חבל נחלתו יד נט

<< · חבל נחלתו · יד · נט · >>

סימן נט שוכר שנטע עצים

שאלה

בישוב שלנו האדמה מסביב לבתים מושכרת לתושבים. אדם נטע עצי פרי ועצי סרק ואכל פירות. הוא עבר לבית אחר ויש לו שטח אדמה ליד ביתו.

א. מה הדין אם רוצה להעביר את העצים בגושם לחצרו החדשה, האם רשאי? מה הדין אם השוכר של החצר אינו מוכן שהשוכר הקודם יטול את עציו?

ב. מה הדין אם אינו רוצה להעביר את עציו, האם מן הדין יכול ליהנות מהם ומפירותיהם? מה הדין אם השוכר החדש רוצה לעוקרם?

תשובה

א. נאמר בבבא מציעא (קא ע"א): "שטף נהר זיתיו. אמר עולא אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן (רש"י: שנעקרו בגושיהן – עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו – פטורין מן הערלה, כדתנן: אילן שנעקר והסלע עמו, אם יכול לחיות – פטור, ואם לאו – חייב.) ולאחר שלש, (רש"י: ולאחר שלש – כלומר: אפילו נעקרו בגושיהן, לא שנו דיחלוקו אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר, שאילו נטען מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה, דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש.) אבל בתוך שלש – הכל של בעל הזיתים (רש"י: אבל בתוך שלש – גושין דבעל הזיתים הוא דקשרי להו, והכל שלו). דאמר ליה: אי את נטעת, בתוך שלש – מי הוה אכלת? ולימא ליה: אי אנא נטעי, לאחר שלש – הוה אכילנא ליה כוליה, השתא קאכלת פלגא בהדאי! אלא, כי אתא רבין אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש – הכל לבעל הקרקע. דאמר ליה: אי אנא נטעי, לאחר שלש – מי לא הוה אכילנא ליה כוליה? – ולימא ליה: אי את נטעת – בתוך שלש – לא הוה אכלת, השתא קא אכלת פלגא בהדאי! – משום דאמר ליה: אי אנא נטעי – הוה קטיני וזרענא תחותייהו סילקא וירקא. (רש"י: הוה קטיני – הוו זיתים דקין ולא היה להן צל, וזרענא תותייהו סילקא וירקא.) תנא: אמר הלה זיתיי אני נוטל – אין שומעין לו. מאי טעמא? – אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל. אמר רבי ירמיה: כגון דא צריכא רבה. (רש"י: צריכא רבה – שאם לא פרשה רבי יוחנן – לא היינו אומרים אותה מסברא).

ב. המצב לפנינו דומה לשטף נהר עציו. אך אצלנו התחלפו בעלי הקרקע ולא הקרקע בו שתולים הזיתים (וממילא בעלי הקרקע). ולכן הכרעת ר"ל שעד שלש שנים אוכלים פירות בשותפות ומכאן והלאה השוכר השני יאכל בלבד. ואמנם אצלנו המדובר בשוכרים ולא בבעלי קרקעות אולם נראה שניתן להתייחס אליהם כבעלי הקרקע שכן הקרקע ברשות השוכרים כמעט לכל צרכיהם. ונראה שאם שניהם מסכימים להעברת העצים אין שום תביעה ואף אין בכך המעטה של ישוב א"י.

ג. וכך פסק ערוך השולחן (חו"מ סי' קסח ס"א): "אמרו חז"ל דבא"י אם שטף הנהר זיתי ראובן ושתלן בתוך שדה חבירו ואומר ראובן זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב א"י, ואמדו דראובן בוודאי יטע אחרים כיון שהיו לו זיתים ולחבירו כיון שלא היה לו עד כה אם יטלום לא יטע אחרים ולכן יעמדו במקומם".

"ולעניין חלוקת הפירות אם עקרן הנהר בגושיהן בעניין שראויים להתקיים על ידן וממילא דאין ערלה נוהגת בהן יחלקו בהפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל ג' שנים הראשונים דאם לא אילני ראובן בגושיהן לא היה אוכל כלל בעל השדה אם היה נוטע זיתים מפני ערלה וכיון שגם רגבי ראובן גרמה שיאכלו הפירות יחלקום ביניהם ולאחר ג' שנים הכל לבעל השדה דהא אם היה נוטע אז היה אוכל עתה כל הפירות ואין לשאול דא"כ למה אוכל מחצה בג' שנים הראשונים והרי אם היה נוטע לא היה אוכל כלל די"ל דאף אם לא היה אוכל הפירות מ"מ כיון דהנטיעות היו דקות היה זורע תחתיהם דברים דקים והיה נהנה מהן וכשהאילנות היו גסים אין ביכולת לזרוע תחתיהן ורק לאחר הג' שנים צריך ליתן לבעל הזיתים דמי אילנותיו כמו שהיו שוים מתחלה כששטפן הנהר וי"א דצריך לשלם מיד [ט"ז]. ואינו דומה לאבידה ששטפה נהר שמותרת בלא דמים כמ"ש בסי' רנ"ט דבאבידה וודאי מייאש את עצמו משא"כ באילנות אין דרך להתייאש דלפעמים המים נושאם בקירוב מקום דלא כיש מי שחולק בזה ואם לא נעקרו בגושיהן ודינם כנטיעות שנוהג בהם ערלה אין לבעל הזיתים חלק בזה ונוטל דמי זיתיו כמו שעומדים לימכר לנטיעות וכ"ז אם רצון בעל הקרקע לעכבן אבל אם אומר טול אילנותיך שומעין לו דלכופו אין ביכולתינו. ובחו"ל אם בא בעל הזיתים ליטול זיתיו בין תוך ג' בין לאחר ג' הרשות בידו".

ועולה שאם השוכר החדש אינו רוצה באילנות בחצרו – בעל האילנות יכול ליטלם.

ואם החדש רוצה באילנות אין הקודם יכול ליטלן רלא יחלקו בפירות של שלש השנים הבאות.

ד. וכל זה בעצי פרי, אולם אם נטע אילן סרק כגון ערבה או הדס, נראה שיכול לעקור ולנטוע בחצרו אף בלא הסכמת השוכר החדש. ואם החליט להשאיר את הערבה או ההדס בחצר השוכר המאוחר נראה שאין השוכר חייב לתת לו ליהנות מנטיעותיו, אולם לפנים משורת הדין מן הראוי שיתן לו ליהנות נטיעותיו, ודרך ארץ קדמה לתורה.