חבל נחלתו יז ט

<< · חבל נחלתו · יז · ט · >>

שאלה

בשו"ת אבני דרך (לרב אלחנן נפתלי פרינץ הי"ו, ח"ח סי' שי) הביא שאלה זו:

אשה הגיעה לבית חולים הקרוב אליה ללדת בשבת, בית החולים השיב לה שאין לו מקום כיון שלא נרשמה מראש והפנה אותה בשבת לבית חולים אחר מרוחק יותר. בית החולים שבאה אליו הציע לה להתקבל לבית החולים תמורת תשלום ובאופן פרטי, ואז לא תצטרך לנסוע בשבת לבית החולים המרוחק יותר.

ושואל הרב פרינץ: "האם הותר לאשה לחלל שבת ולנסוע לבית חולים אחר, או כיון שיכולה למנוע את חילול השבת ע"י תשלום ממון, אסור לה לנסוע לבית חולים אחר"... ומוסיף: "ואולי יש לומר שכיון דהתירו הרבה דברים בשביל יתובי דעתא, אם האשה תצטרך לשלם ממון היא תפחד ממה היא ובעלה יתקיימו בהמשך".

והביא הכותב את תשובת הגר"י ליברמן שליט"א אליו (ונדפסה בשו"ת משנת יוסף חי"א סי' קמג):

"יש לעיין בזה, כי לישוב דעתה מותר לעשות הנוגע לצרכי החולה עצמו, דהיינו לצרכי החולה עצמו, דהיינו להדליק אור בשבת ושאיש או אשה אחרים ילוו אותה בנסיעה בשבת וכדומה (עי' שו"ע ר"ס של ובמ"ב) אבל מה שיחסר לה כסף הוא דאבון נפש חיצוני, ומאן יימר שגם לצורך זה מותר".

"אכן יתכן מאד דכמו שמתירים גדולי ההוראה ליולדת לנסוע לכתחילה לבית חולים רחוק, מטעם של יתוב דעתה כמו אם סומכת עליהם יותר וכדומה. כמו כן אם באמצע הגיעה לבית חולים קרוב ולא קבלוה, א"כ הרי היא עדיין כבאמצע הדרך, ומותר לה להמשיך לבי"ח רחוק, כמו שלכתחילה היתה מותר לה לנסוע לשם. ואינה חייבת לעשות טצדקי למעט בנסיעה ע"י הוצאה מרובה. דבשלמא אם היה לה כסף לפרטי, אבל הרי אין לה, א"כ שוב הותר לפקו"נ. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ח רסי' פח1). – ומאידך י"ל דמכיון שכבר הגיעה לביה"ח הקרוב נגמר ההיתר שלה לנסוע בשבת, ואם רוצה לנסוע מחדש מטעמים כספיים אין לה רשות לכך. וילע"ע דהנסיעה עם נהג גוי הוי רק שבות במקום מצוה".

ומסיים הגר"י ליברמן שהיום השאלה אינה שכיחה.

א

נראה לי לעיין בשאלה מכיוון אחר. היולדת נמצאת בפיקוח נפש מצד מצבה. פיקוח נפש דוחה איסורים ודוחה אף אסורי שבת. היא יכולה למעט באיסורים ע"י הוצאת ממון, השאלה היא האם היא חייבת כדי שלא תעבור על איסור להוציא ממון או שכיון שאיסור זה דחוי מפאת פיקו"נ אינה חייבת להוציא ממונה.

ב

כתב הר"ן על הרי"ף (יומא ד ע"ב):

"וגרסי' בגמ' ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה. כלומר שאם יש שני איסורין לפנינו הא' איסור לאו כגון נבילה והאחד איסור כרת מאכילין אותו איסור לאו וכן הדין בכל חולה ונשאל הראב"ד ז"ל בלשון הזה אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו (אחר) ונאכילנו הנבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה והשיב שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת לא איסור נבילה תדע שאילו לא היה שבת לא היינו מבקשים לו נבילה (כי) אלא שחוטה וכיון שכן האיסור העומד עליו ומעכבו הוא ששבה היתר גמור לא איסור אחר ולפיכך אין מתירין לו איסור נבילה עכ"ל".

כותב הר"ן בשם הראב"ד: כיון שפיקוח נפש דוחה שבת – והאיסור העומד כנגד החולה הוא שחיטה ביו"כ/שבת האיסור הזה דחוי ומותר2 ואיננו מחייבים אותו לעבור על איסור אחר (=נבלה) כיון שאיסור זה מותר לגמרי עבורו.

אם נדמה זאת למצב בו אשה זו עומדת, נראה לומר שהאיסור העומד בפניה הוא דחוי ואינה צריכה להוציא ממון משלה כדי לסלקו.

ג

ומצאתי מעין ראיה בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ב סימן רצד) שנשאל: "חייל (יהודי) בצבא רודזיה אשר לעתים מוכרח מאונס לחלל שבת ואפילו יוה"כ, האם מחוייבין לפדותו בממון רב".

וז"ל בהסבר השאלה:

"נשאלתי בחייל שגייסוהו ומשתדל לשמור שבת ויוה"כ, אבל לעתים יש שעת חירום ומוכרח לחלל שבת ואפילו יוה"כ, ויש עצה לפדותו בממון רב מאד, ונשאלתי אם מחוייבין בכך לשלם ממון רב להצילו מהצבא".

הוא דן מצד פדיון שבויים וצדקה ומוסיף:

"אמנם עיין ברמ"א י"ד שע"ד (סעיף ג') שאפילו מת מצוה אם אינו מוצא הכהן לקבור אלא בשכר, אינו מחוייב, אלא מטמא עצמו למת מצוה מפני שנדחה, וכאן גם כן שלדבריו מוכרח לעבוד בשבת ויוה"כ ויש בזה ענין פיקוח נפש שדוחה, אין לנו חיוב להוציא ממון הרבה כדי שלא תדחה שבת מפני פיקו"נ. ואולי טומאת כהן קיל שאינו שוה בכל, ונדחה גם מפני כבוד הבריות, אבל להצילו מחילול שבת שאני דחמיר, וחייבין להוציא ממון הרבה כדי שלא תדחה שבת מפני פיקו"נ, ובפרט כאן שתדחה הרבה פעמים, ובזה יש לפלפל הרבה, ודנו בזה האחרונים, ואכמ"ל".

היינו כיון שטומאת כהונה דחויה אצל מת מצוה, אינו מחוייב להוציא ממון כדי להציל עצמו מטומאה ולקבור את מת המצוה, וה"ה לפדות את החייל מצבא גויים כיון שמה שעובר משום פיקו"נ עושה בהיתר.

ד

סיוע נוסף לסברה זו משו"ת מנחת שלמה (תניינא (ב – ג) סימן לח ד"ה א) שכתב:

"א) מבואר בדברינו [מנח"ש ח"א סי' ז'] בד"ה הרי, שיש חילוק בין בעל לאחר, דכיון שבעל חייב ברפואת אשתו הרי הוא מתחייב מיד גם להוציא ממון עבור רפואתה, ולכן אסור למשש דופק של אשתו נדה חולה אם אפשר ע"י אחר אפילו בשכר, וכמו"ש בדרכ"ת סי' קצ"ה ס"ק נ"ג מהגאון ר"ח פלאג'י זצ"ל דחייב לשכור לה משרתת שתשמשה, משא"כ באחרים נלענ"ד דאם נמצא בבית החולה מאכל איסור אף על גב דיכולים לקנות בשוק מאכל מותר, מ"מ אין אחרים חייבין להפסיד ממון משלהם [אם לא יהיה להם אח"כ ממי לגבות] כדי לקנות מאכל כשר [אי לאו משום טעמא דהחולה קץ נפשו במאכא"ס], כיון דעל אחרים רק חובת הצלה הוא דחייל עלייהו וחייבים גם לבזבז ממון חומש או יותר ולשכור אחרים כדי להצילו, אבל אין חייבין כלל מעיקר הדין להוציא ממון כדי להמנע מאיסור הנעשה בהיתר משום פקו"נ, וכמ"ש מהרמ"א ביו"ד סי' שע"ד ס"ב דכהן מטמא עצמו למת מצוה אף אם מוצא אחרים שיקברוהו בשכר".

וא"כ דוקא על הבעל שישנו חיוב ממון מוטל לשכור משמשת לאשתו, ולא שהוא יטפל בה בנידתה. אבל על אחרים אין מוטל להוציא ממון, כדי שהחולה הנמצא בפיקו"נ יאכל דוקא בשר כשר.

ה

ולכאורה ישאל השואל: הלא מצוה על אדם להוציא כל ממונו ולא לעבור על ל"ת כאמור באו"ח סי' תרנו וביו"ד סי' קנז ס"א. וענה לשאלות אלו בציץ אליעזר.

בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' נז) נשאל:

"חולה שהותר לו לאכול ביום הכפורים פחות פחות מכשיעור אם יש חיוב שישתדל שיקבל במקום זה מזון נוזל דרך הורידים כדי שלא יצטרך לאכול דרך אכילה אפילו פחות מכשיעור".

והשיב:

"(ג) אולם אחרי התבוננות התחשבתי שענין זה מה שהדבר כרוך בהוצאות כספיות כן יכול לשמש נימוק שלא להצריך לחזר אחרי זה, וביותר יוכל לשמש בזה נימוק מה שעי"כ צריך לחבל בעצמו ע"י הכנסת מחט בוריד במשך יותר מלעת /ממעת/ לעת, שכפי שידענו, חוץ מה שעצם הכנסת המחט נתקל לא פעם בקשיים ובחבלה עד שמצליחים להכניסו לוריד, הרי הדבר הזה של המצאותו בוריד גורם לא פעם גם לדלקת בוריד ולוקח מספר ימים ולפעמים עוד יותר, עד שמתרפא, וא"כ י"ל שמשום כך אין חיוב לעשות בכזאת, וגם לא משום מדת חסידות כפי שמצינו במג"א באו"ח סי' ש"ל סק"א בשם הס' חסידים ע"ש. וכדיבואר.

"דהנה ישנם שני מיני אונסים אשר עבור כן מתירים לו לאדם לעבור על לא תעשה, והמה: (א) אונס שמחוץ לגופו, דהוא כשלעצמו אסור לו לעבור על הלא תעשה ורק משום אונס הקם עליו מבחוץ מתירים לו לעבור על זה, (ב) אונס שבגופו, שמשום מצב גופו הרעוע מתירים לו לעבור על הל"ת כפי דין תורה כדי שלא יסתכן עי"כ".

"ונראה לפשוט לחלק ולומר, דהאמור באו"ח סי' תרנ"ו וכן זה שפוסק הרמ"א ביו"ד הנז' שאם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא לעבור על לא תעשה, כל זה הוא דוקא באונס שמחוץ, דהיינו שחייב מן הדין שלא לעבור אלא משום דאנוס הוא בא פטורו, כההיא דיו"ד סי' קנ"ז שאונסים אותו לעבור, שע"ז מסובים דברי הרמ"א, אבל היכא שאינו חייב מן הדין כלל כבכגון נידוננו שהאונס הוא בגופו ובמצב חליו מותר לו מן הדין לאכול, אזי אין עליו כל חיוב לבזבז מממונו כדי לאחוז באמצעים כאלה שלא יצטרך לאכול כדרכו כפי שהותר לו (עיין בדומה לזה בנקודות הכסף ביו"ד סי' שמ"א לט"ז סק"ה עיין שם), ומכש"כ שאינו חייב כאמור לתת לחבול בעצמו עבור כך, כי שבכזה לא מצינו שצריך לעשות בכזאת אפילו כשחייב מצד עצמו והוא אנוס עפ"י אחרים שאונסים אותו, ועל אחת כמה שאינו חייב בכזאת כשהאונס מצד גופו ופטור מן הדין, באופן שיש איפוא לומר שיש אפילו איסור על כך".

"(ד) עוד זאת יש לומר שהחיוב לפזר ממונו כדי שלא יעבור על לא תעשה הוא דוקא בשעת חלות האיסור, אבל אינו מחוייב מדינא לפזר מממונו לפני כן כדי שבשעה שיבוא האיסור לידו ויהא מותר לו לעבור אז מחמת אונסו שג"כ לא יעבור, והוא הדבר איפוא גם בנידוננו, ענין התחליף לקבל במקום האכילה מזון דרך הורידים (אימפוזיא) יכול להיות רק אם יעשה התחלתו לפני יוהכ"פ, דביוהכ"פ הא אסור לעשות זאת משום חבלה והוצאת דם, וא"כ לפני יוהכ"פ אין עליו אז חיוב כזה בהיות ואין עוד חלות איסור, ובשעה שחל האיסור הא אין כבר בידו לעשות זאת, ומכיון שאין לו אז עצה של תחליף כזה הרי אזי לפי מצבו איננו עושה איסור כלל (ויעוין בספרי שו"ת צ"א ח"ח סי' ט"ו פי"א אות ז' עיין שם ויש להאריך).

"(ה) ועוד בה שלישיה, דמצינו להרמ"א בעצמו ביו"ד סי' שע"ד סעי' ג' שפוסק בשם הנמו"י בשם הריטב"א לגבי כהן שמותר לו לטמאות למת מצוה, דאם אינו מוצא שיקברוהו רק בשכר אינו חייב לשכור משלו אלא מטמא אם ירצה, הרי לנו דאין האדם מחויב להוציא ממון כדי שלא יצטרך לעבור על דבר שהתורה מתירה לו לעבור לפי מצבו שנמצא בו (ויעוין מ"ש בביאור דברי הרמ"א והסרת השגות כמה מהאחרונים עליו בספרי שו"ת צ"א ח"ט סי' י"ז פ"ג ע"ש), והיינו מפני שאין זה דומה לההיא דרמ"א בעצמו ביו"ד סי' קנ"ז, מפני דהתם הוא בעצם מחויב שלא לעבור והאונס בא עליו מצד אחר, והיינו במה שאונסים אותו על כך, אבל היכא שהתורה מתירה לו במצבו העצמי מצד הדין לעבור על הל"ת אזי אין עליו כל חיוב לבזבז ממונו שלא יעבור, וראיה מזה לדברינו האמורים באות א' לחלק בכה"ג מצד הסברא, ובנדוננו עוד עדיפא יותר מההיא דרמ"א, דשם הא הפטור הוא בגורם מחוץ לגופו, דהיינו מפני שלא נמצא אחר במקומו, ובכל זאת לא מחייבים אותו להוציא ממון עבור כך, וא"כ דון מינה במכש"כ לבכגון נידוננו שהפטור הוא מצד מצב גופו העצמי הרעוע אשר זה אין אפשרות להסיר ממנו, שבודאי איננו מחויב בכה"ג להוציא ממון כדי למצוא תחליף למה שמותר לו מן הדין, ואשר זה לא מוסר ממנו, ויש אפוא גם לומר שכל כה"ג שההיתר נשאר בו יודו להתיר גם החולקים על הרמ"א שם, ושאין צריכים להוציא ממון למציאת תחליף, ומכש"כ שאין לחבול בעצמו וכנז"ל".

וא"כ ה"ה לדידן אין מוטל על אשה זו להוציא מכספה כדי לבטל איסור דחוי ומותרת לנסוע לבית חולים אחר.

מסקנה

איסור שנדחה בגלל פיקו"נ, לא מוטל על הנמצא בפיקו"נ לבטל את האיסור ע"י הוצאת ממון. וכמובן שאם ההוצאה היא קטנה ממידת חסידות להוציא ממון כדי לא לעשות את האיסור.