חבל נחלתו יח ב
סימן ב- קיום מצוה עוברת במחיצת מת
שאלה (הערה 1)
האם מי שנמצא במחיצתו של מת, ואינו יכול לעזוב את המקום, מותר לו לקיים מצוה עוברת. כגון חולה בבית חולים שבמיטה סמוכה שוכב מת והביאו לו ארבעה מינים ליטול, או עובר בעל תוקע בין החדרים האם מותר לשמוע קול שופר, וכן לקרוא מגילה לפניו?
תשובה
[עריכה]א. בברכות (ג ע"ב): "ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה. ואיכא דאמרי, אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא [אפילו] בדברי תורה, וכל שכן מילי דעלמא".
ומפרש רש"י: "אלא לדבר הלכה – אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם והוה ליה לועג לרש חרף עושהו (משלי י"ז)".
"אבל מילי דעלמא – שאין גנאי למחריש בהן – לית לן בה".
עולה שאין לדבר דברי תורה ליד המת, ויש אומרים שאף דברי חולין אין לדבר והוא משום ביזוי המת שלועג לרש.
וכתבו תוספות (ברכות ג ע"ב): "אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת – ופסק רב אלפס משום רב האי דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודוקא בארבע אמות שלו".
תוס' הוסיפו על רש"י, שהרי"ף פסק כלישנא קמא וכן שכל האמור רק בארבע אמות של המת. וכ"כ בפסקי הרי"ד שחוץ לארבע אמות מותר כיון שאינו מבזה את המת.
בתוספות הרא"ש (ג ע"ב) מחלק בין תוך ארבע אמות למת שאין לומר דברי תורה לבין חוץ לארבע אמות שעליה שתי הלישנות בש"ס.
ב. בברכות (יח ע"א): "מתוֹ – אין, אבל משמרו – לא, והתניא: המשמר את המת אף על פי שאינו מתו – פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. משמרו – אף על פי שאינו מתו, מתו – אף על פי שאינו משמרו. מתו ומשמרו אין, אבל מהלך בבית הקברות – לא, והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו! התם תוך ארבע [אמות] הוא דאסור, חוץ לארבע אמות חייב, דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, הכא – חוץ לארבע אמות נמי פטור".
ובאותו עמוד: "רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן. אמר ליה רבי חייא: דלייה, כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו".
בסוגיא שלש סיבות לכך שאדם לא מקיים מצוות בגלל מת: (א) אונן אף שלא בקרבתו והכוונה לכל המצוות (ומחלוקת גדולה באיזה אונן האם דוקא שעוסק בקבורת המת ואכ"מ). (ב) משמר את המת משום עוסק במצוה. (ג) לועג לרש.
באשר לטעם השלישי מפרש רש"י: "תופס ארבע אמות לקריאת שמע – שאסור לקרות בתוך ארבע אמות שלו, משום לועג לרש".
ג. וכך פסק הרי"ף (ברכות יא ע"א): "תנו רבנן לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו ויתפלל ואם עשה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו ודוקא בתוך ארבע אמות דאמר מר מת תופס ארבע אמות לק"ש אבל חוץ לד' אמות שרי. [דף ג' ע"ב] אמר ר' זריקא אמר רבי אמי אמר ר"ש בן לקיש אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת אמר רבי אבא בר כהנא לא נצרכה אלא לדברי תורה אבל למילי דעלמא לא ואיכא דאמרי אמר ר' אבא בר כהנא לא נצרכה אלא אפילו לדברי תורה וכ"ש למילי דעלמא וקא כתב רבינו האי גאון זצ"ל משמי' דקמאי דכלישנא קמא עבדינן דאין אומרים דברי תורה לפני המת אלא דבריו של מת בלבד אבל מילי דעלמא אמרינן".
מתבאר מהרי"ף שנאסר דוקא דברי תורה במחיצתו של מת או קיום מצוה בארבע אמות של המת.
ותמוה, מדוע הגמרא נקטה ביחס לטעם של לועג לרש דוקא: תורה, תפילה ותפילין ולא שאר מצוות, ולא העלתה אפשרות של מצוה עוברת כאשר החי נמצא במחיצת המת. שכל המצוות שנזכרו שיש בהן משום לועג לרש הן מצוות השייכות ללימוד תורה ונדחות גם ללא מת בכל מיני מצבים, אבל מה יעשה אם המצוה עוברת? את הטעם לועג לרש הסביר רבינו יהונתן מלוניל (על רי"ף ברכות יא ע"א): "משום לועג לרש, כלומר, שהמת פטור מן המצות, והוא דואג כשרואה שהאחרים עוסקים במצות והוא אינו יכול". ויש לשער שאף המת היה מוחל על כבודו אם מזדמנת מצוה עוברת שהחי לא יוכל לקיימה.
ד. ברבינו יונה (על רי"ף ברכות יא ע"א) מבאר: "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו ויתפלל. ה"ה שאפי' בלא ספר תורה אין לו לקרות בבית הקברות משום לועג לרש, אלא מפני שאי אפשר לקריאת פסוקים של תורה אלא בספר דדברים שבכתב לא ניתנו לאמרן על פה, לפיכך אמר ס"ת אבל אפילו בלא ספר אסור. ור"ל לא יהלך בתפילין וגם לא יקרא וגם לא יתפלל משום דבכולהו איכא משום לועג לרש ודוקא בתפילין או בשאר מצות כיוצא בהן אסור, אבל בציצית שהוא חובת מנא מותרת שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שהולך בבית הקברות וראיה לדבר מדאמרי' (ברכות דף יח א) ר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קא שדיא תכלתא דר' יונתן עלוי קברי אמר ליה רבי חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו אלמא מדחזינן שלא חששו אלא שלא ישליכם על הקברים שמעינן שמותר ללבשו אלא שיש לו ליזהר בשעה שיהלך בבית הקברות שידלה הציציות, מיהו אפשר לומר דדוקא בציצית שמטיל במלבוש שלובש לצורך עצמו כמו שהיה מנהגם באותו זמן שהיו הולכים כל היום מלובשין בטליתות כגון זה אמרינן דמותר וסגי ליה בדלייה אבל בטליתות שאינם מכוונים בהם למלבוש אלא לקיים המצוה של ציצית בלבד כדי שלא תשתכח תורת ציצית יש לו ליזהר שלא יהלך בבית הקברות משום לועג לרש חרף עושהו מפי מורי הרב נר"ו".
ה. הצל"ח על ברכות הן בדף ג והן בדף יח עסק בסוגיית לועג לרש. והעלה:
"ולכן נ"ל לפי שהברייתא לא אסרה רק תוך ד' אמות וכדמוקמינן לקמן דף י"ח ע"א, ואתי ר' זריקא לומר דבפני המת המונח לפנינו כל החדר אסור, ואף דלא שייך חוץ לד' אמות לועג לרש, מ"מ אסור דמתחזי כמסיח דעתו מלהטפל בקבורתו ומתייאש מלקברו כמ"ש הב"י ביו"ד בסי' שמ"ד... שוב מצאתי במעדני מלך שם [אות ש'] שכתב ג"כ [כן], והנאני".
ועדיין אין בדברי הצל"ח לתקן במקרה כדידן, שאינו יכול לקבור את המת גם אינו קרובו ולא מוטל עליו, וכי כיון שנמצא באותו חדר ייבטל מן המצוה?!
ו. הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"ג ה"ב) פסק: "אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אף על פי שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות, וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא".
והראב"ד השיגו: "א"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל".
היינו לפי הרמב"ם מי שקורא קריאת שמע בצד המת לא יצא ידי חובתו וצריך לקרוא בשנית. הראב"ד השיג שיצא בדיעבד.
ובאר הכסף משנה: "ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (דף מ"ג) כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מת תופס ד' אמות לק"ש ובריש מי שמתו (יח) משוה בית הקברות למת עצמו. וסובר רבינו שכל מי שקורא במקום שאין קורין בו לא עלתה לו קריאה".
את דעת הראב"ד הסביר הכס"מ: "וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ"כ הרמ"ך. ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת. א"נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת".
היינו, ארבע אמות של מת נאסרו לקרות משום לועג לרש, ונחלקו: לפי הראב"ד והרמ"ך כיון שזה טעמו לכתחילה אסור לקרות ובדיעבד יצא י"ח, לפי הרמב"ם לא יצא י"ח משום שחכמים העמידו דבריהם (הסבר ב'), או שלגבי מת אף הרמב"ם מסכים עם הראב"ד שבדיעבד יצא ידי חובה (הסבר א').
ז. בחי' באר שבע (סוטה מג ע"ב) הסביר את שיטת הרמב"ם וז"ל: "מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע כו'. והוא הדין בבית הקברות אסור לקרות קריאת שמע, דהא בריש פרק מי שמתו (ברכות יח, א) משוה בית הקברות למת עצמו, ופסק הרמב"ם ז"ל (הל' קר"ש פ"ג ה"ב) שאם עבר וקרא קריאת שמע בצד המת לא יצא ויחזור ויקרא, והשיגו עליו הראב"ד והרמ"ה (בכס"מ רמ"ך) ז"ל. וטעמם משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש, אינו בדין שיחזור ויקרא. ואפשר לומר דטעמו של הרמב"ם דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור, ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת".
הלחם משנה חידד את ההבדל בין בית המרחץ ובית הכסא לד' אמות של מת: "וטעמא מפני שאמר בברייתא ריש פרק מי שמתו (דף י"ח א) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ואם עושה כן עובר משום לועג לרש וכו' וא"כ כיון דאין בה האיסור מחמת המקום שהמקום ראוי הוא לקרות בו אלא מפני שלועג מן המת א"כ משום הכי לא מיחייב למיהדר. אבל רבינו סובר דאפילו הכי כיון דאין קורין באותו מקום לא יצא באותה קריאה"...
באבן האזל (הל' קריאת שמע פ"ג ה"ב) באר שלרמב"ם חוזר וקורא משום מצוה הבאה בעבירה. והביא תשובה ארוכה לחכם אחד בנושא זה, וכ"כ בחי' ישועות מלכו והאריך אף הוא.
בחי' בני בנימין (הל' קריאת שמע פ"ג ה"ב, לאדר"ת ואחיו) הביא דברי הגר"א והקשה עליהם: "ומרן הגר"א ז"ל הביא מברכות כ"ב ב'. אף על פי שהתפלל הואיל וחטא תפלתו תועבה. ולע"ד יל"ע בזה דלמא רק בתפילה אמרינן הכי דזר"ת (=דזבח רשעים תועבה). ע"ש בתוס' ובערובין ס"ד א' ד"ה שיכור. ומנ"ל גם לק"ש. ואולי יש לדון משום אי עבד ל"מ. אלא די"ל לשי' המהרכי"ט דאם לא יתוקן האיסור ל"א אעל"מ ל"ש זה בכאן וי"ל קצת. אך האחרונים לא העלו דבר ברור בדעת רבינו בזה ואכמ"ל".
בבנין שלמה (לר"ש קלוגר על הרמב"ם שם) תלה זאת בדין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני (כסוף דברי בני בנימין) ואם אומרים כן אף בדרבנן. ומקשה על התולים את המחלוקת בדין מצוה הבאה בעבירה שכן הרמב"ם לא חייש לה בארבעת המינים הגזולים.
ח. הטור (או"ח סי' מה) כתב לגבי תפילין: "אסור ליכנס בהן לבה"ק או לתוך ד"א של מת כשהן בראשו".
והבית יוסף (או"ח סי' מה, א) באר: "אסור ליכנס בהם לבית הקברות או לתוך ארבע אמות של מת כשהן בראשו. פשוט ריש פרק מי שמתו (יח.) וטעמא משום דהוי לועג לרש וכבר כתבתי בסימן כ"ג דמשמע דדוקא תפילין של ראש אסור משום דמיתחזו אבל תפילין שבזרועו כיון דמיכסו לית בהו משום לועג לרש ושרי ושל ראש נמי אם כיסה אותם לית לן בה".
ובסימן עא כתב הטור לגבי קריאת שמע: "וכל אדם אסור לקרות בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת".
ושם כתב הבית יוסף (סימן עא, ז) "וכל אדם אסור לקרות בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת. בפרק משוח מלחמה (סוטה מג:) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע. ובריש פרק מי שמתו (יח.) קאמר דהוא הדין לבית הקברות ומשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' קריאת שמע (ה"ב) שאם קרא בצד המת או בבית הקברות יחזור ויקרא וחלק עליו הראב"ד ואנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל".
והב"ח העיר: "בריש פרק מי שמתו דאף בבית הקברות אינו אסור אלא בתוך ארבע אמות לקבר".
ביורה דעה (סי' שדמ) פסק הטור: "אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כגון צרכי קבורתו והספד אבל שאר כל דבר אסור בין בד"ת בין במילי דעלמא ודוקא תוך ד"א אבל חוץ לד"א שרי הכל ורבינו האי כתב דאף חוץ לד' אמות אסור בד"ת".
ט. השולחן ערוך (או"ח סי' עא ס"ז) פסק: "אסור לקרות ק"ש תוך ארבע אמות של מת, או בבית הקברות, ואם קרא, לא יצא". ופסק כמוש"כ לעיל בב"י כרמב"ם.
לגבי ברכות ק"ש כתב הפרי חדש (או"ח סי' עא ס"ז): "ואם קרא לא יצא. זו היא דעת הרמב"ם [קריאת שמע ג, ב], ויש סמך לדבריו מהא דגרסינן בפרק מי שמתו [ברכות כב, ב] הואיל וחטא אעפ"י שהתפלל תפלתו תועבה, אלמא היכא דעבד איסורא קנסינן ליה. והנה להלכה לקריאת שמע יש לחוש לדבריו ז"ל, אבל אם בירך או התפלל בבית הקברות אם חוזר לברך או להתפלל הרי זה עובר משום בל תשא, שהעיקר כדברי הראב"ד ז"ל [בהשגות שם], שהרי רבה [ברכות שם] ס"ל גבי תפילה שאפילו שחטא והתפלל במקום צואה תפילתו תפלה, ועל כרחך לא פליג רבא עליה אלא התם גבי צואה לפי שחטא שהיה מקום שהיה ראוי להסתפק בו ובעינן והיה מחניך קדוש, וליכא, הא בעלמא וכגון בנידון דידן דליכא אלא משום לועג לרש מיסתברא ודאי דיצא".
ודוקא במצות ק"ש קנסוהו כדברי המג"א.
והוסיף במשנה ברורה (ס"ק טו): "ק"ש – וה"ה לומר קדיש ושאר דברי קדושה והטעם משום לועג לרש".
ועי' בביאור הלכה לגבי קריאת שמע בריחוק ד' אמות בבית הקברות.
י. בשולחן ערוך יורה דעה (סי' שדמ סט"ז) כתב: "אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, כגון צרכי קבורתו והספד; אבל שאר כל דבר, אסור. והני מילי בדברי תורה, אבל במילי דעלמא לית לן בה".
והוסיף בסעיף יז: "מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת, בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות (מהרא"י בביאור מא"ח לדעת רמ"ה)".
והש"ך (ס"ק יא) העיר: "אין אומרים כו' – משמע דעת המחבר דד"ת אפילו חוץ לד' אמות אסור ומילי דעלמא אפי' תוך ד' אמות שרי והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת אפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד"א בפני המת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ויותר מדות טובות שהיו בו ע"כ וכתב המרדכי דכל אותו חדר שהמת מונח בו חשוב כד' אמות וכן פסק הב"ח וע"ל סי' שס"ו".
וכן בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רכד) לימד: "שאלת עלה דהא דאמרינן אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת משום לועג לרש מה נקרא דברים של מת שהרי נהגו לדרוש דברי תורה בפני המת".
"תשובה דברי המת הם הספד וצידוק הדין ותוכחות וכיוצא באלו כלם נקראים דברים של מת ומותר לאומרן בתוך ד' אמות של מת אבל לענות אמן על קדיש או לומר ברכו וכיוצא בדברים אלו דאיכא משום לועג לרש אסור ואצ"ל לדבר בד"ת דאיכא משום לועג לרש וכל זה בתוך ד' אמותו של מת ולענין מי שדורש על המת לפניו נראה דליכא למיחש משום לועג לרש כיון דלכבודו קא עביד: ויש ראיה לזה מה דאמרינן שהושיבו ישיבה על קברו והא איכא משום לועג לרש אלא כיון דלכבודו קא עביד לא חיישינן".
יא. בכל מה שבררנו עד עתה, עדיין לא עלתה תשובה ברורה לשאלה שהעלנו בראש דברינו. חולה שמרותק למיטתו בבית חולים ויש מת בחדרו, והוא יכול לקיים עתה מצוה שלא יוכל לקיימה יותר מאוחר כגון לשמוע תקיעות או ליטול לולב או לשמוע מגילה, האם צריך להפסיד מצותו כדי שלא יהא לועג לרש. ואמנם מדובר בכבוד חברו המת אבל מאידך בקיום מצותו שמחויב בה, וכאן הסברא נותנת שלעג לרש על חברו לא יהא עדיף ממצותו, וכיון שמצותו עוברת יקיימה בהידורה על אף המת בחדרו, ויברך עליה את ברכותיה כראוי.
מצינו כמה מצוות שנעשות אף בבית הקברות. השבת אבידה מצינו גם בבית הקברות, כמבואר בבב"מ (ל ע"א) שדוקא כהן אי"צ להיכנס ולהשיב. אולם מצוה זו מקיימים ללא ברכה, ואולי אין בכך משום לועג לרש, שכן לא לכל אדם מזדמן להשיב אבידה.
ומצאתי באור זרוע (ח"ב, הל' אבילות סי' תמח): "ואית' נמי בכתובות דבני מערבא בבתולה נישאת וזה שעושין אירוסין בבית הקברות יש לדבר זה עיקר מן התלמוד". ומשמע ממנו שעשו קידושין עם ברכה בתוך בית הקברות! אמנם גם בקידושין בבית הקברות אולי אין בכך לועג לרש שכן זו מצוה מצוה מזדמנת, וכן הגמ' דנה באכילה בבית הקברות (עירובין כו ע"ב, יבמות פו ע"ב) וגם בכך לא נראה שיש ראיה ברורה שכן הברכות הן צורך האכילה וכיון שהמת אינו אוכל גם אינו מברך.
יב. ואחרי חיפוש מצאתי בספר חשוקי חמד (ברכות נד ע"א) שדן: "לברך על הזועות והברקים כשנמצא בבית קברות".
"שאלה. אדם שהיה בבית קברות והרגיש רעידת אדמה, או ראה ברקים ושמע רעמים האם יברך שם ליד הקברים, או שמא נחשב ללועג לרש, דהרי אסור לומר שום דבר שבקדושה ליד המת כמבואר במשנ"ב (סימן עא ס"ק טו) משום לועג לרש?"
"תשובה. נאמר במסכת ברכות דף נד ע"א: ועל הזועות ועל הרעמים אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. ועיין בשו"ת נודע ביהודה (או"ח סימן מא) דאם לא בירך על הרעם הראשון ששמע הוי מעוות לא יוכל לתקון. וא"כ אם לא יברך כעת על הרעם ששומע הוי מעוות שאין לו תשלומים, ומסתבר שעל כל דבר שחייב לברך ואין לו תשלומים אח"כ אין בו משום לועג לרש, ולכן יברך ברכת הרעמים. הגע עצמך אדם שנאלץ לאכול בבית הקברות האם לא יברך?! וגם מסתבר שאם עובר זמן קריאת שמע או ברכת המזון יקרא ויברך שם".
ויש מדבריו ראיה ברורה שגם מצוה יקיים אף אם בחדרו שוכב מת.
מסקנה
[עריכה]נראה שמי שנמצא במקום שיש בו מת והוא אינו מצווה עליו ואינו יכול לסלקו, ובאה לפניו מצוה עוברת אע"פ שיש בעשיית המצוה וברכותיה משום לועג לרש, יקיים מצותו.
נספח: לועג לרש באשה וקטן
העיר המשנה למלך (הל' אבל פי"ג ה"ט): "אבל לעסוק בד"ת בפניו וכו'. אם אסור להתפלל בתוך ד"א של קבר קטן או קבר אשה עיין בתשובות מהריט"ץ בחדושיו לפרק איזהו נשך (דף י"ב יע"ש)".
וז"ל המהריט"ץ בחדושיו לפרק איזהו נשך (סימן יד): "עוד נסתפקתי מה שאסרו ז"ל להתפלל בתוך ארבע אמות של קבר אם הוא קבר ילד קטן כמו בני צדיק שאין שם קבר אלא הוא, אם אסור להתפלל תוך ארבע אמותיו או לא מי אמרינן זיל בתר טעמא, טעמא מאי אמור רבנן אסור להתפלל משום לועג לרש חרף עושהו שנראה כמלעיג על המת שהוא מתפלל והמת אינו יכול להתפלל. וא"כ היינו דוקא בגדול שהיה יכול להתפלל ולקרות בתורה, אבל קטן דאפילו כשהיה בחיים לא היה מתפלל ולא קורא בתורה א"כ לא שייך לועג לרש ויהא מותר או דילמא לא פלוג רבנן דלא נתנו דבריהם לשיעורין ונראה לומר דאסור דאפילו להך טעמא נמי שייך גבי קטן ואולי שייך טפי לועג לרש שיאמר הקטן הנה זה לועג עלי שלא הגעתי לשנותיו שאלו הגעתי לשנותיו הייתי קורא ושונה ומתפלל נמצא דשייך טפי לועג לרש".
"ועוד מי יודע רוח האדם אם בסוד הגלגול נשמת הצדיק הקטן הזה היא של אדם גדול בשנים ובא בגלגול לאיזה מהסיבות כנודע אצל דורשי רשומות בסוד הגילגול נמצא דשייך שפיר האי טעמא ועוד מטעמא דכתיבנא דלא פלוג רבנן וכל מילי דרבנן לא נתנו לשעורין תדע דהא ההוא עובדא דאמר בגמרא חזייה דהוה לביש צצית בבית הקברות אמר ליה דלייה דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו, והתם מי יודע אם אותן קברות שהיה מהלך היו קטנים או נשים הפטורין מן הציצית, ועם כל זה סתם ואמר דרך כלל בבית הקברות לומר בכל הקברות אסור לא שנא איש לא שנא אשה לא שנא קטן".
"ועוד מטעמא אחרינא אסור מפני הרואים שיראו אותו מתפלל בצד הקבר ולא יתנו לב לומר קטן היה הילכך אסור בכל גוונא כך נראה פשוט ומבואר לענ"ד. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן".
וכן כתב הצל"ח (ברכות ג ע"ב): "והתוס' כאן בד"ה אין אומרים, שהביאו דברי רבינו האי וסיימו דדוקא תוך ד' אמות, וא"כ קשה על דבריהם מה הוסיף ר' זריקא על הברייתא. נלע"ד דיש סברא דבנקבות אחר מותן לא שייך בהו לועג לרש שהרי גם בחייהון פטורין מק"ש ומתלמוד תורה, וא"כ ברייתא דמיירי בבית הקברות ושם קבורים מתים הרבה ושם שייך לועג לרש בשביל הזכרים הקבורים שם, אבל במת המוטל היה מקום לומר דאם נקבה היא המתה יהיה מותר לומר שם דברי תורה, קמ"ל ר' זריקא אין אומרים בפני המת יהיה המת מי שיהיה הן זכר הן נקבה אין אומרים דברי תורה, ועיין במשנה למלך פי"ג מהל' אבל. ולקמן דף י"ח [ע"א] שהקשה מתו ומשמרו אין וכו', היה יכול לתרץ דמתו ומשמרו אפילו היא נקבה, אבל עדיין היה קשה מתפלה שהרי נשים חייבות בתפלה, וא"כ למה צריכה המשנה לומר שפטורים מתפלה והלא גם המהלך בבית הקברות פטור, ולכך הוצרך לתרץ ולחלק בין תוך ד' אמות לחוץ ד' אמות".
ובדף יח העלה הצל"ח: "וצ"ל עכ"פ דלהמקשה פשוט הוא לו דכל גווני שייך לועג לרש הן באיש והן באשה בכל ענין, ועכ"פ איפשט ספיקו של המשנה למלך".