חבל נחלתו יז כג

<< · חבל נחלתו · יז · כג · >>

שאלה

מה בין צדקה למתנות לאביונים בפורים?

א. המתנה הניתנת

מטרת הנתינה

כתב הריטב"א (מגילה ז ע"א):

"פירשו בירושלמי (פ"א ה"ד) שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו, לומר שנותנין לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו, שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות, ולפיכך נהגו ליתן מעות פורים לגוים ואפילו עשירים, שכיון שאנו נותנים לכל אדם אם לא ניתן להם יהא שם איבה, וכדתנ' (גיטין ס"א א') מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום"...

מתבאר מדברי הריטב"א שמתנות לאביונים שונה מצדקה מטרת הנתינה היא לא רק שיהיה לעני אלא לשמח את העני ועל כן אם מספק בשר ויין לעניים והם שמחים בכך, יוצאים ידי חובה.

בספר דף על הדף (בבא מציעא עח ע"ב) הביא:

"הגאון ר' חיים פנחס בניש שליט"א כותב בקובץ פעמי יעקב (קובץ מד ע' קא) עפ"י דברי הראשונים, דמגבת פורים היא מדין מתנות לאביונים, וכותב שם (בהערה ד):

"אמנם אם מגבת פורים היא מדין מתנות לאביונים יל"ע בהמשך דברי הגמ' "ואין מדקדקין בדבר", דבירושלמי מגילה (פ"א ה"ד דף ה, א) הלשון: "מגבת פורים לפורים... אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול - נותנים לו" כלומר, אין מדקדקים בדבר אם הוא עני וראוי ליתן לו אם לאו, אלא נותנים לכל אדם שיבא ויתבע. א"כ האיך יוצאים בזה ידי מתנות לאביונים? וראיתי בחי' ריטב"א החדשים (ב"מ כח, ב) שכתב ליישב זאת, וז"ל: "שאין יום זה מדין צדקה בלבד - אלא מדין שמחה ומנות, שהרי אף בעשירים כתיב: ומשלוח מנות איש לרעהו".

"ובספר אילת השחר להגאון רבי אהרן ליב שטיינמן שליט"א בב"מ כאן כתב בהסבר דברי הריטב"א, דחיוב מתנות לאביונים בפורים אינו מחיוב צדקה, אלא הוא מאותו גדר כמו משלוח מנות - משום שמחה, ולכן גם כשאין ידוע אם הוא עני נותנים לו, ויוצא בזה ידי חובתו. דזהו גדר החיוב דמי שרוצה ומבקש - צריך ליתן לו. עיין שם".

וא"כ חילוק עקרוני בין צדקה למתנות לאביונים, צדקה מגמתה להרויח את העני שיחיה יותר ברווח, לעומת זאת מתנות לאביונים הן משום שמחה, ולכן גם אין מדקדקים מי הנוטלן.

הלואה, שותפות, המצאת מלאכה

כתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"י ה"ז):

"שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".

ונראה שדרכי הצדקה של הלואה או שותפות או ממציא מלאכה, אינם שייכים כלל למצות מתנות לאביונים בה צריך שיוציא לגמרי ויתן משלו לעני, אבל נתינה שיש לו עליה שעבוד או אף שותפות אינו מוציא מחלקו אלא משאיר זאת תחת ידו.

מתנה על מנת להחזיר

בביאור הלכה (סי' תרצד) הביא מהפרי מגדים: "נסתפקתי מתנה לאביון אי מהני ע"מ להחזיר"... ונראה שהסתפקותו מפני שאע"פ שנותן אבל כיון שהעני מחזיר לו את המתנה מכח התנאי נמצא שאין העני מקבל מאומה.

והרב חיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' פב אות ה) כתב: "סימן תרצ"ד דין א'. שתי מתנות לשני עניים. נסתפק בספר משבצות זהב אי סגי במתנה על מנת להחזיר ע"ש. ומפדיון אין ראיה ולפי הטעמים שנתנו מהראנ"ח ומהר"י ביערת דבש נראה דלא סגי אלא שאין להוציא דין מכח הטעמים וכמ"ש מהרא"י בכתבים סימן ק"ח. וכמ"ש במ"א אך מסתברא דלא סגי במתנה ע"מ להחזיר והדבר פשוט בעיני".

ובשו"ת לבושי מרדכי (וינקלר, או"ח מהדו"ת סי' ט) הבין ספקו של הפמ"ג כך:

"ראיתי מה שהתפלא ע"ד פרמ"ג סי' תרצ"ה [עיין א"א סק"י ומשב"ז סק"ה] שמסתפק אם יוצאין ידי מתנות לאביונים במתנה על מנת להחזיר. וקשיא ליה, הא מבואר ברמב"ם [הל' מגילה וחנוכה פ"ב הי"ז] בטעמא דמשלוח מנות ומתנות לאביונים, למען שמח לב עניים ויתומים, ואי צריך להחזיר שמחה זו מה עושה, והוא תמוה לכאורה".

"אלא שלענ"ד הפרמ"ג קאי אדלעיל מ"ש בשם המחבר בה' צדקה סי' רנ"א סי"ב והש"ך סי' רנ"ג ס"ק י"א, דעני שחייב ג"כ בצדקה יכול ליתן הצדקה לחבירו עני, וקיימו מצות צדקה ואין מפסידין. ואם כן שוב מה בין זה למתנה על מנת להחזיר, הכא והכא ליכא טעמא דרמב"ם, ומ"מ צריך לקיים מגזירת הכתוב מ"ע בצדקה דכל מ"ע שבתורה אחד עני ואחד עשיר בכלל. ובזה שפיר עלה בספיקי' במתנה על מנת להחזיר, והלא גבי פדיון הבן אם בדעתו ליתן ומצפה להחזיר לו כידוע וגרע ממתנה על מנת להחזיר, והדברים עתיקים".

מחילת חוב

בחשוקי חמד (מגילה ו ע"ב) דן בכך והשוה לקידושין שאין אשה מתקדשת כיון שאינו נותן עתה כלום אלא רק מוחל חוב ולא מגיע עתה ליד העני כלום. והביא שבשו"ת תשורת שי (ח"א סימן ט) דן בשאלה זו ודעתו שאינו מועיל. ולבסוף חידש הרב זילברשטיין: "ומ"מ נראה שיש לו עצה, שבכל פורים ירויח לו הזמן לעוד שנה, ויצא בזה מתנות לאביונים, כדאמרינן בקידושין (דף ו ע"ב) שאם מקדש אשה בהרווחת הזמן היא מקודשת, ואף על פי שהתם אמרינן שאסור לעשות כן משום הערמת רבית, שאני התם משום שהאשה מתקדשת עצמה בזה, הרי כאילו נתנה לו עבור זה מעות, אבל הכא שאין הלוה נותן לו כלום, אלא שהוא מקיים מצוה, אין בזה משום רבית, וצ"ע".

ונראה שבמתנות לאביונים הרווחת זמן אינה מועילה שכן אין נתינה עתה וכי אדם שייתן מתנה לעני יכול להתנות שהמתנה תועיל לו לעשר שנים למתנות לאביונים?!

ומאותו טעם נראה שנתינה בדרך של 'מכירי עניים' לא תועיל.

פריעת חוב עבור אביונים

בחשוקי חמד (שם) דן ב"פורע חוב של עני במכולת האם יצא ידי מצות מתנות לאביונים".

והסיק שאינו יוצא בכך במתנות לאביונים משום שהעני אינו יודע שנותנים לו ואפילו אם הודיעוהו כיון שאין ניתן לעני בפורים ממון או מאכל שיוכל ליהנות ממנו בפורים. ובשם הגרשז"א כתב שאינו יוצא משום שצריך לתת מעות לעני שיוכל ליהנות בהם כרצונו ולא כשנותן לו רק עבור מתנה מסוימת.

ויש להעיר על נימוק זה שהרי גם אם נותן לו אוכל מוכן לסעודתו אינו יכול לסחור בו כרצונו.

ונראה שאם העני יודע שפרעו חובו במכולת וקונה לעצמו מאותו מקום בהקפה יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, מפני שאין צריך שמעות שנתן הן תגענה ליד העני, ודי לצאת ידי חובת נתינה במה שנותן לשלוחו והוא נותן לעני.

תלושי קניה

אם נותן תלושי קניה לעני והוא יכול ללכת ולקנות בהם בפורים יצא ידי חובה, והרי זה כממחה את העני אצל החנווני. ואין צריך שהממון או המזון שנותן לעני יגיע מתוך ידו של הנותן. וכשם שיכול לתת ע"י שליח הוא יכול לתת בדרך זו.

אולם אם הוא נותן 'קופוני הנחה' שאם קונה בסכום מסוים והלאה מוזילים לו את הקניה נראה שאינו מזכה לו מאומה. (וזו היתה תרעומתו של ינאי המלך על ר' שמעון בו שטח – שהוא ינאי נתן בפועל ור' שמעון בן שטח מצא פתח למאה וחמישים נזירים אבל לא נתן בפועל. אולם בניגוד להסכם בין ינאי לר' שמעון בן שטח שלא התחייבו לנתינה בפועל, ורק ינאי הבין זאת בטעות - במתנות לאביונים אם לא מגיע ליד העני מאומה – מה נתן1?!)

ב. האביונים במתנות לאביונים

בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"א ה"ד):

"מגבת פורים לפורים א"ר לעזר ובלבד שלא ישנה ממנה העני רצועה למנעלו. אין מדקדקין במצות פורים אלא כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו אין משנין במעות פורים הא שאר כל המעות משנין אלא כל המעות עד שלא ינתנו לגיזברין את רשאי לשנותן משניתנו לגיזברין אין את רשאי לשנותן".

ובאר הרמב"ן (בבא מציעא עח ע"ב):

"הא דתנן מגבת פורים לפורים. מותר מגבת פורים קאמר שאם הותירו יהא לפורים הבא, ויש לפרש שכל מה שגבו ביום פורים אף על פי שגבו סתם יהא לסעודת פורים, וכן עיקר. וקתני עלה בתוספתא ומגבת העיר לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי ועני זה אינו ראוי אלא נותנין לכל כדי שיהיו הכל שמחין עמנו בין ראוי בין שאינו ראוי, דימי משתה ושמחה כתיב, ומשלוח מנות נמי כתיב, וכן מצאתי בירושלמי פ"ק דמגילה אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו, וכן מנהג בכל ישראל ואפי' ליתן לגוים דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנין לכל אם אין אנו נותנין לגוים יש בו משום איבה, ותנן (גיטין ס"א א') מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום...".

נראה כפי הכתוב לעיל שמגבת פורים היא מתנות לאביונים, וגבאי צדקה היו גובים מעות ומאכילים את האביונים ואף אביונים נכרים ומשמע שאין צורך שהנותן ידע למי נותן, לא ידיעת מצבו הכלכלי ובכלל שום ידיעה עליו, ולכן אף גויים שאכלו מסעודת הגבאים יוצא הנותן ידי חובה.

וכ"נ מדברי נימוקי יוסף (בבא מציעא מח ע"ב):

"...ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי וזה אינו ראוי אלא כל הפושט ידו ליטול יטול כדי שיהיו הכל שמחים דימי משתה ושמחה כתיב והכי גרסינן בירושלמי דמגילה [פרק א' הלכה ד] אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול יטול, וכתב הרמב"ן שכן מנהג בכל ישראל ואפילו ליתן לעובד כוכבים דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנין לכל ואם אינן נותנין לעובד כוכבים איכא משום איבה ותנן מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל משום דרכי שלום".

וכן בתוספות הרא"ש (ב"מ עח ע"ב): "ואין מדקדקין בדבר. י"מ אין מדקדקין בדבר לומר זה עני ויתנו לו וזה אינו עני אלא כל דכפין ייתי וייכול כדי שיהו הכל שמחים, וה"ג בירושלמי דמגילה אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול יטול".

וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' תרצד ס"ג): "אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו; ובמקום שנהגו ליתן אף לא"י, נותנים".

נראה לבאר ולחדש שהנתינה לנכרי היא מתוך פגימת השמחה שלנו, ולא מחשש איבה של הנכרי, אלא האיבה מחריבה את השמחה ועל כן אף הם כלולים בשמחת בית ישראל.

הלבוש (או"ח סי' תרצד ס"ג) הביא והוסיף: "אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו שישמח בשמחת פורים, אחד ישראל ואחד גוי משום דרכי שלום, שאם לא יתנו לו יש שם איבה. והני מילי במקום שהורגלו הגוים ליתן להם, אבל במקום שלא הורגלו אסור ליתן להם כי בשמחתינו אל יתערב זר, ומתנות לאביונים באביוני ישראל מיירי".

ולולא דמסתפינא נלענ"ד שאין זו כוונת הראשונים, וכיון ששמחה שלמה היא בשמחת כל המשתתפים, אין זה נראה שראוי שלא לתת לנכרים באותו מקום. לדוגמא: מי שמחלק מתנות לאביונים ממתקים וכד' בבית חולים, ובין החולים שם גם נכרים ראוי שייתן אף לנכרים השוכבים שם.

ג. זמן מתנות לאביונים

במשנה במסכת מגילה (פ"א מ"ג): "אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתעניות ומתנות לאביונים".

ופרש הרמב"ם: "ואמרו ובמתנות לאביונים, רוצה לומר שאם נתן באותם הימים כלומר י"א י"ב י"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו".

והתוספות יום טוב עה"מ אף הוא כתב כן: "מותרין כו' ומתנות לאביונים - ר"ל כי מי שנתן באותם הימים ר"ל יום י"א י"ב וי"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו הרמב"ם. אבל משלוח מנות אינו אלא בזמן סעודה דמנות מידי דמיכל הוא והרי"ף הביא ירושלמי דסעודת פורים לא מקדימין. [וכמ"ש הר"ב במשנה דלעיל]".

וכן התפארת ישראל (יכין אות כה): "ומתנות לאביונים. מותרים לחלק אז אף שאינו בזמנו, ר"ל אעפ"כ אם נתנו אז מתנות לאביונים נפטרו מלתת בפורים, אבל שלוח מנות אינו רק בפורים".

דן בכך בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' רצח אות ב): "ואם אפשר לקיים מצות מתנות לאביונים בנתינה קודם פורים. הנה בגמ' בדף ב' ע"א בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה, וברי"ף שם פירש הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה כדי שיחלק להם מעות פורים אין קורין אותה אלא בזמנה, ובבעל המאור שם מהא דאמרינן לקמן דגובין בו ביום וכו', וראיתי לה"ר אפרים ז"ל שפי' בזמן הזה שישראל מיוסרין בדקדוקי עניות אי יהבינן להו מתנות בי"א ובי"ב ובי"ג אזלי ואכלי להו ביומא ההוא, ושמחת פורים אינה נוהגת אלא בזמנה ובטלה לה שמחה עיין שם, והובא במג"א סי' תרצ"ד סק"א וז"ל, וכתוב במאור דלא יתן להם קודם פורים דלמא אכלי להו קודם פורים עכ"ל. אך בפירוש המשניות להרמב"ם במשנה ג' כתב בפשיטות דמי שנתן מתנות לאביונים מיום י"א יצא ידי חובתו עיין שם, והביאו ג"כ בתוס' יום טוב שמה, ועיין בדעת תורה למהרש"ם שציינם ושלפלא על האחרונים שלא העירו מזה, [וע"ע שפע חיים לפורים סי' ט"ז]".

"ובספר המנהיג לראב"ן הירחי הל' מגילה סי' כ"ה, אביי ורבא מחלפי סעודתייהו וכו' הרי שהיו מקיימים מנות בכל שנה איש לרעהו ומתנות לאביונים, ע"ז נהגו בליל התענית לפני קריאת המגילה לתת מעות פורים זכר למתנות לאביונים עכ"ל, וצ"ב במ"ש דהוי רק זכר למתנות לאביונים, גם מה שהוצרך להביא ראיה מהא דאביי ורבא. ואולי כוונתו שמשם ראיה דגם במתנות לאביונים יש לתת מאכלים וכמו שיבואר עוד להלן, ולכך כתב במעות דהוי רק כמו זכר, ומשום הכי ג"כ אפשר ליתן בלילה וצל"ע".

"ובמחצית השקל (=הפוסק מפרש המג"א) כאן בסק"א כתב דמנהג העולם ליתן קודם פורים, וצ"ל דעכ"פ נותן גם ביום פורים עיין שם. ובפרמ"ג בא"א סק"א דמתנות לאביונים כתיב עם משלוח מנות ובמנות בעינן ביום י"ד דוקא וכו', וי"ל דסברא הוא ליתן לעני קודם שיכין לפורים, ומשו"ה רשאין ליתן בתענית אסתר וכו' עיין שם. ובאשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש צידד ללמד זכות על מה שיש שולחים בתענית אסתר או קודם דאף אם יוציא קודם פורים סתמא דמילתא דעתיה לשם הלואה כיון שיודע דעת בעה"ב שנתנו לו לצורך סעודת פורים וכו' עיין שם".

"וברמ"א כאן בסעיף א', במחצית השקל דיש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה, ובמג"א סק"ב במדינתנו נותנין בשחרית קודם קריאת המגילה, ובפרמ"ג שנוהגין ליתן קודם מנחה עיין שם. ושם במג"א סוף סק"ג, אבל לא נפקי בזה ידי מתנות לאביונים אא"כ מחלקים מהם לעניים, ובבאר היטב דקאי אמחצית השקל עיין שם, וביד אפרים ובשערי תשובה הקשה עליו דקאי אסעיף שלאח"ז דאין משנים מעות פורים, ומעולם לא עלה על הדעת דמחצית השקל לחזן דשייך לעניים עיין שם. ואם מחלקים מחצית השקל לעניים לצאת ידי מתנות לאביונים, י"ל דלהמג"א שנותנים בשחרית היינו משום דמתנות לאביונים דוקא ביום הפורים, ולהמנהג ליתן בלילה או קודם מנחה ס"ל שגם אז יוצאים ידי חובתם ודו"ק. ועיין ביוסף אומץ מנהגי פראנקפורט תתרפ"ז, שנהגו בתענית אסתר בשלש קופות למחצית השקל ולמתנות לאביונים ואגרא דתעניתא עיין שם, [וע"ע לעיל סימן רצ"ג]".

ונראה שדעתו נוטה להתיר לתת מתנות לאביונים מי"א באדר, והאביון המוציאם הם כהלוואה למצוה עצמה.

ד. ידיעת נותן ומקבל

בשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סי' קעב) דן בכך, והביא מגליוני הש"ס למהר"י אנגל שלמד מחי' גור אריה למהר"ל (שני האחרונים עמ"ס שבת י ע"ב הנותן מתנה לחברו) שכתבו תוספות (שם): "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו - ודוקא במתנה שנותן לו ע"י אהבה שאין המקבל מתבייש אבל הנותן צדקה שהמקבל מתבייש מתן בסתר יכפה אף (משלי כא)".

והמהר"ל ובעקבותיו הגר"י אנגל חילקו בין מתנה שצריכים הנותן והמקבל לדעת זה מזה שע"י כך מתרבה הרעות ביניהם לבין צדקה שממעלות הצדקה שאין יודעים זה מזה ולא מתבייש העני. הרב גרינבלאט למד מדברי גליוני הש"ס למתנות לאביונים (בניגוד לדברי הרבבות אפרים לא נזכר בדברי גליוני הש"ס כן). ולכן סבר שצריך ידיעת נותן ומקבל. והביא רבנים שצידדו לכאן ולכאן.

והביא משו"ת בית זבול (ח"ג סי' יח) שמתנות לאביונים הם בכלל משלוח מנות להראות האהבה והריעות.

וכן הביא מפירוש האלשיך (אסתר פרק ט)2 ומגילת סתרים לבעל נתיבות המשפט הר"י מליסא ש"יסוד דין מתנות לאביונים הוא דין מיוחד של עשיית הצדקה ביום הפורים ואין זה רק לשמח לב עניים בפורים אלא דבעינן עשיית מעשה צדקה בפורים".

ועי' ברבבות אפרים שהביא חכמים שדנו בכך לכאן ולכאן, וכן בתשובות והנהגות (כרך א סי' תד) דן בכך וכותב שהוא דבר חדש ואי"צ להזדקק לכך.

ולפענ"ד טעו השומעים. כי המהר"ל וגליוני הש"ס לא דברו כלל במתנות לאביונים, ומתנות לאביונים כפי שהבאנו בראשית דבריו תכליתם היא השמחה, ולא החיבור בין איש לרעהו. ובמגבת פורים שגבאים נוטלים מעות ומכינים סעודות לעניים אין ידוע מי הנותן ומי המקבל, ולכן ודאי ממעלות הצדקה שאין יודעים כמבואר ברמב"ם (הל' מתנ"ע פ"י).