חבל נחלתו יח לב
סימן לב- פאה בדלית ובדקל
שאלה
[עריכה]במשנה במסכת פאה (פ"ד מ"א): "הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים. רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים. אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה".
ובמשנה ב: "בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה".
לכאורה שתי המשניות מקבילות אחת לשניה, ובשתיהן כיון שאחד אומר לבוז או לחלק שומעים לו שאמר כהלכה, ולא לרוב האומרים להיפך. אבל אם כל העניים רוצים לבוז או לחלק שומעים להם. אולם על משנה ב' עולה השאלה: מדוע בדלית ודקל אם כולם אומרים לבוז שומעים להם, הרי זו סכנה1 ולא צריך ללכת בה אחר רוב, אלא לאסור לגמרי לבוז?
תשובה
[עריכה]א. בספרא קדושים (פרשה א תחילת פרק ג) נאמר: "אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבזבז אפילו בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעים שאמר כהלכה, יכול בדלית ובדקל כן תלמוד לומר אותם, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק אפילו זקן אפילו חולה לזה שומעים שאמר כהלכה. מה ראית לומר בדלית ובדקל לחלק ובשאר כל הפירות לבזבז, אחר שריבה הכתוב מיעט תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהם כגדול, רבי שמעון אומר חולקי אגוזים כדלית וכדקל".
בקרבן אהרן (קדושים פרשה א תחילת פרק ג) באר: "ת"ל קציר. ולמלת קציר הדר אמרו אותם, לומר שאלו שהם כקציר, והוא שיד הכל שוה בהם תעזוב, אבל הדלית והדקל שאין הקטן מושל בו כגדול לא. והענין שכל דבר שהמלקט מעט אין הסבה לזה קושי הנלקט, אלא חלישות המלקט, על זה אמר תעזוב, אבל כל דבר שהקושי הוא מפאת הנלקט, שהוא קשה להלקט, ואין הקטן מגיע אליו תחלוק ביניהם".
לפי הספרא החילוק בין דלית ודקל לשאר אילנות, שבדלית ודקל אין הקטנים יכולים ללקוט כגדולים, וא"כ אין הסיבה משום סכנה אלא מטעם אחר, וממילא המשנה מתורצת שאין טעם החילוק בדלית ודקל משום סכנה אלא משום קטון כגדול. ונראה שדין זה מן התורה ולא רק אסמכתא לתקנת חכמים.
ב. בירושלמי (פאה פ"ד ה"א) מובאת דעת הספרא ודעה חולקת על הלימוד בדלית ובדקל:
"כתיב [ויקרא יט ט] לא תכלה פאת שדך מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע יכול אפילו בדלית ובדקל תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בו כגדול. אית דבעי משמעינא מן הדא [שם י] תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשה תלתן בעמיר תמרים במכבדות [דף כ עמוד ב] יכול בדלית ובדקל כן ת"ל [ויקרא יט י] אותם מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט? מרבה אני את אלו שאינן של סכנה ומוציא אני את אלו שהם של סכנה. מחובר ואינו מחובר, אין תימר מחובר קורא שם פיאה למעלן, אין תימר אינו מחובר קורא שם פיאה למטן אין תימר קורא שם פאה למעלן הוצאה משל עניים, אין תימר קורא שם פאה למטן הוצאה משל בעל הבית. אפי' תימר קורא שם פאה למעלן הטריחו על בעל הבית שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה תני בשם ר"מ כל האילנות סכנה ר"מ לא דריש קציר ורבנן דרשי קציר כל עמא דרשי קציר אלא ר"מ אמר כל האילנות סכנה ורבנן אמרי אין סכנה אלא הדלית והדקל בלבד. ר' חנניא בשם ריש לקיש מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חלוקי אגוזים".
מתבאר מן הירושלמי, שישנו לימוד נוסף מן התורה הלומד שבדלית ודקל ויש אומרים אף באילנות אחרים, בעל הבית לוקט ומחלק משום סכנה. הרחבת הירושלמי בטעם זה מלמדת שסובר שטעם זה עיקר.
כך מפרש הפני משה את מחלוקת התנאים באלו אילנות בעה"ב מוריד ומחלק:
"כל עמא דרשי קציר. והדר הש"ס וקאמר דלא היא דכ"ע אית להו דרשא דקציר דהא מיותר הוא ולהקיש' איצטריך כי פליגי במיעוטא משום סכנה הוא דפליגי דר"מ חייש אפי' לסכנה מועטת והלכך קאמר כל האילנות סכנה ואפי' אינם גבוהין הרבה כדלית ודקל דילפינן מקציר מה קציר מיוחד שאין לו סכנה כלל יצאו אילנות דסכנה קצת מיהת איכא, ורבנן לא חיישי לסכנה מועטת והלכך דלית ודקל דוקא שיש בהן סכנה מרובה ומה קציר מיוחד שהקטן וכו' יצאו אלו שהן גבוהין הרבה".
ג. הרידב"ז (פאה פ"ד ה"א) הסביר: "פי' הגר"א ז"ל בשנו"א דת"ק ור"ש דנחלקו במתני' בחלוקי אגוזים פליגי בהנך שתי דרשות דלת"ק נפקא לי' מדרשא דקציר שהקטן מושל בו כגדול והלכך לא חשיב רק דלית ודקל אבל חלוקי אגוזים הקטן מושל בהם כגדול שהם אינם גבוהים. ור"ש נפקא לי' מדרשא דאותם שאין בהם סכנה וע"כ בחלוקי אגוזים שהם חלקים ויש בהם ג"כ סכנה צריך בעה"ב ג"כ להוריד ולחלק".
עפ"י דברי הגר"א ניתן להסביר שמה שמשמע לגבי דלית ודקל שאם כולם אומרים לבוז שומעים להם הוא דוקא לפי הטעם של קטן כגדול, והמשנה נשנתה לעה זו, וא"כ הטעם של סכנה אינו להלכה, לפחות עפ"י המשנה שנשנית בסתמא.
אולם הרידב"ז מבאר: "תני בשם ר"מ כל האילנות סכנה. ובעי למימר דטעמא דר"מ משום דלא דריש קציר רק ס"ל דרשא דאותם שאין בהם סכנה וע"כ כל אילנות שוין ורבנן דרשי קציר ולא ס"ל טעמא דסכנה כלל וע"כ לא נתמעטו רק דלית ודקל דאין הקטן מושל בהם כגדול. ומסיק דאינו כן אלא דכ"ע דרשי קציר. פי' דאף דכ"ע דרשי קציר אית להו נמי טעמא דסכנה מדרבנן דאי משום דאין הקטן מושל כגדול לחוד הא לא ידעינן מזה רק דאינו מחויב להניח במחובר ומותר לו לכלות ולהניח תלושין, אבל מנ"ל שיהא מחויב דוקא לתלוש ולחלק בידים. אלא ודאי דכולהו אית להו מדרבנן טעמא דסכנה ובהא פליגי ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דבכל אילנות יש חשש סכנה ורבנן סברי דדוקא בדלית ודקל דיש בהם סכנה גדולה [כפי' הרמב"ם ז"ל] חייבוהו רבנן לתלוש ולחלק בידים משא"כ בשאר אילנות שאין בהם סכנה כ"כ".
עולה מדברי הרידב"ז שכל התנאים במשנה סוברים את הטעם של סכנה, וחלקו בהערכת גודל הסכנה.
ד. עפ"י הרידב"ז תתעורר השאלה שהעלינו כי על חז"ל היה לאסור לגמרי על ביזת עניים בדלית ובדקל.
ואמנם כך באר בעל הון עשיר: "הנכון בעיני הוא, דבין במנין תשעים ותשעה, ובין באחד אומר, סירכא דמתניתין דלעיל נקט, וה"ה אף אם יהיו עניים מועטים, ואפילו כלם אומרים לבוז, דאין שומעין להם דחמירא סכנתא, אבל הרמב"ם (שם הט"ז) לא פסק כן. או אפשר דמתניתין איירי כשתלשו כבר הבע"ה, ולפי זה אם כלם מרוצים לבוז יבוזו".
ואף בערוך השלחן (העתיד, הל' פאה סי' ג ס"ד) באר בירושלמי כבעל הון עשיר, וז"ל:
"איתא בירושלמי שם התנו ביניהן אפילו כן אין שומעין להם אלא בעה"ב יחלק בידיו שמא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו. ר' שמואל בעי כילה את שדהו את אמרת חזרה פאה לעומרים אפילו כן בעה"ב מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו עכ"ל ונלע"ד דה"פ דהנה המשנה אומרת אפילו צ"ט אומרים כך ואחד אומר כך לזה שומעים שאמר כהלכה דמשמע לכאורה דדוקא כשיש אחד שאומר כהלכה שומעין לו, אבל אם כולם מסכימים לשלא כהלכה שומעין להם לזה אומר דאינו כן דאפילו התנו כולם לשלא כהלכה כגון לעלות בעצמן בדלית ודקל אין שומעין להן ואפילו התנו שהבעה"ב יורידם אלא שיתן לפניהם והם בעצמם יחלקו ביניהם דבזה אין חשש סכנה, מ"מ אסור לעשות כן דחיישינן שמא יערים הבעה"ב וישליך מהדקל לפני עני קרובו ור' שמואל מוסיף עוד דאפילו בתבואה שהדין הוא שיקצרו בעצמם אם הבעה"ב כילה שדהו וצריך ליתן הפאה מהעומרין והייתי אומר שעכ"פ עתה ישליך לפניהם התבואה והם יבוזו כפי דינם הקצירה קמ"ל דאסור לעשות כן דחיישינן שמא ישליך לפני עני קרובו הרבה, אלא עתה מחוייב הוא לחלקם חלק כחלק כנלע"ד בביאור הירושלמי".
עולה מערוך השלחן שהבין בירושלמי שלא כמשנה אלא אפילו כולם אומרים לבוז אין שומעים להם מחמת הסכנה.
ה. אבל הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ב הט"ז) פסק: "פאה של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה, בעל הבית מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים, ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן בוזזין...". וכדברי בעל הון עשיר משמע שלא פסק כהבנתו וכהבנת ערוה"ש בירושלמי.
עולה לכאורה שהרמב"ם סבר שאע"פ שחמירא סכנתא בכ"ז אם כולם רוצים לבוז בדלית ובדקל שומעים להם.
ונראה לתרץ שהסכנה אינה כה חמורה אלא ישנה סכנה למי שלא זהיר או שאינו מיומן בטיפוס, כאמור לגבי פועל (בבא מציעא קיב ע"א):
"ואליו הוא נושא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?".
ובכ"ז לא אסרו על פועלים להשכיר עצמם למלאכות מסוכנות אלו. וה"ה לקטיף פירות של דלית ודקל, אם כולם מיומנים בטיפוס על עצים אלו, ומעוניינים לבוז ולא לחלק מותרים בכך. ולפי"ז נראה שהרמב"ם אינו מחשיב זאת כלימוד מן התורה אלא כאסמכתא לתקנת חכמים מחמת הסכנה, וע"כ במקום שלא ניחא להו בתקנתא יכולים לעשות כדין המקורי.