקבל דמים עבור נתינת הבכור, כיון שהבכור אינו שלו אלא הוא מגדלו ושומרו לשם נתינתו לכהן.
ג. הבלעה בבכור
הבלעה מותרת בבכור בעל מום כאשר הכהן מוכרו.
נכתב באנציקלופדיה תלמודית (כרך ח, הבלעה): "בכור בעל מום, שבשרו אינו נמכר באטליז ואינו נשקל בליטרא, וחלבו ודמו וגידו וקרניו נמכרים באטליז ונשקלים בליטרא, אם מבליע הבשר בעורו וחלבו וגידו מותר למכור הכל". ומקורם מדברי חמודות על הרא"ש (בכורות פ"ה סי' א אות ג).
וכן בשו"ת הרי בשמים (ח"ג [מהדורא תליתאה] סימן צב) כתב: "ובנידון הבשר אחוריים של הבכור נלפענ"ד דשרי למוכרו לנכרי כמו החלב דמבואר ביו"ד סי' ש"ו דחלבו ודמו וגידו וקרניו נמכרין במקולין ונשקלין בליטרא א"כ אין בהם משום בזיון קדשים וה"ה בבשר אחוריים במקום שאין מנקר, כיון דאינו עומד לאכילה לישראל דינו כמו העור כמו שכתב בהגה"מ דחולין פ' כיסוי הדם. ואף דבתוס' זבחים ע"א: ד"ה ובטריפה כתבו לענין שור של הקדש טריפה שנתערב בקרבנות כשרים דימכרו לגוי דאף על גב דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים או לנכרי, הני מילי היכי דלא חזי מצד עצמו אבל התם דהקדשים מצד עצמן ראויים אלא לפי שנתערב בהן טריפה אינן ראויין רשאין למוכרן לנכרי וא"כ יש לומר דה"ה לענין בשר אחוריים הלא מצד עצמו שרי באכילה אפס מצד שנתערב בו גידין של חלב אסור לאכלו ולא דמי לחלבו וגידו. אמנם בכל זה יש לומר דכיון דליכא מנקר שמנקרו רשאין למכרו לנכרי כחלבו וגידו, אבל אם ניקר הבשר אחוריים רק שהוא מקום שמחמירין לבלתי לאכול בשר אחוריים אף אחר הניקור לא גרע משומן הגיד דאסור כמו הבשר כמו שכת' בתוס' בכורות ל"א: ד"ה מבליעו דאפי' מאן דאוסר להמנות עכו"ם על הבכור אבל חלבו שרי ושומן הגיד דינו כבשר ושרי למכרו לנכרי".
"וראיתי בספר שואל ומשיב מהדורא תליתאי ח"א סי' ק"ב שמתיר ג"כ למכור בשר אחוריים של בכור לנכרי. ואבי זקיני הגאון זצ"ל מסטאניסלאב בשו"ת בר ליואי ח' יו"ד סי' י"ג כתב למכור הבשר אחוריים בהבלעה בחלבו ועורו. ע"ש".
וא"כ מכירה בהבלעה של בשר בכור בחלקים שאינם נאכלים מותרים במכירה בהבלעה, אולם דוקא לבעליו – הכהן. אבל ליד הכהן הוא צריך להגיע בנתינה (בחינם) ולא במכירה.
ועי' מרומי שדה (בבא קמא יב ע"ב) ביחס למכירה בבכור.
ד. נתינת בכור לכהן בימינו
פסק הרמב"ם (הל' בכורות פ"א הי"ד): "אין נותנין את הבכור לכהן כשיולד שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ויתננו לכהן, ועד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור, בהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום, ואם אמר לו הכהן תנהו לי בתוך זמן זה ואני אטפל לעצמי אינו רשאי ליתנו לו שזה כמו מסייע על מתנותיו וכבר ביארנו בתרומות שהכהנים המסייעין בבית הגרנות ובבית המטבחיים ובתוך הרועים אין נותנין להם מתנותיהן בשכרן". (וכן כתב בקצרה הרא"ש בדבריו שהובאו לעיל).
וא"כ הכהן המקבל אסור לו לסייע לבעל הבכור לא בתשלום ממון ולא בסיוע במלאכה. וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' שו ס"ג).
בסעיף ד שם פסק השו"ע: "אם הכהן מסרב מלקבלו מפני שיש בו טורח גדול בזמן הזה להטפל בו עד שיפול בו מום, אינו רשאי, מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה". ולפי"ז לכאורה מי שנולד הבכור אצלו היה יכול לקשור אותו לפתחו של כהן כלשהו ולצאת בכך ידי נתינה והכהן אינו יכול לדחותו אפילו שאין לכהן מקום ואמצעים לגדלו עד שיומם.
אמנם הרמ"א הוסיף שם: "ואפילו ספק בכור, צריך הכהן לקבלו מיד ישראל הנותן לו (פסקי מהרא"י סימן קס"ו ומהרי"ל סימן קע"ד). ודוקא בספק שבא מעצמו, אבל במקום שפשע הישראל, כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים, או שהיה יכול למכור הבכור לעובד כוכבים קודם שנולד, ולא עשה, אין הכהן צריך לקבלו (שם). ואפילו במקום שצריך לקבל, אסור לישראל ליתן לו להקניטו או לנקום ממנו. (ג"ז שם בשם מוהר"ם)".
ועל כן בימינו לא ניתן לכפות כהן לקבל בכור בהמה טהורה כשהוא תם, כיון שכל אחד היה יכול לפטרו מבכורה על ידי מכירת אמו.
ה. פעולות ממוניות כדי לקבל בכור
פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב הי"ח): "אסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן, וכל המסייע חילל קדש השם, ועליהם נאמר שחתם ברית הלוי, ואסור לישראל להניחו שיסייעהו אלא נותן להם חלקן בכבוד".
והוסיף בהלכה יט: "נתן תרומה לכהן ע"מ להחזירה יצא ידי נתינה, ואסור לעשות כן מפני שנמצא כמסייע בבית הגרנות, וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפילו לשאול חלקן בפיהן אסור אלא נוטלין בכבוד, שעל שלחן המקום הם אוכלין ועל שלחנו הם שותים ומתנות אלו לה' הם והוא זיכה להן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומותי".
בירושלמי דמאי (פ"ו ה"ב) מובאת מחלוקת: "דר"י בי ר' חנינא אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה רבי יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה".
היינו, מפרש הרש"ס, כי לפי ר' יוסי ב"ר חנינא מותר לכהן המקבל מתנות לתת שכר מועט לנותן שיש לו בנתינה טובת הנאה על מנת שיתננו דוקא לו, ולפי ר' יוחנן טובת הנאה אינה ממון ואינו יכול 'להקנות' את המתנה למקבלה עפ"י ד"ת ע"י ממון, אפילו ממון שאחר ייתן לנותן המתנות.
בהמשך מובאת ברייתא: "הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן פתר לה ברוצה ליתנו לשנים כהנים ובן בתו אחד מהן והוא אמר הילך סלע זו ותן כולן לבן בתו כהן".
ופסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב ה"כ): "לא יתן אדם תרומה לשומר גתו, ולא בכור לשומר עדרו, ולא מתנות לרועה בהמתו, ואם נתן חילל אלא א"כ נתן להם שכר שמירתן תחילה, ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי או בן אחותי וכל כיוצא בזה".
והוסיף בהלכה כא: "בד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לאחד משני כהנים אלו או לאחד משני לויים אלו בחנם ואמר לו חבירו הא לך ותן לזה, אבל הבעלים שאמרו לכהן או ללוי הא לך חלק זה בטובת הנאה ה"ז אסור, וכן אסור לעשות סחורה בתרומות אף ע"פ שהוא לוקח מכהן ומוכר לכהן".
וא"כ מותר שקרוב או חבר של הכהן המקבל ייתן מתנה מועטת לבעל הבכור כדי שהוא ייתנה לכהן פלוני, אבל אסור שהכהן המקבל ייתן מתנה מועטת כדי שהמתנה תיכנס לחלקו.
וכך כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך יט, טובת הנאה): "טובת הנאה שיש לבעל הבית במתנות כהונה ובמעשרות, שהפרישם וחייב ליתנם לכהן וללוי ולעני, יש ראשונים מפרשים שהיא ההנאה לתת את המתנות לכל כהן – או לוי או עני – שירצה, והמקבל יחזיק לו טובה על כך. ויש מפרשים שהיא הנאת קבלת דבר מועט שרשאי בעל הבית לקבל מאוהבו של הכהן או הלוי או העני על מנת שיתן את המתנות להם. וכתבו אחרונים שזכותו של בעל הבית ליתן את המתנות למי שירצה קרויה אף היא טובת הנאה, ולפיכך אף זרוע-ולחיים-וקבה, שאסרו חכמים לקבל שכר עבור נתינתן, הן בכלל מתנות שיש לבעל הבית בהן טובת הנאה, שהרי הזכות בידו ליתנן למי שירצה, אלא שפעמים שקוראים טובת הנאה לשכר שיכול ליטול, ובמובן זה מצינו שכתבו ראשונים במתנות שאסור לו ליטול שכר עליהן, שאין לו בהן טובת הנאה. מן האחרונים יש שכתבו שמתנות שאסור לקבל עבור נתינתן שכר, אינן בכלל מתנות שיש בהן טובת הנאה".
הרמב"ם פסק בשלשה מקומות שטובת הנאה אינה ממון: אישות פ"ה ה"ו, תרומות פי"ב הט"ו, גניבה פ"ב ה"ה. וא"כ לגבי בכור אסור כל שכר ישיר בין הנותן למקבל כדי שהוא יוכל לקבלו. וכל שמותר הוא שקרוב או ידיד ייתן מתנה מועטת לנותן, כדי שהכהן קרובו הוא יקבל את הבכור.
מסקנות
א. מתנות כהונה ניתנות בחינם מצד מצות התורה, ואין הנותן יכול לגבות עליהן שכר.
ב. בימינו לא ניתן לכפות כהן לקבל בכור לגדלו עד שיפול בו מום מובהק ורק אז לאכלו.
ג. עדיף למכור את האם המבכירה לנכרי כדי ששותפות נכרי תפטור מבכורה.
ד. אסור שכהן יקנה בכור בהבלעה והרי זה כמסייע בבית הגרנות, אולם מותר למכור לו (ברצונו) בהמה נוספת במחיר גבוה, וכן מותר שקרוב ייתן מעות לבעל הבכור כדי שייתנו לקרובו.
ה. מותר למכור בשר בכור באטליז בהבלעת החלקים הנאכלים בחלקים שאינם נאכלים.
ו. בשר בכור בעל מום שניתן לכהן יכול למוכרו אף לנכרי4.