חבל נחלתו יז מד

<< · חבל נחלתו · יז · מד · >>

שאלה

נהג ירד למכולת של הישוב, כדי להיכנס למגרש החניה על יד המכולת, פונים ימינה בסיבוב (ללא נקודת עצירה) ואז מחנים את הרכב במגרש. בדיוק בפניה (ליד מדרגות היורדות למכולת) הניח ילד את אופניו על הכביש. הנהג שירד עם רכבו למכולת עלה על האופנים והגלגל האחורי של האופנים טעון החלפה. מי חייב בתשלום הנזק?

תשובה

א. הגמרא בתחילת פרק המניח בב"ק מסיקה שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. וז"ל הרא"ש (ב"ק פ"ג סי' א):

"ורבי יוחנן אומר בקרן זוית. ובמסקנא א"ל רבינא לרב אשי אמרי' במערבא משמיה דרבי אילעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. לפי שכשאדם מהלך עיניו למעלה ואינו מסתכל תמיד לפני רגליו. אבל גבי בהמה אמרינן לקמן (דף נד ב) שור פיקח ביום פטור דשור עיניו למטה ואיבעי ליה לעיוני טפי מאדם. ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כר' אילעאי".

וכן המאירי (בבא קמא כז ע"א) הסיק:

"וסוף הדברים העלו בה שבכל ענין אנו דנין כן הן שהיה ביום הן שהיה בלילה ובאפלה הן בחבית אחת הן בהרבה הן בקרן זוית הן באמצע רשות הרבים ואין אומרין איבעי ליה לעיוני ומיזל מפני שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים מרוב מחשבותיהם וטרדת עניניהם".

וכך כתב בערוך השולחן (חושן משפט סימן שעח סעיף כ):

"וברוכב או יושב בעגלה שהזיק אדם וטוען שהוא לא רץ יותר מהמורגל אלא זה הניזק הלך נגד סוסו שלא כדרך שארי אנשים ועי"ז נתנזק ישבע שכן היה המעשה ופטור, וכן אם הזיק כלי וטוען שבעל הכלי העמידה שלא במקום הראוי להעמידה ברחוב נשבע היסת ונפטר ואם יש עדים יתברר ע"י עדים"...

ולפי"ז לכאורה הנהג פטור מפני שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים.

ב. אלא שדבר זה צ"ע וכי נהג בכביש אינו חייב להתבונן? ולשם מה בדיקות ראיה ותמרורים וכו' הרי הדבר להיפך – נהג חייב להתבונן בדרכים לא רק שלא יוזק אלא בעיקר שלא יזיק או יחבול באחרים.

על כן נראה שיש לחלק בין דרכים בימיהם לבין כבישים בימינו. הדרכים בימיהם נועדו להולכי רגל ולהולכת בעלי חיים ממקום למקום. אם כל המשתמשים הם הולכי רגל צריכים לדון עפ"י התנהגותם של הולכי הרגל וכיון שאין דרכם להתבונן בדרכים – המניחים כליהם והכלים ניזוקים מהולכי הרגל או שהולכי הרגל ניזקים מן הכלים – על בעל הכלי לשלם מפני שהוא שינה מן המנהג והיה עליו לדאוג שלא יוזק אף אחד, ולשמור את הכלי שלא יינזק מהולכי דרכים. אבל כבישים נועדו דוקא לכלי רכב ולא להולכי רגל וכאן בעלי הרכב צריכים לדאוג שלא יזיקו ולא יוזקו בנסיעתם ומוטלת עליהם חובת זהירות בעת נסיעתם. ומסיבה זו ודאי שנהג שחבל או הזיק חייב.

ג. סיבה נוספת לחיוב בעל רכב (שאינה תלויה בבסיבה הקודמת) היא מפני שהוא יודע שהוא מחזיק בידיו כלי שיכול להזיק לאחרים. היינו, אפילו אם נאמר שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים אולם מי שמחזיק בידיו כלי מסוכן חייב לשומרו שלא יזיק בו כמבואר במשנת קורה וכד (ב"ק פ"ג מ"ה, כז ע"א) ורק אם בעל הקורה הולך ראשון ולא שינה ולא נעמד ובעל הכד פגע מעצמו בקורה בעל הקורה חייב.

עולה, כי נהג שפגע בחפץ או ח"ו באדם כאשר אלו היו נייחים ולא נעו אלא עמדו על הכביש או בצדו – ודאי הנוהג ברכב שהזיק או חבל חייב בתשלומים.

ד. סיבה נוספת לחייב את הנהג היא מפני שכך חוקי התעבורה במדינת ישראל. וישוב בתוך המדינה אינו יכול להחליט על חוקי תעבורה שונים. ואם כן המדינה מטילה בכבישים אחריות כמעט מוחלטת על כל תאונה שהיה יכול למונעה. וזו סיבה נוספת שאינה תלויה בשתי הסיבות הראשונות.

ה. אלא שנראה שאף שהנהג חייב, גם המשאיר אופניים על הכביש חייב לפחות אם הוא ניזק, שכיון שהכביש נועד לנסיעת רכבים – כל המשאיר דבר שיכול לפגוע או להיפגע על הכביש יודע שהוא מסכן את החפץ שהשאיר ואת הנוסעים בכביש. ואינו יכול לטעון: כיון שעליך חובת התבוננות בדרכים שמור עצמך שלא תזיק. בהנחת חפץ על הכביש הוא המשנה ועל כן אף הוא חייב1.

וכתב המאירי (בבא קמא כז ע"א):

"שכל שנזדמנו שני גורמים בהיזק שעל כל אחד יש לך מבוא לחייבו אנו רואין איזה ראוי לחייבו יותר ומחייבין אותו ופוטרין את האחר וכן בזו המניח ראוי לחייבו יותר ופוטרין את הנתקל". וא"כ כאן ששני הצדדים גרמו יחדיו את הנזק נראה לחייב את שניהם.

מסקנה

במקרה הנוכחי נראה ששני הצדדים חייבים. הנהג 'תרם' את חלקו לנזק בכך שלא שם לב שאופניים מונחות בסיבוב ודרס אותן, והמניח את האופניים על הכביש בשפתו ג"כ גרם לנזקו ולכן נראה לי ששני הצדדים חייבים בתשלום הנזק.