חבל נחלתו יח ה
סימן ה- קביעות סעודה על פחות מכזית פת
שאלה[עריכה]
בשבתות וימים טובים קורה לעתים שהבוצע את לחם המשנה מחלק לכל אחד מהסועדים פחות מכזית פת, האם כל אחד מסועדים יכול להסתפק במה שאכל לשם קביעת סעודתו ואינו צריך ברכה על כל הנאכל בסעודה, או שצריך לברך ברכה מיוחדת על כל הנאכל בסעודה או שמן הראוי שישלים לכזית פת או יותר?
שאלה נוספת אשר תלויה בתשובה לשאלה הראשונה: מה דין ברכת המזון האם צריך לברכה אחרונה נפרדת על כל מין שאכל או שהכל נפטר בברכת המזון.
תשובה[עריכה]
א. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קעז ס"א): "דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא ומיני מלוחים, אפי' אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא פוטרתן; ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן; ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פירות, (וע"ל סימן קס"ח סעיף ח'), אם אוכל אותם בלא פת, טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם; ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה בהמ"ז פוטרתם; ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם הפת) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת, אינם טעונים ברכה אף לפניהם".
העיר על כך המגן אברהם (ס"ק א): "בלא פת אין טעונין. דהן טפלים לפת וכמ"ש סי' רי"ב ולכן נ"ל דאם אין חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת ומברך עליו המוציא אין פוטר המאכלים דהא לא קי"ל כר"ח דאמר פת פוטר כל מיני מאכל אלא דוקא בקובע סעודתו על הפת אמרינן דכל המאכלים מחמת הפת הן באים, אבל כשאין חפץ לאכול פת אינו פוטר וכ"ש אם אוכל פחות מכזית כנ"ל ואפשר לומר כיון דדרך לקבוע סעודה עליהם הפת פוטרתן וצ"ע, לכן לא יברך עליהם ולא על הפת אם לא בשבת וי"ט".
היינו המגן אברהם מסתפק אם אכילת פת בשיעור קטן שמגמתה כנראה לפטור מברכות על כל המובא בסעודה ללא קביעת סעודה עליה אמנם פוטרת ככוונת הסועד, ועל כן במצב כזה סובר שצריך לברך על מין ומין המובא בסעודה.
ב. הסביר דבריו בלבושי שרד: "לא קיימא לן כר' חייא. ר' חייא אמר בברכות דף מ"א [ע"ב] פת פוטר כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה, ופסקו כך ביין בקע"ד סעיף ב', אבל בפת כתבו התוספות [שם ד"ה והלכתא] דלית הלכתא כך, משום דרב פפא דהוא מרא דדיניה של סימן זה פליג עליה וסבירא ליה דדברים שלא מחמת הסעודה צריך לפניהם, ובלאחר הסעודה אפילו לאחריהם, ע"ש. ממילא מה דדברים שמחמת הסעודה פטורים, אין הטעם אלא משום דהוי ליה טפל, א"כ בהאי גוונא שאינו חפץ לאכול פת הוי הפת טפל".
וא"כ לפי המג"א כדי לפטור שאר דברים הבאים מחמת הסעודה צריך רצון לקבוע עליהם סעודה וצריך לאכול פת יותר מכזית, כדי שהבא בתוך הסעודה יחשב טפל. או שיברך על כל מין ומין בפני עצמו.
וכך בארו במחצית השקל: "ואוכל מעט פת. דאז אין הפת עיקר, וא"כ אין טעם שהפת יפטור אלא מצד חשיבות הפת, כמו דקיימא לן יין פוטר כל מיני משקין, וכמו שכתב סימן קע"ד סעיף ב' מצד חשיבות היין אפילו אין היין עיקר, וכן סבירא ליה לר' חייא גבי פת וכדאיתא בברכות דף מ"א ע"ב".
ג. והסיק הלבושי שרד מדברי המג"א למעשה: "לכן יברך עליהם, כצ"ל. נראה כוונתו שיברך עליהם ולא יאכל פת כלל, מפני שספק אם הוי הפת טפל או לא. אבל בשבת ויום טוב שחייב לאכול פת, על כרחך הפת עיקר". ומשמע שאף למג"א לגבי שבתות וימים טובים שחייב באכילת פת מסכים שקובע סעודה אף על פחות מכזית פת1. ובשאר ימים אם אוכל פת פחות מכזית מסתפק המג"א אם טעון ברכה לפני שאר המאכלים, ולכן עדיף שלא יאכל פת כלל, ויברך על כל מאכל את ברכתו.
ובאליה רבה (ס"ק א) הסתפק בדברי המגן אברהם וכתב: "דוקא בקובע סעודתו על הפת אמרינן דכל המאכלין מחמת הפת הן באין, אבל כשאין חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת ומברך [ה]מוציא מסתפק במג"א [סק"א] אי הפת פוטרתן, וכל שכן אם אוכל פחות מכזית עיין שם. ולענ"ד משמע בברכות דף מ"א [ע"ב] דאין חילוק דאם לא כן הוי ליה לרב (ספר') [פפא] לחלק מיניה וביה, וי"ל וצ"ע". וכן הסתפק בשו"ע הרב האם דיוקו של המג"א עולה מתוך הסוגיא ונשאר בשאלה2.
בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' מט), שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' מא), ובשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סי' יז) הסיקו כמג"א.
ד. אמנם מן הלבוש (או"ח סי' קעז ס"א) משמע שלא כמג"א שכתב: "כבר אמרנו [ריש סימן קעד] הואיל והפת דבר חשוב הוא והוא עיקר מזונו של אדם וכל שאר מזונות טפלין הן לגביה, לפיכך ברכתו שהוא המוציא פוטרת כל שאר מיני המאכלים השייכים לסעודה".
וא"כ הפוטר בפת לפי הלבוש היא הברכה ולא קביעות הסעודה בפועל בסעודה זו.
בערוך השלחן חלק לגמרי על המג"א (שם סעי' א ו-ב; אף שהתוצאה ההלכתית כמעט שווה), וז"ל:
"הפת פוטר כל מיני מאכלים הבאים בתוך הסעודה השייכים להסעודה והיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהן ללפת בהן את הפת כמו בשר ודגים ביצים ירקות חמאה גבינה חלב ודייסא וכל מיני תבשילין שהן לשם אכילה ושביעה וכן כל מיני מלוחים ואפילו אוכלן בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא פטרתן ולא לאחריהם דברהמ"ז פוטרתן דאותם שהאדם אוכל עם הפת עצמו אין אנו צריכין לטעם דברכת המוציא פטרתן שהרי פטורים מטעם עיקר וטפל אלא טעם דברכת המוציא לאותם שנאכלים בלא פת [כ"מ מתוס' מ"א: ד"ה הלכתא ע"ש ודו"ק] ונמצא ששני פטורים יש האחד מה שהפת פוטר והיינו המאכלים שאוכלים פת עמהם והפטור הוא משום עיקר וטפל והשני מה שברכת המוציא פוטרת והיינו כל שבאים לשם אכילה ושביעה ברוב תבשילין שלנו שהן עיקר הסעודה".
"ולפ"ז מה שראיתי מי שמסתפק דאם אין חפצו לאכול הרבה פת בסעודה זו ואוכל מעט פת אם פטורים המאכלים מברכה לפי שאין רצונו לאכול פת הרבה [מג"א סק"א] ואין בזה שום ספק דבשלמא אם הפטור היה מחמת הפת בלבד שפיר מספקינן בזה אבל הפטור הוא מטעם ברכת המוציא ג"כ וכיון שבירך המוציא נפטרו כל המאכלים הבאים מחמת הסעודה אפילו אכל פת רק כזית דפחות מכזית אינו יכול לברך ברהמ"ז והרי גם להמאכלים אנו צריכים לברהמ"ז לפוטרן מברכה אחרונה כמ"ש וכמה עשירים שמאכלם פת מועט וכי נחלק בינם לבין כל העולם [וסוף דברי המג"א בסק"א המה בלא הבנה והמחה"ש נדחק בכוונתו ע"ש וביד אפרים ולדינא העיקר כמ"ש וכ"כ האבן עוזר עי' שערי תשובה ודו"ק]".
עולה לפי ערוה"ש שבעקרון אף ברכה על פחות מכזית פת פוטרת כל הבא מחמת הסעודה אף שאין הפת עיקר סעודתו, אולם מצריך כזית פת לשם ברכת המזון שאינה באה על פחות מכזית פת (או"ח סי' קפד).
ה. המשנה ברורה (שם ס"ק ג) הסיק כלבושי שרד: "פוטרתן – ואם אינו חפץ לאכול פת אלא אוכל מעט פת כדי לפוטרם כתבו האחרונים דיש להסתפק אם יכול לפוטרם דלא שייך לומר שהם נטפלים להפת כיון שלא היה חפץ באכילתו וכ"ש כשאכל רק פחות מכזית או אולי כיון דדרך העולם לקבוע סעודה על הפת ברכת הפת פוטרתן בכל גווני וע"כ כתבו דבאופן זה טוב יותר שיברך על השארי דברים הברכה הראויה לכל אחת ולא יאכל פת כלל אם לא בשבת ויו"ט דאז מצוה לאכול כזית פת חשוב הוא ונעשו הכל טפלים לו".
וראיתי בחשוקי חמד (ברכות מא ע"ב) שכתב: "גיסי הגר"ח קנייבסקי שליט"א אמר לי שצריך עדיין ראיה שפחות מכזית פת לא פוטר פירות, ואעפ"י שכתוב במשנ"ב (קעז סק"ג): 'וכל שכן כשאכל פת רק פחות מכזית'. שהרי כתוב בברכות מא ע"ב 'פת פוטרן' ולא כתוב 'כזית'. ואם נחליט שאינו פוטר, גם בנדוננו לא יפטור כי באותו זמן שהחליט לא לאכול יותר פת שוב אין הוא עיקר הפוטר טפל".
ו. יש להעיר כי המשנה ברורה הדגיש שבשבת ויו"ט צריך לאכול כזית פת בעוד שהמג"א והלבו"ש לא כתבו כן אלא שצריך לאכול פת בלא שיעור של כזית, ולכאורה משמעות המג"א הפוכה מדברי המשנ"ב שכן כתב שבשבת אין מקום להסתפק, ומשמע3 שאפילו בפחות מכזית נחשב קביעות, ואילו המשנ"ב הופך את המשמעות שבשבת ויו"ט ודאי צריך כזית.
ומצאתי סתירה בדברי החיי אדם לגבי אכילת שבת. בנשמת אדם (חלק א כלל נה) כתב שצריך לאכול כזית פת בסעודת שבת, אבל בזכרו תורת משה (סי' ד) כתב שיסדר סעודה אף על פחות מכזית וצ"ע.
והמגן אברהם עצמו (סי' קסז ס"ק ז) הסתפק האם חייבים בשבת לאכול כזית פת כאשר מברכים המוציא ובוצעים הפת שכתב: "לכל א' כזית. לכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית וכ"מ ר"ס תע"ה דצריך לדחוק ולאכול ב' זתים כא' עמ"ש שם, ולא ראיתי נוהגין כן גם הב"י כתב בשם הרוקח דסגי פחות מכזית ומ"מ יש להחמיר לכתחלה".
ובמשנה ברורה (סי' קסז ס"ק טו) ג"כ לא כתב שהוא חיוב וז"ל: "לכל אחד כזית – כדי שלא יהיה נראה כצר עין וכנ"ל בסוף הסעיף [ובד"מ איתא כזית או פחות מעט] וי"א עוד דבלאו האי טעמא ג"כ טוב הוא לכתחלה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא4".
ז. ראיה לכך שבמקרים מסוימים די אף בפחות מכזית, היא ממה שפסק הטור (או"ח סי' קפד)5: "מי שאכל ויצא ממקומו ולא בירך ל"ש שוגג ול"ש מזיד צריך לחזור למקומו ולברך. בירך במקום הב' אם היה שוגג יצא ואם היה מזיד לא יצא. כתב הר"פ דוקא שאין לו עוד פת לאכול במקום הב' אבל אם יש לו עוד פת לאכול יאכל שם מעט ויברך שם".
והעיר בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן קפד, ב שטה י"ח): "יאכל שם מעט כו'. נ"ב: אפילו אינו כזית. (לחם) [דברי] חמודות אות ל"ד".
וכ"פ השולחן ערוך (או"ח סי' קפד ס"ב): "בד"א, כשאין לו פת עוד, אבל אם יש לו פת עוד, יאכל במקום השני מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה".
והמשנ"ב (שם ס"ק ט) כתב: "מעט – היינו אפילו פחות מכזית דמ"מ מצטרף זה לאכילה שאכל במקום הראשון. ודוקא אם במקום השני אכל ג"כ פת אבל פרפרת וכיסנין מצדד בפמ"ג דאפילו כזית לא מהני". וא"כ פחות מכזית פת מחשיב את המקום החדש כקביעות סעודה לגבי ברכת המזון אע"פ שלברכת המזון צריך שיאכל כזית פת.
ח. לסיכום חלק זה:
יש מחלוקת בין האחרונים האם באכילת כזית פת בתחילת הסעודה פוטר מאכלים הבאים מחמת הסעודה כגון ירקות ובשר וכד'. המחלוקת נובעת מכך שצריך קביעות סעודה על פת כדי לפטור את הבא מחמת הסעודה ועל כן פת פחות מכזית אינה נחשבת לקביעות ואינה פוטרת את כל הבא מחמת סעודה. על כן לפי דעה זו (מג"א ומשנ"ב) עדיף שלא יאכל כלל פת, ואם אוכל פת פחות מכזית צריך לברך על כל מין ומין ולפטור בסיום הסעודה כל מין בברכה אחרונה המתאימה לו. (ולחם פחות מכזית לא מחייב בברכת המזון).
לדעה החולקת (לבוש וערוה"ש) הפוטר הבא מחמת הסעודה היא ברכת הפת, ולכן אף אם ברך על מעט פת פחות מכזית בלבד, בעקרון היא פוטרת כל הבא מחמת הסעודה ובהצטרפות כל הנאכל בסעודה מחייבת ברכת המזון בסוף הסעודה ופוטרת את כל הנאכל, אמנם צריך לאכול כזית פת כדי שיוכל לברך ברכת המזון וא"כ למעשה ביום-יום אין נ"מ וצריך לאכול כזית פת כדי לפטור כל הבא מחמת הסעודה ולברך אחריו ברכת המזון.
לגבי אכילה פחות מכזית פת בסעודות שבת: לדעת ערוה"ש לא ציין הבדל מחול. לדעת המג"א – מחלוקת אחרונים, יש אומרים שבשבת חייבים לאכול כזית פת בכל סעודה ועל כן השאלה כלל לא עולה אולם משמעותו הפשוטה של המג"א שבשבת חשיבות הסעודה גורמת שאף אכילת פת פחות מכזית מחשיבה זאת כקביעות סעודה לפטור כל הבא מחמת הסעודה. ואע"פ שהוא אישית אכל פחות מכזית כיון שכלל הסעודה מחוייבת בפת יש מקום לומר שפחות מכזית המצרף אותו לסעודה יחשב כקבע הפוטר את העראי בסעודה.
ט. לא ראיתי שהקשו על המגן אברהם וספיקו מאכילת לחם הפנים. ביומא (לט ע"א) נאמר: "תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק... ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין".
וברש"י: "וכל כהן מגיעו כפול – שאינו כזית, מאחר שראו שאינו משביע – הצנועין מושכין את ידיהן, ובימי שמעון את מי שמגיע כפול לא היו מושכין ידיהם".
הראשונים התקשו בבריתא זו בשני הזמנים: בזמן שמעון הצדיק שהיתה ברכה בלחם הפנים מה המצוה באכילת כפול. ולאחר זמנו של שמעון הצדיק מהי הצניעות בכך שמשכו ידיהם אם בלאו הכי אין זו אכילת מצוה.
ובאר הריטב"א (יומא לט ע"א): "וכל כהן שמגיעו כפול צנועין מושכין ידיהם6, פירש ר"י ז"ל וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל דדוקא כהן שמגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם, אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין בו שביעה, וא"ת אם כן מאי עדיפותא דבשעת ברכה דאמרינן דכל כהן שמגיעו כזית יש אוכל ושובע, וכי תימא דהתם אוכל ושובע בכזית ואילו הכא אינו שבע אפילו בכזית הוה ליה למיתני בהדיא הכי, וכי תימא כדפירש רש"י ז"ל דבימי שמעון אם מגיעו כפול לא היו מושכין ידיהם, הוה ליה למיתני הכי, ויש שגורסים ברישא וכל כהן שמגיעו כפול, אבל אין כן בכל הספרים, אבל י"ל דכיון דבשעת ברכה כל כהן שמגיעו כזית היה אוכל ושובע ממילא שמעינן דכשמגיעו כפול לא היו מושכין ידיהם ממנו שהרי ברכה יש בו ואם אינו שובע יהיה סועד מיהת, ונקט בכזית משום דרובן היה מגיע להם כזית מפני שהיה הלחם מתברך ולאשמועינן רבותא דאפילו בכזית איכא פעמים שביעה ופעמים הותרה".
העולה מדבריו שבזמן ברכה אע"פ שאין מקיימים מצוה בכפול מלחם הפנים בכ"ז זה סועד והכהנים היו נוטלים פחות מכזית לסעודתם בעזרה (בשבת)7.
והמאירי נראה שמסביר כריטב"א ומסביר מה התועלת של הצנועים: "ונשתלחה מארה בלחם הפנים שלא היה משביע ושלא היה מגיע לכל אחד כשיעור אכילה וכל שהגיעו כפול שאין בו שיעור אכילה וכן שלא היה משביע היו הצנועים מושכים ידיהם ומניחים חלקם לאחרים והגרגרנים חוטפין את חלקם (=של הצנועים) ואוכלין". ונראה שרצונו לומר שמתוך הימנעות הצנועים – הגרגרנים היו אוכלים כזית אע"פ שלא שבעו קיימו מצות אכילה.
וכן פרש בתוספות הרא"ש: "כל כהן כשמגיעו כפול הצנועים מושכין את ידיהם. אבל אם היה מגיע להם כזית לא היו מושכין את ידיהם כי היו רוצים לקיים מצות אכילת קדשים כדכתיב ואכלו אותם אבל בכפול לא הוה מצות אכילה כלל כיון שאין בו כזית וגם לא היו שבעין".
וא"כ לכל הראשונים שנזכרו עד כה, בזמן ששרתה ברכה במקדש, הם אכלו כפול שהוא פחות מכזית מלחם הפנים על אף שלא קיימו בלחם מצות אכילה, משום שהוא סעד אותם. ונראה שברכו על הלחם המוציא ואחריו ברכו ברכת המזון, דאל"ה היו מציינים זאת שרק ברכו לפניו ולא לאחריו, ונראה שאכילת הלחם (כפול!) היתה קובעת סעודה, ודברים אחרים8 שאכלו (כגון בשר שלמים) השלימו את הסעודה, אע"פ שהיתה בפחות מכזית, וכ"ז נעשה בשבת שאז אכילת לחם הפנים ובעזרה9.
וכ"כ כתר המלך (הל' ברכות פ"ה ה"ו): "והא דבר שבר כפרה הוא וחייב בבהמ"ז10 הוא רק לחם הפנים ושתי הלחם או המותר מן המנחות דזהו קדשים שנאכלין בעזרה וכמו שכתב רבינו שאכלו קדשי קדשים בעזרה והוא כמו שכתב רבינו בפ"י מהל' מעשה הקרבנות ה"א אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם וכו' וה"ה לשאר הקדשים שאוכלין אותם הכהנים שאכילתן מצוה וכן אכילת שירי מנחות מצות עשה וכו'".
עכ"פ עולה שהכהנים שאכלו לחם פחות מכזית ברכו עליו המוציא וכנראה סיימו בברכת המזון. וצ"ב מכאן לשיטת המג"א, לפחות לגבי שבת.
י. בתוספות ישנים ישנו חידוש, בחלקו הראשון מסביר שבזמן מארה הצנועים משכו ידיהם, משום שלא היה בו מצות אכילה, וגם לא היו שבעין. ושואל לגבי זמן הברכה: "וא"ת היכא דמגיעין [כפול ושביעין] כדאמרינן בריש פסחים (דף ג ב) איך מיקיימא מצות אכילה י"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה ולכולם לא היו יכולין לחלק בשוה".
עולה מדבריו שבזמן ברכה אף בפחות מכזית יכול לקיים מצות אכילה ולשבוע ובכך חולק על יתר הראשונים, שסוברים שבפחות מכזית אינם מקיימים מצות אכילה. ואולי יש מכאן ראיה גם לגבי אכילת של פחות מכזית שהיא נחשבת לאכילה חשובה לצאת בה י"ח, ולקבוע עליה סעודה ולפטור הבא מחמת הסעודה. וצ"ע11.