חבל נחלתו יד נז

<< · חבל נחלתו · יד · נז · >>

סימן נז שינוי תנאי חוזה מחמת אומדנות שהשתנו

שאלה

המדינה בעלת שטחים ימיים בים התיכון. היא נתנה זכיון לחיפוש גז ונפט באותם אזורים מתוך מחשבה שהסיכויים למציאת גז ונפט – קטנים. בחוזה עם החברות המחפשות נחתם ע"י המדינה כי % . מהרווחים ינתנו כתמלוגים למדינה. התגלו מאגרים גדולים מאד בקרקעית הים מעל ומעבר לכל השערה.

האם מותר למדינה לשנות את תנאי הזכיון שנחתם עם החברות המחפשות?

תשובה

א. נדון בנושא ללא ה'מעטפת' הלאומית וללא התחשבות בזכויות היתירות של המדינה כלפי היחידים, אלא כדין רגיל בין אדם לחבירו.

האם מותר לשנות תנאים בהסכם לאחר שהתברר שהנתונים שהיו ידועים עם חתימת ההסכם היו שגויים לגמרי, או שהתחדש דבר מה שאם היה ידוע בעת ההסכם – ההסכם לא היה יוצא לפועל.

המשנה בכתובות (פ"ה מ"א, מז ע"ב) אומרת: "נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה".

היינו לשיטת ראב"ע, שהלכה כמותו, אשה אינה גובה תוספת כתובה שכתב לה בכתובתה אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין. וכך מבאר הרע"ב: "שלא כתב לה – תוספת מדעתו, אלא על מנת לכונסה".

משמעות הדבר לגבי ענייננו שאע"פ שלאשה יש ביד שטר חתום עם התחייבות הבעל לתת לה תוספת על המנה או מאתים, בכ"ז מכיון שיש אומדנא ברורה שלא כתב אלא על מנת לכונסה – אינה גובה את התוספת.

ב. ובאר תוס' בכתובות: "שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה – אין לתמוה בסברא זאת דבכמה מקומות בש"ס מצינו כן". היינו מצינו שאומדנא עוקרת התחייבות בשטר אע"פ שאין בו תנאי או גילוי דעת על כך. והאומדנא אומדת שלפי התפתחות שחלה בנתוני הקנין או ההתחייבות, המתחייב או הקונה לא היה מתחייב או קונה כלל, ובכך עוקרים את ההתחייבות או הקנין.

ממשיך תוס': "ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק וכן ההוא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי". תוס' מחלק בין פעולות קנייניות שאדם נכנס אליהן בידיעה שהוא נוטל על עצמו אחוז סיכון מסוים לבין פעולות שלא התכוין כלל לסיכון בדבר.

וכך מבאר את החילוק בשטמ"ק בכתובות: "ועיקר החילוק היינו דבלוקח פרה אף על גב דנטרפה מ"מ הרי נהנה מהמקח אלא שמפסיד ודרך הלוקחים ליכנס על ההפסד והריוח, אבל אם מת קודם הכניסה הרי לא נהנה מהמקח כלל ובכה"ג אנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה וכן זבין ואיצטריכו ליה זוזי דמשום דהיה דחוק לזוזי הוא דזבין וכיון דאין כאן דוחק דלא איצטריך ליה זוזי אנן סהדי דלא הוה זבין".

ג. ממשיך תוס' ומוכיח שכל הפעולות הקנייניות שיכולים לבטל מחמת אומדנא של ענין שהתחדש הן רק פעולות שהיו תלויות בו בלבד, אבל פעולות שתלויות בהסכמה של שני הצדדים אינן בטלות בגלל אומדנא שהתחדשה. וכ"כ בתוס' הרא"ש.

וכן בתוספות (ב"ק קי ע"ב) שאלו ותרצו: "וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי, אבל הכא דקדושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש נמי בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי".

וכך הסביר את החילוק האחרון בחידושי הרי"מ (שבועות מג ע"ב): "והקשו דא"כ בכל מקח כשנולד מום אח"כ או קנה בהמה ומתה או חפץ כו' יתבטל המקח דנימא אדעתא דהכי לא קנה וניזל בתר אומדנא, ותירצו דזה שייך דוקא היכא שתלוי רק בדעתו לחוד מה שאין כן במקח שתלוי גם בדעת המוכר והמוכר לא הי' מתרצה למוכרו אם לא היה נכנס לספק זה וכיון שהלוקח הי' רוצה לקנות לא שייך האומדנא שודאי היה נכנס דאל"ה לא היה מוכרו כנ"ל ע"ש".

במקרה הנוכחי, יש שני צדדים המדינה והחברות המחפשות ולכן לכאורה המדינה לא יכולה לשנות את תנאי הזכיון. אולם כאשר הצד השני אינו נפסד נראה שיכול אם יש אומדנא ברורה שלא היו מסכמים על רווח כה קטן של המדינה. ובפרט שכל השינוי אינו מרווח להפסד, ובכל מקרה המדובר שכל ההוצאות ישולמו לחברות, ורק הן תעבורנה מרווח גדול מאד לרווח בינוני.

ד. המרדכי כתובות (פרק אף על פי [רמז קעד]) כתב על סוגיא זו: "ובספר ראבי"ה סי' תקצ"ב כתב מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה א' להרויח בהם ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיה ופטרו ה"ר חיים כהן ז"ל והביא ראיה מפ' אף על פי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ומסקינן בגמ' הלכה כרבי אלעזר בן עזריה וקי"ל כוותיה כ"ש הכא דלכולי עלמא לא יתן שלא כתב ושלא נדר לה אלא ע"מ להשיאה ולראבי"ה נראה... וגרסי' בירושלמי אמר לחבירו מתנה מרובה אני נותן לך מותר לחזור בו הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר וזכו בה היורשין מדתניא שילהי נגמר הדין [דף מח] מותר המת ליורשיו... ".

וכתב על כך המחנה אפרים (הל' צדקה סי' ו): "ומי שנדר מתנה לעני ומת העני אי חייב לתתו ליורשי', המרדכי בפ' אף על פי כתב מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיה ופטרו הח"ר חיים כהן ז"ל משום שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, וראבי"ה ז"ל חייבו משום דבעני נעשה נדר וזכו בו היורשים וקי"ל מותר המת ליורשיו עכ"ד. ולכאורה נראה דאפילו ר"ח כהן לא פטרו אלא משום שנדר להשיא וכה"ג גבי הדיוט אפילו אם נתחייב בקנין פטור משום דאיכא אומדנא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה".

והביא המחנ"א מהגהות מרדכי מש"ג בשם האו"ז ש"אומדן דעת הוא שזה לא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלום היורשים ויעשו בהם צרכיהם".

ומכאן במקום שאין משום נדר ולא צדקה, ויש אומדן דעת ברור שלא התכוין לעשות עיסקה במצב כזה פטור מליתן.

ה. וכן הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"ו ה"א) כתב לגבי גמירות דעת במתנה: "לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש, כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו, לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין במטלטלין מתנתו קיימת".

וכתב ביד המלך (פאלומבו, הל' זכיה ומתנה פ"ו ה"א): "לעולם אומדים דעת הנותן כו'. עיין במ"ש התוס' בכתובות דמ"ז בד"ה שלא כתב לו אלא ע"מ לכונסה דהקשו וא"ת הרי שקנה חפץ מחבירו יבטל המקח דאדעתא דהכי כו' והיוצא מכללות דברי התוס' לפי פירוש מהראנ"ח הוא דתרתי בעינן לבטל האומדנא שיהא תלוי בדעתו ורוצה ליכנס בספק. ולפיכך בההיא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי אף על גב דתלוי בדעת אחרים מ"מ אינו רוצה ליכנס בספק, וכן בההיא דיבמה אף שרוצה ליכנס בס' מ"מ אינו בדעת אחרים אלא תלוי בדעתה ולפי זה נחה שקטה תמיהת הרב פני משה בח"א סי' ס"ב על תשובת הרא"ש דבהא דהרא"ש נהי דאינו תלוי בדעתו מ"מ אינו רוצה ליכנס בספק למכור קרקעותיו וכלי תשמישיו לתת לנדונית בתו וכ"כ הרב בסוף דבריו והי"ל להביא מדברי התוספות הללו".

ו. בנתיבות המשפט (ביאורים סי' רל) עסק אף הוא באומדנא לבטל מקח וכתב: "כי התוספות בכתובות דף מ"ז [ע"ב] בד"ה שלא כתב לה אלא לכונסה, הקשו, דאם כן כל הלוקח בהמה ונטרפה או מתה נימא דאדעתא דהכי לא קנה, וע"ש שתירצו כשהדבר תלוי בשניהם לא אמרינן כך, עיין שם. עיין במשנה למלך בפרק ו' מהלכות זכייה [ה"א ד"ה אבל] שהקשה, דהא גבי לא כתב לה אלא על מנת לכונסה גם כן יש דעת שניהם, שלא רצתה להתקדש לו רק באופן זה שיתן לה התוספות כתובה, וכן בזבין ולא איצטרכו ליה זוזי יש דעת ללוקח גם כן. ומפרש הוא, דדוקא כשאין הפסד לשכנגדו בתנאי ההוא, כגון בכתובה שכשימות תחזור היא ותעשה פנויה כבראשונה, וכן בזבין ולא איצטרכו ליה זוזי דזוזי יהיב וזוזי שקיל, ודמי להא שכתבו תוספות ב"ק דף ק"י [ע"ב ד"ה דאדעתא] גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין, דאמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה משום דאין קפידא לבעל במה שנעשה אחר מותו, וה"נ אין קפידא למוכר ולארוסה בתנאי זה, משא"כ בלוקח פרה ונטרפה או מתה שאין מחזיר לו מאומה, ודאי דאיכא קפידא למוכר, לא אמרינן אומדנא, דודאי המוכר לא יתרצה בזה, ע"ש במשנה למלך בהתשובה שכתב שם".

עולה מדברי המל"מ שאם מחמת האומדנא אף הצד השני אינו מפסיד ממון אומרים אומדנא לבטל מקח או התחייבות. ולגבי הרווחים על הגז שנמצא בים הרי מחזירים לחברות המוצאות את מלוא השקעותיהן ועוד נותנים להם רווח אמנם פחות ממה שסוכם בתחילה, וזאת עפ"י האומדנא שהחוזה עימם נחתם על היתכנות מציאת גז קטנה, וכיון שנמצא שכמות הגז לא שוערה כלל, מדוע לא תוכל המדינה לשנות את החוזה עימם הרי הם מרויחים הרבה מאד אע"פ שבאחוזים מעטים יותר?!

ז. בשו"ת מנחת שלמה [תנינא ב-ג] סי' קלד) הביא דברי תוס' והמל"מ ונה"מ והקשה על נה"מ: "והעלה חדוש גדול שהלוקח יין מחבירו להוליכו למכור למקום פלוני והוזלו כל היינות מחמת מכת מדינה דבטל המקח כיון שהמוכר אינו מפסיד וזוזי יהיב וזוזי שקל והיין הי' זול גם אם הי' נשאר אצלו ודוקא בנטרפה שהמוכר מפסיד [דאפשר שהמוכר הי' שוחטו או מוכר לאחרים משא"כ ביין מיירי בכה"ג שלא הי' יכול למכור לאחרים], והוא תמוה דהתוס' לא כתבו כי אם בדבר צדדי כגון נטרף או מת, אבל יוקרא וזולא דכנגד ההפסד יש רווח אם יתיקר ולא יוכל המוכר לחזור ואז אנן סהדי דמעיקרא ודאי נכנס על דעת זו. וגם בעיקר הסברא של זוזי יהב וזוזי שקל לא מובן דמשכחת שהלוקח מפסיד כגון שעכשו נתיקרו הבתים או שערך הכסף ירד, ויותר פלא הוא דאיך חדשו סברא מעצמם שאין לזה שום רמז בתוס'".

"ולכן נראה בכונת התוס', דבכה"ג שהאומדנא היא גדולה ואנן סהדי שלא הי' נכנס על ספק זה לא תלוי כלל בדעתו של צד השני, הלכך גבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה או אם הבת מתה אנן סהדי שלא מסכימים כי מה טעם יתן לו האב כסף בשעה שבתו מתה והוא לוקח אשה אחרת וגם מה טעם יתעקש הבעל לתבוע הכסף, וכמו"כ במתה האשה מ"ט יתן תוספת כתובה לאביה הרי לא לקח את בתו... ושמחתי לראות בשו"ת נודע ביהודא (קמא) יו"ד סי' ס"ט שמפורש סובר כן בכונת התוס' בד"ה נמצא וכו', שדבר שהוא אומדנא שאינו רוצה להכנס באותו ספק כלל אפי' תליא בדעת שניהם אזלינן בתר אומדנא דחד לבטל אפילו מעשה שכבר נעשה, כמו זבין ולא איצטריך ליה זוזי וכן נתן מעות לחתנו ומתה בתו בעודה ארוסה עי"ש. ועכ"פ בדבר חידושו של הנתיבות ודאי שאין זה אומדנא גדולה וכיון דלא ניחא לי' להמוכר א"כ מנלן לחדש הך סברא דזוזי יהיב וזוזי שקל"...

עולה מדברי המנח"ש שבאומדנא כמו מקרה דנן שדבר ברור שאף אדם כש"כ מדינה לא היתה מקבל כה מעט אם היה יודע שהגז הוא כה עצום ורב – דבר ברור שמותר לשנות את חלוקת הרווחים ולא ליתנם כמעט בחינם כפי שהוסכם בחוזה הזכיון.

ח. והביא בנתיבות המשפט (סי' רל) מעשה שניתן ללמוד ממנו לגבינו: "ומעשה בא לידינו, שפעם אחת בשעת מלחמה הוצרך המלך לקנות פשתן הרבה בלי מספר, עד שקנו לצרכי פשתן ד' או ה' פעמים יותר רב מכפי שקונין בפעם אחר. והמלך עשה קאנטראקטין (=הסכמים) עם הרבה אנשים. והלך ראובן ועשה עם שמעון ג"כ קאנטראקט (=הסכם) על סך רב מפשתן, והראה לשמעון קונטראקט מהמלך, ואח"כ הפסיד המלך המלחמה, ולא רצה ליקח הפשתן מראובן כפי הקונטראקט שעשה, והוזל הפשתן בכל המקומות, ועכשיו תובע שמעון מראובן שיקח הפשתן ממנו, וליתן לו מעות כפי קנין המועיל שעשה עמו, ונתן לו חילוף כתב שנכתב בו כל מי שמוציאו. ודנתי שפטור ראובן, דבכה"ג כו"ע מודים שלא היה ראוי למוכרו רק למלך ולא היה ראוי ליהנות בו דהיינו להרויח עד שהוזל בכל המקומות, פטור מלשלם, ובזה כו"ע מודים, ועדיף מהתשובה שהביא בתשובת שערי אפרים. וגם כיון שנתברר למפרע דבשעת קנין לא היה המלך רוצה שוב לקיים הקנין, ולכל העולם אפילו החצי אינו שוה, הוי כנתברר האונאה למפרע, ולא שייך בזה כדי שיראה כיון שנאנס, שבכל יום הלך לפני שרי המלוכה ולא רצו לקבל ממנו ודחו אותו מיום אל יום, ושלחתי תשובה זו לכמה גאונים, והסכימו עמי כולם".

היינו, המלך עשה הסכם עם סַפָּק לספק לו פשתן בכמות ענקית והספק הזמין מיבואן או ספק גדול אחר את הכמות ואח"כ המלך חזר בו כיון שהפסיד את המלחמה ולא היה נזקק למדים לצבאו. וכיון שהביקוש לפשתן ירד גם מחיר הפשתן ירד מאד. ובעל הנתיבות דן שהסַפָּק שהזמין פטור, משום אומדנא שלולא הזמנת המלך אף אחד לא היה מזמין כמות כזו וכיון שהמלך חזר בו אף הספק פטור. ונראה שה"ה למקרה שלפנינו אף אחד לא חשב שכמות הגז כה גדולה מעל ומעבר לכל דמיון, ועל כן ההסכם הקודם בטל ויקבלו רווחים במידה קטנה יותר.

ועי' אנציקלופדיה תלמודית (כרך א, ערך אומדנא).

ט. ומעין ראיה לדבר מהמסופר בויקרא רבה (פר' אמור פר' כז, א) על אלכסנדר מוקדון: "עד דאינון יתבין אתו תרי גברי לדינא קדם מלכא חד אמר מרי מלכא חרובא זביניה מהאי גברא וגריפתא ואשכחי בה סימא ואמרית ליה סב סימתיך דחרובא זבינית וסימא לא זבינית ואחרינא אמר כמה דאת מסתפי מעונש גזל כך מסתפינא אנא כד זבינית לך חרובתא וכל דאיהו בה זבינית לך".

אף במקרה דילן המדינה סברה שנתנה זכיון על חורבה והתברר שנמצא בה אוצר, ולכן מצד היושר על בעלי הזכיון היה לבוא למדינה ולומר אנו קנינו חורבה ולא קנינו אוצר, אלא שהעושר מעביר את האדם על דעתו, ולכן הם רוצים להעשיר בלי חשבון. ומה שהם חושבים שהמדינה נוטלת מהם זה היושר והראוי להיעשות במקרה זה.