חבל נחלתו יז א

<< · חבל נחלתו · יז · א · >>

שאלה

מי שיודע שנגע במקומות המכוסים בגופו ונקרתה לפניו ברכה שזמנה עובר וכד', האם מותר לברך קודם נטילה או רחיצת ידיו.

א

נאמר בשולחן ערוך (או"ח סי' קנח סי"א) לגבי נטילת ידים לסעודה והברכה עליהם:

"מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן; ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם מים שניים".

ורמ"א הגיה: "גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אח"כ".

ובאר המשנה ברורה (ס"ק מ) מדוע אין מברכים לפני הנטילה: "דפעמים שאין ידיו נקיות – כגון שיצא מבהכ"ס או שנגע במקומות המכוסות בגופו שאינו ראוי לברך קודם שנטל ידיו ומפני זה נהגו בכל הנטילות לברך אחר הנטילה".

ולכאורה משמע מכאן שאם יודע שידיו אינן נקיות אסור לו לברך שום ברכה עד שלא ירחצם.

אולם יש לדחות ראיה זו שכן בנט"י לסעודה הלא ממילא נוטל ידיו לסעודה, ולכן החמירו עליו שאם יודע שידיו אינן נקיות ימתין בברכה עד אחר הנטילה וקודם הניגוב. אבל אין לשמוע מכאן לגבי סתם מי שידיו אינן נקיות האם מותר לברך.

ב

נאמר בברכות (ס ע"ב): "כי מתער, אומר: אלהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים. כי שמע קול תרנגולא, לימא: ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. כי פתח עיניה, לימא: ברוך פוקח עורים. כי תריץ ויתיב, לימא: ברוך מתיר אסורים. כי לביש, לימא: ברוך מלביש ערומים. כי זקיף, לימא: ברוך זוקף כפופים. כי נחית לארעא, לימא: ברוך רוקע הארץ על המים. כי מסגי, לימא: ברוך המכין מצעדי גבר. כי סיים מסאניה, לימא: ברוך שעשה לי כל צרכי. כי אסר המייניה, לימא: ברוך אוזר ישראל בגבורה. כי פריס סודרא על רישיה, לימא: ברוך עוטר ישראל בתפארה. כי מעטף בציצית, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. כי מנח תפילין אדרעיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. ארישיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין. כי משי ידיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. כי משי אפיה, לימא: ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי... ".

וא"כ, אם הברכות נאמרות כסדר קימתו, כמעט את כל ברכות השחר מברך לפני שנטל ידיו.

ג

וכך כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קנג):

"ולענין מה שאמרו בפרק הרואה (דף פ"ב ב) כי מיתער לימא הכי וכי שמע קל תרנגולא לימא הכי וכן כולם. ושאלת אם צריך ליטול ידיו תחילה כיון שצריך להזכיר את השם בברכות אלו או אפילו בלא נטילת ידים? ואם איתא [קודם] עובר לכולן היה לו ליטול ידיו ולברך כן. והיה להם לומר כי מתער משי ידיה ומברך אשר קדשנו וכו' והדר מברך המעביר חבלי שינה מעיני. אלא אין נטילת ידים עד לאחר כל אלו שהדברים אמורים על הסדר. ועל סדר מעשה האדם משהוא נעור וזוקף ולובש ונועל ונוטל מים לידיו ולהרחצת פניו. וסתם ידים אינם פסולות לברכה. ותדע לך שהם אמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ואף על פי שהוא צריך לברך על הפירות ברכת הנהנין וברכה אחרונה. ולא תקנו נטילה אלא לסעודה ורחיצה ונקיות לתפילה וקרית שמע. ומכל מקום מסתבר ודאי שאדם ישן על מטתו ערום והידים עסקניות גרועות הן מסתם ידים. וחזקה מטונפות הן בנגיעת בית הסתרים ופסולות הן להזכרת השם אלא שאינו צריך לנטילת ידים. אבל מנקה ידיו ברחיצת מים או בצרורות או בכל דבר דמנקה ואחר כך עושה צריכין אלו ולבסוף נוטל את ידיו".

משמע מדבריו שלכתחילה עדיף שיטול ידיו, אולם בדיעבד וכן פירוש הגמרא הוא שאי"צ ליטול ידיו קודם ברכות השחר ודי בניקוי כלשהו ואח"כ יברך ואח"כ יטול אחריהן.

וכן הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כג) כתב:

"כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו על נטילת ידים לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה. תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל... והאידנא נהגו לברך אלו הברכות על הסדר אחר שנטל ידיו דכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברכן והא דאמרינן (פסחים ז ב) כל הברכות כולן מברכים עליהם עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהן וצונו צריך לברך להקדוש ברוך הוא תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן. מיהו מלשון שסדרם הגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו נטילת ידים אלא לק"ש ולתפלה".

היינו לכתחילה צריך ליטול ידיו קודם ברכות אולם בדיעבד אין מעכבת נטילת ידים, אפילו ידיו מלוכלכות, לברכות. וגם מהרמב"ם (הל' תפילה פ"ז) משמע כן.

ד

בשו"ת יביע אומר (ח"ד – או"ח סי' ב) דן:

"אודות הניעור משנתו וברצונו לשתות מים לצמאו ולחזור לישון אח"כ, אם אפשר להתיר לו לשתות בלי נטילת ידים, ויברך שהנ"ב על המים, או יהרהר הברכה בלבו, מפני שאסור להזכיר את ה' בלי נט"י. או דילמא אין להתיר לשתות בלי נט"י, ורק אחר נטילה ישתה בברכה כדין. וכן יש לבאר אם ניעור משנתו לקול רעמים, אם יוכל לברך עליהם בלא נט"י".

לאחר שהביא את הרא"ש הרשב"א והרמב"ם כתב (שם אות א):

"וכן דעת הריא"ז בפ' הרואה, והובא בשלטי הגבורים. וז"ל הארחות חיים (דיני מאה ברכות אות ה, בדפו"ח ד"י ע"ד), ואף על פי שמלשון התלמוד משמע שראוי לברכן בשעת מעשה אפי' בעודו על מטתו ואפי' קודם נט"י, הגאונים ז"ל החמירו בזה, והנהיגו לסדר את כולן אחר נט"י, בענין שיברכם בטהרה ובנקיות. וכ"כ הרא"ש. עכ"ל. וכן הוא בכל בו (סי' א). ע"ש. והגאונים שהזכירו, הם: רב עמרם גאון בתשובה, והיא לו נדפסה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ (סי' מ), ורב נטרונאי גאון בתשובה שהובאה בסידור רע"ג השלם (דכ"ה ע"א), ובשבולי הלקט (סי' א), שכ', שא"א לברך כל אחד בשעתו מפני טינופת ידים שהן עסקניות. ע"ש. וכ"כ תר"י (ס"פ הרואה), וז"ל: והר"מ (הרמב"ם) כתב שמברך אותם על מטתו על הסדר שכתובים בתלמוד, וזה תימה הוא, שמאחר שאין ידיו נקיות, היאך אפשר לומר שיברך אותם, ומה שסדרו אותם בתלמוד כך, מפני שהם היו קדושים, ומתוך כך היו נזהרים ורוחצים ידיהם ועומדים בענין שהיו יכולים לומר הברכות בנקיות, אבל אנו שאין יכולים ליזהר ולשבת בנקיון כ"כ אינו נכון לאמרם אלא עד אחר נט"י. וכ"כ רע"ג. עכ"ל".

"ומשמע מד' הארחות חיים והכל בו ומדברי התר"י, שגם הגאונים מודים שמעיקר דין התלמוד יש לברכם כסדר האמור בגמרא, ורק הגאונים הנהיגו לסדרם ביחד אחר נט"י... וז"ל רבינו אשר בר חיים תלמיד הרשב"א בס' הפרדס כת"י, וכתב הרמב"ם, שאלו הברכות כולן מברכן על מטתו כמ"ש בתלמוד. וזה אינו, חלילה, דשאני בימיהם שהיו קדושים בתכלית הקדושה, ואף שהיו שוכבים ערומים היו ידיהם נקיות, אבל בזה"ז היאך יברך שום ברכה על מטתו בידים טמאות. וכ"כ רע"ג. וכ"כ רבינו יונה שמברכן בבהכ"נ על הסדר. וכן עמא דבר. עכ"ל. והובא בס' ברכי יוסף בשיו"ב (סי' ד סק"ב). והרי הוא כמבואר".

עולה שכל הראשונים שהובאו מודים שבדיעבד מברך קודם נטילת ידים, אלא שהגאונים מחמת ברכה בידים שאינן נטולות תקנו שקודם יטול ואח"כ יברך.

ה

באות ב הביא הגרע"י דעות נוספות, וז"ל:

"אולם בחי' הרא"ה ברכות (ס:) כ', כי מיתער לימא אלהי נשמה וכו', וברכות אלו אינו צריך לברכן תיכף למעשה, ולא עוד אלא שאינו יכול לברך אותן בשעת מעשה, שהרי אין ידיו נקיות לברכה, אלא ממתין (אחר נט"י) ומסדרן. וכן נהגו. ע"כ. ובשיטה מקובצת (שם) כ' וז"ל, וברכות אלו נהגו לאומרן שלא כסדר שהן אמורות בגמ', מפני שאין הידים נקיות, שהן עסקניות כל הלילה, ובגמרא לאו בדוקא נקט האי סידרא, אלא כלומר על מעשה פלוני אומר ברכה פלונית וכו'. ע"כ. וכן מוכח מדברי הר"ח שהובא בראבי"ה ברכות (סי' קמו, ברלין תרע"ד צד קמ). ומדברי הר"י אלברצלוני שהובא בשלטי הגבורים סביב המרדכי (ס"פ הרואה). ע"ש. (וכן בס' המנהיג (ד"ז ע"ב), ובס' האשכול (עמוד ו), כתבו דברי הגאונים רב עמרם ורב נטרונאי, לברך תחלה ענט"י ואשר יצר ואח"כ שאר ברכות השחר. ע"ש. אך י"ל דס"ל כמ"ש תר"י ור' אשר ב"ח דמשום דאחסור דרי הכי תקינו גאוני בתראי. אכן הר"ד אבודרהם (דף יד ע"א) כ', ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך, ולא מפני שהיא סמוכה לברכת אשר יצר, דהא אמרי' בפ' הרואה כי מתער לימא אלהי נשמה וכו', אלא פי' הראב"ד מפני שהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה על עיני, ושינה אינה מפסקת וכו'. והנכון כפי' ר"ת שאינה פותחת בברוך לפי שהיא ברכת הודאה. ע"כ. ומוכח דס"ל דסידורם בגמ' הוא בדוקא. (וע"ע להלן בסמוך). גם הטור (ר"ס מו) כ', דמלישנא דהש"ס משמע שצ"ל כאו"א בשעתה, דגרסי' פ' הרואה, כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו', ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרן בבהכ"נ, וגם מפני שרבים מע"ה אינן יודעין אותן תקנו לסדרן בבהכ"נ ויענו אמן אחריהם ויצאו י"ח. ע"כ. וכן בטור (ס"ס ו) כ' דאלהי נשמה אינה פותחת בברוך, י"א דה"ט לפי שהיא סמוכה לאשר יצר, וי"א מפני שהיא ברכת הודאה, והכי מסתבר, דהכי מוכח בברכות פ' הרואה דקאמר, כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה, ובתר הכי קאמר כי משי ידיה לימא ענט"י. וכן סדרן הרמב"ם ז"ל. ע"כ. וזה כשיטת הרא"ש אביו דסידורן בגמ' הוא בדוקא".

ומביא עוד דברי ראשונים ואחרונים שעוסקים בכך ונו"נ בדבריהם.

ו

באות ג הביא פסק השו"ע והרמ"א:

"ומרן בש"ע (סי' ד סכ"ג) פסק בזה"ל: לא תקנו נט"י אלא לק"ש ולתפלה, אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה, אא"כ הוא ישן על מטתו ערום, שאז אסור להזכיר את ה' עד שינקה אותם. ע"כ. וכן פסק בש"ע (סי' מו ס"א) כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה וכו' (ולבסוף) כשיטול ידיו יברך ענט"י. ושם (בסעיף ב) כ', עכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני ע"ה שא"י אותם, נהגו לסדרם בבהכ"נ ועונים אמן ויי"ח. ע"כ. והסביר בס' מטה יהודה עייאש (סי' מו סק"א), שאע"פ שעכשיו נהגו לסדרם ביחד כמ"ש בס"ב, והסדר דסעיף זה אינו אלא בזמן חכמי התלמוד כמבואר בטור. מ"מ נ"מ דהאידנא נמי מי שירצה לעשות כימים הראשונים שפיר דמי, שהתקנה לסדרם בבהכ"נ לא באה לעקור מנהג ראשון לגבי כל יחיד בביתו. ע"כ".

"וכן פסק הרמ"א בהגה (סי' מז סי"ג) וז"ל: ולכתחלה יטול ידיו קודם שיברך ללמוד, ואם אין לו מים יכול ללמוד ולברך בלא נטילה, כמו בשאר ברכות שמברך קודם נטילה, כדלעיל (סי' מו). והסביר בביאורי הגר"א, שלא תקנו נט"י אלא לק"ש ולתפלה. ע"ש. והמגן אברהם (ר"ס ד) כ', כ' בסדה"י שאסור ליגע במלבושיו לפני נט"י שחרית ולא משמע הכי בברכות (ס:) כשלובש מברך מלביש ערומים, כשנוטל ידיו מברך ענט"י. ע"כ. ומבואר דס"ל ג"כ דהאי סידרא דוקא קתני... ".

וממשיך ועוסק בברכה בגילוי הראש.

נראה שאין לפי הש"ס מצב ביניים שבו לא חייבו בנטילת ידים אבל אמרו שחייב לנקות ידיו משום שהן אינן נקיות. וישנם שני מצבים בלבד, או היתר לברך או לקיים מצוות אף שאינן הידים נקיות או חיוב ליטול ידיו כדי להתעסק בתפילה או במצוה.

ז

בהמשך תשובתו באות ו עוסק הגרע"י בדעת הזוה"ק שחולק על כל הדעות הנ"ל לברך לפני שנטל ידיו וז"ל:

"אמנם בזוה"ק ח"א (בהקדמה דף י ע"ב) איתא בזה"ל, כד ב"נ קאים בצפרא אית ליה לברכא למאריה, בשעתא דפקח עינוי היך מברך, הכי הוו עבדי חסידי קדמאי, נטלא דמיא הוו יהבי קמייהו, ובזמנא דאתערו בליליא אסחן ידייהו וקיימי ולעאן באורייתא ומברכי על קריאתה וכו', ואסיר לברכא בידים מזוהמות ומסואבות, וכן כל שעתא, בגין דבשעתא דב"נ נאים, רוחיה פרחא מניה. ורוחא מסאבא שריא על ידוי ומסאב לון, ואסיר לברכא בהו בלא נטילה. ע"ש. ומבואר מזה שאסור לברך שום ברכה בלי נט"י. וזה שלא כד' הגמרא והפוסקים שמתירים. וכן העיר בהגהת דרך אמת (שם אות ג), שנראה מכאן שאסור לברך בלי נט"י, והפוסקים כתבו שמותר. וצ"ע. עכ"ל".

כאן, מביא הגרע"י את התיחסות הפוסקים למחלוקת בין הש"ס לזוה"ק:

"גם הכנה"ג (סי' ד בהגב"י), העיר עמ"ש הב"י בשם הרא"ש והרשב"א שמותר לברכת ברכו' השחר קודם נט"י, שמהר"ם די לונזאנו בדרך חיים (דק"ד ע"א) תמה ע"ז מדברי הזהר, וכתב, שבודאי שאילו היה רואה הצדיק (מרן ז"ל) מאמר הזהר לא היה כותב כן. ע"כ. וכן בברכ"י (סי' ד סק"ח) כ', שגם מו"ז בס' אור החמה כ"י בשם מהרח"ו כ', דבזהר מוכח דלא כמ"ש בש"ע. ע"ש. וכן העיר בס' פרי האדמה ח"א (דט"ו ע"ב). גם הגר"ז בש"ע (סי' א ס"ז) כ', מי שישן במלבושיו מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות המטונפים שבגופו, הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר ה' בברכות ולדבר ד"ת מדין התלמוד והפוסקים. ואצ"ל שמותר ליגע במלבושיו קודם נט"י, אף על פי שרוח רעה שורה עליהן. אך בזוהר החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד ושלא ליגע במלבושיו בעוד רוח הטומאה שורה על ידיו קודם נט"י שחרית. ע"ש".

ח

אולם הוא מסיק:

"ובאמת שדעת מרן ז"ל היא שאע"פ שהזוה"ק אוסר לברך, הואיל ומהגמ' והפוסקים מתבאר להיפך, נקטינן כד' הגמרא והפו'. שבכל מקום שהקבלה חולקת עם הפשט נקטינן כהפשט. וכמ"ש בתשו' הרדב"ז ח"ד (סי' פ) וז"ל, שיש בידי כלל גדול, שבכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות, אפי' שיהיה היפך ממ"ש בספרי הקבלה, אני מורה בו, ולא אחוש למ"ש באחד מאותם הספרים. ולעצמי אם הוא חומרא אני נוהג אותו, ואם קולא לא אחוש לה. ע"ש. וכ"כ עוד הרדב"ז שם (סי' לו) שבכ"מ שתמצא ספרי הקבלה חולקים על פסק הגמ' הלך אחר הגמרא והפוסקים ע"ש"...

והמשיך והביא את דברי המקובלים שמחשש רוח רעה לא ברכו קודם נטילת הידים. והוסיף: "ובאמת שראיתי להחיד"א בברכי יוסף (סי' סב סק"א), שהביא מ"ש הגאון מהר"י זיין (בעל פרח שושן) בתשו' כת"י, שהניעור בלילה וצמא למים, ינקה ידיו בכותל ובכל מידי דמנקי, ויברך וישתה. ושכ"כ הרדב"ז (הנ"ל). והעיר ע"ז, דלפמ"ש מהרח"ו ומהר"ם די לונזאנו שע"פ הזהר אסור לברך כשרו"ר שורה על ידיו, נראה פשוט דלא מהני בזה נקיון ידים בכל מידי דמנקי. אלא אם הוא אנוס שאינו יכול ליטול ידיו יהרהר הברכה בלבו. וכמ"ש להדיא הט"ז (סי' סב). בדין זה עצמו. ע"ש. וכ"כ בס' פרי האדמה ח"א (דט"ו ע"ב), ובס' ברכות המים (או"ח סי' ד), ובס' מנחת אהרן (כלל א אות ג, וכלל יג אות טוב), ובחיי אדם (כלל ה אות טז). ובס' שלמי צבור (דמ"ד ע"ב), ובס' זכור לאברהם (מע' ברכות אות נקיות), ובס' כף החיים פלאג'י (סי' ח אות ח). ובס' פנ"י אבולעפייא (אות ע). שיהרהר הברכה בלבו וישתה. ע"ש. (ועי' להלן בסימן ד אות כב). ומהר"י הררי בשו"ת זכור ליצחק (סי' א), האריך לתמוה בזה על הרדב"ז, שאיך נעלם ממנו הזוה"ק שאוסר לברך כשרו"ר שורה על ידיו. ומסיק כד' הברכ"י וש"צ שיהרהר הברכה בלבו. ע"ש. ולפי האמור לק"מ על הרדב"ז, דכל רז לא אניס ליה, אלא דס"ל דנקטינן כהש"ס והפוסקים בזה, ונקיט נפשיה בקצירי כדרכו בקדש בכמה מקומות. [ועי' בתפארת ישראל (פ"ג דברכות מ"ד) שדייק מהש"ע (סי' סב ס"ד) בהגה, שהרוצה לשתות בלילה יהרהר הברכה בלבו, ושכן הורה מר אביו הגאון. ע"ש. ולפלא שלא הזכיר שכ"כ הט"ז שם. ועמ"ש בשו"ת מתת ידו ח"א (חאו"ח סי' לז). וי"ל ע"ד. ואכמ"ל]".

מתבאר שהמקובלים החמירו ולא ברכו קודם נטילת ידים והתכוונו על ברכה בלבם. אמנם שאר הפוסקים סברו שבדיעבד יברך ואח"כ יטול ידיו.

ט

וכן מצאתי אצל אחד הראשונים בספר אהל מועד (שער הברכות דרך ה נתיב ד):

"סתם ידים כשרות לברכה ולת"ת וכתב הר"מ שברכת נט"י עובר לעשייתן כשאר מצות ואעפ"י שאמרו [ברכות נ"ג ע"ב] ידים מזוהמות פסולות לברכה דוקא לברהמ"ז ולמי שנוטל את הכוס לברכה כמו שנתבאר בנתי' שני הא לברכות בעלמא ידים מזוהמות אינן פוסלות ואפשר דכיון שצריך לנגב ידיו דכל שלא נגב הרי זה עובר לעשייתן".

וכן מצאתי בשו"ת וישב הים (ח"א סי' ב, תשובות הרב יעקב הלל שליט"א) בתשובה העוסקת: 'בענין הרהור בדברי תורה כשידיו טמאות, לדעת הפוסקים והמקובלים' שכתב באות א:

"ובתחילה אבוא לעיין בהא דפשיטא ליה להרב שמחת כהן ז"ל דאסור להרהר בד"ת בעוד ידיו מסואבות לפני נט"י שחרית".

"ואומר, דהא כתב מרן ז"ל (בש"ע סימן ד' סעיף כ"ג) וז"ל: לא תקנו נט"י אלא לק"ש ולתפלה, אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה, אלא אם כן הוא ישן על מטתו ערום, שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם, עכ"ל. הרי שלדעת מרן ז"ל אם לא ישן ערום מותר לברך בהזכרת השם אף בלא נט"י. ואפילו אם ישן ערום, נראה מדב"ק, דלהזכיר השם הוא דאסור, אבל שאר לימוד או תפלה בלא הזכרת השם שרי, (עיין עולת תמיד אות ט"ו, הביאו בכף החיים למהרי"ח סופר ז"ל אות ק"י). ועוד מבואר בדבריו שכתב "עד שינקה אותם", דלא בעינן נטילה גמורה, במים וכלי ושלשה פעמים בסרוגים וכו', אלא שינקה אותם בכל מידי דמנקה ויועיל להזכרת השם, וכמפורש כן בבית יוסף בשם תשובת הרשב"א ז"ל, שאם ישן על מטתו ערום, ידים עסקניות ופסולות להזכרת השם, עד שינקה אותם בכל מידי דמנקי, עכ"ל. ועוד יש לדקדק מדבריו, דלהזכיר את השם בפיו הוא דאסור בישן ערום, אבל להרהר בשם הוי"ה או בשאר שמות הקודש, כמו בכוונות שבסידור הרש"ש ז"ל, מותר. (וכעת נדפס הסה"ב שו"ת איש מצליח חלק א' וראיתי שם בסימן ג' שכן כתב בדף ג' ע"א)".

"והנה פסק מרן ז"ל בזה הוא שלא כדברי הזוה"ק והמקובלים ז"ל, וכמ"ש ג"ע החיד"א ז"ל בברכי יוסף (סימן ד' אות ח'), וז"ל: בספר הזוהר אסר בפירוש [היינו לאו דוקא הזכרת השם, אלא אפילו שאר דברי תורה, וכמו שנכתוב לקמן בדעת הזוה"ק בס"ד] כמ"ש הרמד"ל ז"ל בדרך חיים (דף ק"ב), והביאו הרב כנה"ג, וכזה ראיתי למו"ר זקננו בספר אור החמה כ"י משם מהרח"ו ז"ל דבזוהר מוכח דלא כמו שפסק בש"ע עכ"ל. ועיין בהגהת דרך אמת על הזוה"ק (דף י' ע"ב)".

"והילך לשון הזוהר בהקדמה (דף י' ע"ב): ואסיר לברכא בידין מסואבות ומזוהמות בגין דבשעתא דבר נש נאים רוחיה פרחה מיניה, ובשעתא דרוחיה פרחה מיניה, רוח מסאבא זמין ושריא על ידוי ומסאב לון, ואסיר לברכא בהו בלא נטילה וכו', וכד עאל לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה, אפילו מלה חדא, עד דיסחי ידוי וכו' עי"ש. וכן איתא בזוה"ק פרשת וישב (דף קפ"ד ע"ב), הביאו מרן ז"ל ביתה יוסף (בסימן ד' הנ"ל) וז"ל: ועד דיתעבר זוהמא מעל ידוי לא יברך וכו' עי"ש".

"נמצינו למדין מכל האמור שלדעת מרן ז"ל מותר אפילו לברך בהזכרת השם בעוד ידיו מסואבות לפני נט"י, וכגון שלא ישן ערום, או כגון שנקה ידיו בכל מידי דמנקה וכנזכר. ושאר דברי תורה ותפלה בלא הזכרת השם, משמע דסבירא ליה דאפילו אם ישן ערום מותר. והרהור בשמות הקודש גם כן נראה דמותר אפילו בישן ערום. ואפילו לדעת הזוהר והמקובלים שהחמירו לאסור לברך כשידיו מסואבות לפני נט"י שחרית, מכל מקום שפיר יש לדקדק מלשונות הזוה"ק הנ"ל דלדבר דברים שבקדושה הוא דאסור, אבל הרהור מותר".

וראיה נוספת נראית מהשולחן ערוך (או"ח סי' קפא ס"י) שפסק:

"יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים; ואפי' לנוהגים כן, אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון".

וכתב על כך המשנה ברורה (ס"ק כג):

"וצריך ליטול ידיו וכו' – ר"ל דזה מדינא צריך ליטול ידיו במים אחרונים לכו"ע וכתבו האחרונים שאפילו רוצה לברך על היין או פירות באמצע הסעודה צריך לקנחם מקודם כיון שידיו מלוכלכות והוא איסטניס".

וא"כ אינו צריך ליטלם במים אלא די בקינוח בכל מידי דמנקי.

מסקנה

מצד הדין אדם שנזדמנה לו ברכה וידיו מלוכלכות או מחמת נגיעה במקומות המטונפים או שיצא מן השרותים – יקנח ידיו במה שיכול או ירחצם במים (ללא נטילה וברכה) ויברך את הברכה.