חבל נחלתו יד לא

סימן לא מנהגי היחיד המחייבים התרת נדרים

שאלה

משפחה שנהגה לאכול מצות שמורות כל הפסח החליטה לעבור למצות רגילות מהיום הראשון והלאה, האם צריכה התרת נדרים?

תשובה

א. פסק הטור (יו"ד סי' ריד): "דברים המותרים ואחרים היודעים שהם מותרים נוהגים בהם איסור הוי כאילו קבלום עליהם בנדר ואסור להתירם להם, הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר או להתענות בזמן ידוע ושוב רצה לאכול בשר או שלא להתענות באותו הזמן צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג בו לשם נדר אבל דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מחמת טעות שסוברין שהן אסורין לא הוי כאילו קבלום בנדר".

ובאר הבית יוסף:

"בפרק ב' דנדרים (טו.) תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנאמר (במדבר ל, ג) לא יחל דברו. ובריש פרק מקום שנהגו (פסחים נ:) מייתי לה ומשמע דלנהוג היתר בפניהם נמי אסור ומוקי לה התם (נא.) בכותאי או במקום שאינם בני תורה משום דמסרכי ומדמו מילתא למילתא ואתו למישרי איסורא דאורייתא. וכתבו התוספות (שם נא. ד"ה אי אתה) והרא"ש (פ"ד סי' ג) וקשה היאך התיר רבי בית שאן בפרק קמא דחולין (ו:) משום דהעידו על רבי מאיר שאכל שם עלה ירק בלא מעשר מ"מ בני המקום נהגו בו איסור ופירש ה"ר נסים במגילת סתרים דוקא דברים שידוע להם שהם מותרים ונוהגים בהם איסור לפי שרוצים להחמיר על עצמם, אבל אם נוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתירן בפניהם ולפי זה ניחא הך עובדא דבית שאן דטעות היה שהיו סבורין שהיא ארץ ישראל והכי איתא בהדיא בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) רבי יוסי בר בון אומר כל דבר שאין יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירים לו וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירים לו כלומר אם בא לחכם לישאל אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו לא יתיר לו החכם, וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפרק ב' דנדרים (טו.) אבל החכם יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שהוא מתחרט שנהג כן לשם נדר עכ"ל הרא"ש ז"ל".

ב. עולה שמנהג שנהגו להחמיר לסייג ולפרישות צריך התרה, אולם המדובר בעיקר במנהג שנהגו בני עיר או ציבור מסוים. מנהג שנהגו עפ"י מנהיגי עירם או תלמידי חכמים שהיו באותה עיר. ואף הלשון על מי שנהג להתענות או שלא לאכול בשר אינה מלמדת בהכרח על החלטה אישית אלא על ציבור שנהג כך. וכן עולה בבירור מתוך דברי הב"י (יו"ד סי' ריד): "ומ"ש רבינו הילכך מי שנהג שלא לאכול בשר או להתענות בזמן ידוע וכו'. כן כתבו הרא"ש בפרק ב' דנדרים (סי' ד) והר"ן בפרק בתרא דנדרים (פא: ד"ה משום שנאמר) בשם ה"ר יהודה הכהן. וכן כתבו המרדכי פרק מקום שנהגו (סי' תרב) והגהות מיימוניות בסוף הלכות שבועות (פי"ב אות ג) שהשיב הר"מ (תשב"ץ קטן סי' תקסד) בשם ה"ר יהודה הכהן כל מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ובין ראש השנה ליום הכפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב או משבעה עשר בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך שלשה שיתירו לו וראייתו מפרק ב' דנדרים דברים המותרים וכו' וכן משמע בירושלמי ריש פרק מקום שנהגו (ה"א) דהוי כמו נדר ונשאל לחכם ומתירין לו וכגון שבשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם דומיא דאחרים נהגו בו איסור דהוי לעולם ואפילו בפעם אחת אם נהג בענין זה צריך היתר עכ"ל וגם סמ"ק (סי' פא) כתב פסק זה דהר"מ".

וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' ריד ס"א): "דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר. ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר, נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים; ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה).

וכתב הש"ך (ס"ק א) "נהגו בהן איסור – מחמת סייג וגדר ופרישות".

ג. וצריך להגדיר מה נחשב במנהג של יחיד – מעשה לגדר ופרישות. האם כל מעשה פרישות שאדם עשה הופך למנהג המצריך התרה? לדוגמא: אם אדם פרטי מתענה בחודש כסלו וכד', האם זה מחייב אותו לכל החודשים או בשנה הבאה בחודש כסלו? אם אדם מגדל זקנו או פאות הראש הוא צריך התרת נדרים כדי לספר זקנו או פאות ראשו? וצריך להגדיר איזה מנהג הופך לנדר ואיזה מנהג נחשב רק כהתנהגות חריגה אבל אינו נחשב כנדר.

ונלענ"ד שדוקא מנהג שיש לו שורש בדעות הפוסקים או שהוא מנהג חסידות עפ"י ההלכה, אבל סתם התנהגות ללא שורש אלא מתוך חסידות דמיונית, אינה צריכה התרה. ולכן אם אדם נהג שלא לאכול מאכל מסוים כל השבוע כדי לגדור תאותו או לשם דיאטה, אינו צריך התרה מפני שלא נהג כן עפ"י דין או הלכה, אלא סתם מהנהגתו וסברתו.

ד. חפשתי דיונים בפוסקים על התרת מנהגים אישיים לסייג ולפרישות ומצאתי מעט, ולקמן רשימת דיונים על מנהג שחייבים התרה וחלקם לא התירום משום שהם מנהג העיר או הקהילה שמצאתי בפוסקים:

. בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתנז) מובאת תשובת מהר"ם וז"ל: "וששאלתם על בתי החורף. כשבאתי בצרפת היו נוהגים היתר בבית מורי זצ"ל. ואומרים שר"י מאורלינ"ש זצ"ל היה אומר לגוי לתקן האש משום חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה והכל חולים בקרירות. אמנם במלכותנו נראה לאסור משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. שנהגו משום חומרא ופרישות שלא לישב בבית החורף שהוחם ואי אתה רשאי להתירו. ואני הייתי מוחה בשפחתי שלא להחם התנור. ופעמים ושלש הרגשתי שהיתה מחממת בצנעה ועשיתי לו מסגרת. ובכל ערב שבת אני סוגרו ומניחו עד מוצאי שבת. ושלום מאיר בר ברוך שיחיה".

וכן מובא מעשה זה ברבינו ירוחם (תואו"ח ני"ב ח"ג) בשם רמ"ה: "כך כתב רמ"ה בתשובה וז"ל רבי יעקב מאור"לינש היה אומר לגוי להדליק האש ולתקנו בשבת משום חולה שאין בו סכנה והכל חולין אצל האש לישב בקרִרות אמנם במלכותינו נראה לאסור משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור שנהגו משום חומרא ופרישות שלא לישב בבית החורף שהוחם בשבת ואני הייתי מוחה בשפחתי שלא לחמם התנור פעמי' ושלש והרגשתי שהית' מחממו בצנעא ועשיתי לו מסגרת בכל ערב שבת אני סוגרו עד מוצאי שבת ע"כ".

. בספר המנהגים (חילדיק, מנהגי ט' באב ותענית ציבור – ט"ו באב) כתב: "ולהכי נהגינן שלא לכבס כלל בשבת שחל ט' באב בתוכה. מיהו כיבוס שלנו מותר. וכן רחיצה משמע על פי ההלכה דאפילו ערב ט' באב [מותר]. והרבה נהגו שלא לרחוץ מר"ח וגם שלא לאכול בשר ולשתות יין. על דבר זה נאמר דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם. וכן אירע בשפיר"א שמת לאדם אחד מת אחד בר"ח ולא הניחו רבינו יהודה לשתות יין כיון שנהגו בו כל השנה איסור שלא מן התורה לשתות יין משנכנס אב חשבינן ליה שאסור מן התורה, וראיה דירושלמי דמקום שנהגו: אמר ר' זירא נשייא דנהגו דלא לאישתויי (יין) מנהג מן דאב עליל שבו פסקה אבן שתייה שנאמ' כי השתות יהרסון (תהלים יא, ג), אבל בסוד רבינו ניסים הוא דנהיגי נשים שלא לעשות מלאכה ושלא מסיבין מסיבות מר"ח. ירושלמי פ"ק דתענית ומקום דנהגו נשיא דלא למישתויי אסור".

. בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' סא): "תשובה אלה שסמכו בתימן על מה שאמר השואל הזה בדבר התר סמוכה לדופן והעלת צמחים בבדיקתה במים פושרין הלכו אחר ההקיש ומה שמחייב העיון אבל הם שנו ממנהג בני הגלות אף על פי שהם מביאים ראיה מדברי החבור מן הדין היה ואולם כבר אמר: לא ראינו מי שהורה כך ולא שמענו במקום שעושין בו כך. ובכיוצא בו נאמר: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. ודי במדה זו מן התשובה ומספיק וכתב אברהם".

. בשו"ת רש"י (סי' סו) מסופר: "אז הוספתי לשאול ואמרתי: לדבריך שהשבתני שכל הבהמות בחזקת כשירות כל זמן שלא נמצא האיסור, אם כן הוציא הטבח את הריאה לחוץ קודם בדיקה, מה נאמר בזה. ועל דבר זה גער בי למאד על שהקשיתי לשאול. וכשנתרצה לי, אמר לי בלחישה: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם. וכשם שקיבלתיה בלחישה, אך אמרתיה לך בלחישה. והמקום יאיר עינינו בתורתו לנצח".

. בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' מב): "ומה ששאלתם מאן דמסר חיותא לרועה גוי כל ירחא בכך וכך ושהיא חיותא גביה בשבתות ובימים טובים שרי או אסור הכין חזינא דשפיר דמי ושרי וליכא למיחש אלא לחלבא דילמא חליב להו גוי בשבת ומה נפיק מיניה אי מישהא והוי לישראל. ואי אתני ישראל מעיקרא בהדי רועה על מנת דחלבא כוליה לרועה ולית להו מידעם שפיר דמי ע"כ. וכן נראה מדברי רבי' האיי גאון ז"ל דאין לאסור אלא אם נתן הבהמות ביום השבת דוקא אבל אם נתן קודם השבת מותר. וזה לשונו בתשובתו ואסור ליה לבר ישראל למימסר חיותא לרועה גוי בשבת שמא יוציאנה חוץ לתחום עכ"ד. נראה דאין לאסור אלא דוקא ביום השבת עצמו מיהו אם נהגו בארצכם איסור בדבר על צד החומרא והפרישות אסור להתיר להם וזהו אמרם ז"ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם. אבל אם היו טועין בדין שהיו חושבין שהדבר המותר אסור והיו נוהגין בו איסור מתירין להם ומודיעין אותן שהיו טועין והדבר שחשבו בו שהוא אסור אינו אלא מותר כמו שפשוט בירושלמי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה וכן כתבו כל המחברים ז"ל וכן כתב הר"ר אסמעאל ז"ל. נמצא עכשיו שכל דבר שטעו באיסור והוא מותר מעקרו שאסור לו לאדם להניחם בטעותם לפי שנמצא מוסיפין על התורה ופירושה ומצוה לכופן ולהוציא מלבם שאין זה הדבר אסור מעיקרו. אבל אם ידעו בו שהוא מותר ורצו להחמיר על עצמן כדי לעשות גדר לדבר שחוששין לאיסורו כמו שביארנו אין אדם רשאי להתירם בפניהם ע"כ. ולפי שבאו בתשובתי הדברים בארוכה איני רוצה להאריך עוד ואתה עתה ברוך השם עליך המלאכה מלאכת שמים לגמור ותוכיח במישור לענוי ארץ המקילין באיסו' שבת החמור. ותצוה אותם לאמר. כי בדיבור אחד נאמרו זכור ושמור".

. בדרכי משה הקצר (או"ח סי' תקע ס"ק א) מביא: "כתוב בהגהות מיימוניות פרק א' (אות א) פסק הר"ם כשמתענין בה"ב אחר אסרו חג או עשרת ימי תשובה ואירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה אף על גב דאפילו דבר שאינו אלא מנהג צריך התרה (עי' נדרים טו, א) הכא אין צריך כי לא נהגו להתענות בכהאי גוונא ודוקא האוכלין שם אבל אי שולחין להם לביתם מן הסעודה אין לו לאכול מיהו מי שקיבל עליו תענית במנחה בעשרת ימי תשובה צריך התרה עכ"ל וכבר כתבתיו לעיל סימן תקס"ח (דמ"א אות ב ד"ה וא"צ)".

. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תיז ס"א): "ר"ח מותר בעשיית מלאכה, והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב".

ורמ"א הגיה: "ואם המנהג לעשות מקצת מלאכות ולא לעשות קצתן, אזלינן בתר המנהג (ב"י)".

וכך כתב המגן אברהם (סי' תיז ס"ק ג): "אזלינן בתר המנהג – דמעיקרא הכי קבילו עלייהו (ב"י) ודוקא שהתנו בפי' אבל בסתם אין להקל להם כלל (כ"ה משא מלך ח"ז). נהגו קצת להתענות ערב ר"ח ואם חל ר"ח ביום א' מתענין ביום ה' (ב"ח סי' תרפ"ו מנהגים) ואם חל ר"ח בשבת מתענין ביום ו' וכ"מ סימן ת"ע ובמגילה דף ד' ע"ב אבל הרמ"ע כתב בתשובה דלעולם יש להתענות יום הכניסה שלפני המולד דהטעם משום מיעוט הירח, ושמעתי שהמקובל ר"י סרוק זצ"ל התענה ביום המולד עד שהגיע המולד ואז אכל אפי' חל המולד בחצי היום ואעפ"כ מי שיש לו מנהג צריך לנהוג כך ואסור לשנותו עד שיתירו לו נדרו ופשוט דאפי' בע"ש צריך להשלים כמ"ש בי"ד לענין יום שמת בו אביו דאם חל פעם ראשון בחול צריך להשלים אפי' אם חל אח"כ בע"ש ה"ה כאן אם השלים בפעם הראשון צריך לנהוג כן לעולם, ואם בפעם הראשון לא השלים אפי' בחול א"צ להשלים, מיהו במקום שעושין ממנו ת"צ וקורין ויחל והוא נמנה עמהם צריך להשלים עססי' רמ"ט וסי' תקע"ב ס"ב וספ"ג דעירובין".

. כתב תפארת ישראל (יכין, תענית פ"ב): "ויחיד שנדר להתענות בה"ב כל השנה, ופגע ר"ח, אין צריך התרה אבל בנדר על מניין ימים, ופגע ר"ח, יתיר נדרו, ובא"א להתיר, יתענה, ויתיב תענית לתעניתו [תק"ע], אבל באירע ברית מילה בעשי"ת או בב' ה' וב' שמתענין אחר יום טוב, אף שענה אמן אחר הש"ץ, א"צ התרה, דמדנהגו בכה"ג שלא להתענות, הו"ל כהתנה בפירוש, אמנם בקבל בפירוש במנחה להתענות מחר, צריך התרה, וכן הדין ביארצייט כה"ג [תקס"ח]".

. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קסא ס"ד): "שיעור נט"י, כל היד עד קנה של זרוע; וי"א עד מקום חיבור האצבעות לכף היד, וראוי לנהוג כדעת הראשון".

ובאר המגן אברהם (ס"ק יג) "כדעת הראשון – ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם א' לא יהא לו מים כ"כ עבי"ד סי' רי"ד".

והסבירו במחצית השקל: "דבכל דבר אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם א' צריך התרה כו', לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ולפרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם, עכ"ל שם".

. פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רלח ס"ב): "אם יש לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום והיה טרוד ביום ולא השלימו, ישלימנו בלילה מיד".

ובאר המגן אברהם (ס"ק א): "דהוי נדר ולכן יתנה בתחלה שלא יהיה עליו נדר ע' ביו"ד סי' רי"ג ורי"ד ס"ב".

. פסק המשנה ברורה (סי' תע ס"ק י): "ולענין אם מותרים הבכורים לאכול בסעודת מצוה תלוי במנהג המקומות יש מקומות שנהגו להחמיר ולפ"ז אם רוצה לאכול על סעודת פדיון הבן או ברית מילה צריך התרה (דהמנהג חשיב כמו נדר) לבד המוהל והסנדק ואבי הבן יכולים לאכול אף בלי התרה דיו"ט שלהם הוא ואף על פי כן צריכים לפרוע תענית אחר הפסח ויש מקומות שנהגו הבכורים להקל ולאכול בסעודת מצוה וכן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתנו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת"...

. כתב בקיצור שולחן ערוך (סי' רכא ס"א): "מצוה להתענות בכל שנה יום שמת בו אביו או אמו, כדי להתעורר לתשובה לפשפש במעשיו באותו היום, ולהתחרט עליהם, ועל ידי זה יזכה את אביו ואמו שיתעלו בגן עדן, ולערב בתפלת המנחה אומר עננו כמו בכל תענית יחיד, אם התענה פעם אחת מסתמא היה דעתו להתענות כל ימיו, ואם כן הרי הוא עליו כמו נדר שהוא מן התורה, וצריך להתענות לעולם, וכשהוא חולה או שהוא בענין אחר שהוא צריך לאכול צריך התרה, ואם פירש שאינו מקבל עליו בנדר אינו צריך התרה. נוהגין להדליק נר יאהרצייט".

. כתב בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' תסז – פירות ומצרכי מזון לפסח, סעי' ז): "הסוכר מותר באכילה בימי הפסח, ומי שנהג שנים רבות שלא לאכול סוכר בפסח, אם עשה כן מפני שהיה סבור שהוא אסור מן הדין, רשאי לבטל מנהגו בלי שום התרה, ואם נהג כן משום חומרא לגדר וסייג, ורוצה עתה לחזור בו ממנהגו, יעשה התרה על מנהגו, ויתחרט על שלא אמר בלי נדר בשעת קבלת מנהגו, ולאחר ההתרה יהיה מותר לו באכילה בפסח. ויכול לעשות ההתרה לפני הפסח גם כן".

. בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' ע) השיב: "אשה שנהגה מכמה שנים לשמוע קול שופר בראש השנה, ונבצר ממנה לעשות כן מחמת חולי, אם ברצונה לבטל מנהגה לגמרי, ולא לקיים יותר מצות שופר, צריכה לעשות התרת נדרים, ולהביע חרטה על שלא אמרה שהיא נוהגת כן בלי נדר. אבל אם רק במקרה באותה שנה אינה יכולה לקיים מצות שופר, ולשנה אחרת תחזור למנהגה הטוב, לבוא לבית הכנסת לשמוע קול שופר, אינה צריכה התרה".

ה. על חומרת מנהגי היחיד ניתן ללמוד מדברי ערוה"ש. כך כתב בערוה"ש (יו"ד סי' ריד ס"ד): "ולכן נ"ל דגם רבינו הב"י כוונתו כן הוא שדקדק וכתב מי שרגיל להתענות וכו' הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו וכו' כלומר שגומר בלבו לנהוג תמיד דבר זה וכן הרגיל להתענות וכו'. אבל אם אינו גומר בלבו על תמיד ואינו רגיל להתענות אלא שבפעם זה עלה בדעתו להתענות ומחשב בלבו לעשות היום דבר זה או ב' פעמים או ג' פעמים א"צ כלום דאינו בגדר נדר כלל ולפ"ז יש מבני אדם שעולה בלבו להתענות בער"ח זה או בה"ב זה או בעשרת ימי תשובה אלו כיון שלא גמר בלבו לעשות כן לעולם אין זה נדר ויכול בפעם השני לבלי להתענות אפילו אינו חלוש ורק אם היה בדעתו לנהוג כן תמיד וחושש דבזה יהיה כנדר לכן צריך אמירת פיו בפירוש שאין זה מקבל לנדר כלומר אף שגמר בלבו לעשות כן מ"מ מפורש הותנה שמתי שירצה יכול לחזור בו ואפילו הוא בריא... אבל לדינא יכול תמיד לחזור בו כיון שלא היה עליו נדר כלל [כנלענ"ד]".

וכן כתב בערוך השולחן (או"ח סי' תקסב ס"ו) בקצרה: "אך בזה כבר בארנו ביו"ד סי' רי"ד דמנהג אינו בגדר נדר כלל וזה דקיי"ל שם דלעבור על מנהג צריך התרה זהו חומרא בעלמא ע"ש". ודבריו בהלכות נדרים הובאו לעיל.

ו. בשו"ת חוות יאיר (סי' קפא) דן על מנהג אשה פרטית (שאח"כ התברר שהוא מנהג נשים רבות) מה חומרו: "שאלה אשה שנהגה ליתרון הכשר ומדות חסידות לטבול לבעלה שני פעמים רצופים וחבירתה רואה טבילתה. ופעם אחת טבלה שני פעמים ואחר שבאתה לביתה אמרה כי נסתפקה, וכמדומה לה שבפעם שניה היה קצת משערותיה חוץ למים. ושאלה אם צריכה לחזור ולטבול. ושאלתיה למה נהגה כך? והשיבה כי גם אמה נהגה כך ותפסה מנהג אמה והורתי לה שתניח להתיר נדרה ע"י ג' חוץ מבעלה, או שבעלה יניח להתיר ע"י ג' על עצמו על ששתק ולא הפיר לה ואח"כ יפיר לה תיכף. ואם לא ידע הבעל מנהגה יפר לה דה"ל יום שמעו ועינוי נפש, וחילי דידי כי בודאי לכל הנשים הטובלות רק פ"א אף על פי שחברתה ראתה בטבילתה והיא בעצמה לבה נוקפה תחזור לטבול. דה"ל ספק איסור דאורייתא וכבר הוחזקה לאיסורה; משא"כ באשה שנהגה לטבול בכל זמן ב"פ אפילו אם בודאי אחת מהן לא עלה כהוגן כ"ש אם יש לה ספק וגמגום באחת מהם צ"ע להצריכה טבילה שלישית אפילו עודה במים אם אומרה שע"כ נהגה לטבול ב"פ פן יארע איזה קלקול באחת מהם בלא ידע. וי"ל דה"ה בנתגלה קלקול האחד דסגי בשניה. רק דיש לחלק ולומר ודאי אם בטבילה הראשונה אירע ספק או קלקול וע"י כך חברתה גם היא משגיחין היטיב וסגי בשניה. משא"כ כשטבילה שניה מקולקלת ובטבילה הראשונה לא עלה על דעת' שיארע קלקול אין סברא לומר דהא דנזהרת בטבילה שניה תעלה לה אף בקלקול או בספק. משא"כ באומרה שקבלתה לטבול ב"פ ליתר שאת ותוספות טהרה או לתשובה דה"ל כנדר וצריכה ב"פ טבילה הוגנת בלי פקפוק וצריכה התרה והפתח הוא המקרה שאירע. ובשבת וי"ט עכ"פ אסורה לטבול ב"פ חנם ואם אומרה שלא תדע טעם רק גם חמותה ואמה נהגה כן תלינן להחמיר. אח"כ נודע לי שקצת נשים נוהגות כן ומברכות על טבילתן בין שני הטבילות, אמרתי אכן נודע הדבר שנתפשט המנהג מפני ספק זמן הברכה כבהטור וש"ע י"ד סי' ר' וכן עשתה אשה ששאלה בכן אין צריך לחזור ולטבול".

רואים בדברי החוו"י שלא החליט מיד שההתנהגות היא נדר אלא חקר מצד מה היא נעשתה והתנהגות שנעשתה מצד ספק ברכה אינה כנדר ואינה מחייבת טבילה בשנית.

וכן דן בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' שעג): "בדבר שאלתו במי שנוהג שלא לאכול מצה מר"ח ניסן ואילך (ע"פ מה שהובא בבאה"ט בשם כנה"ג) ובשבת שלפני פסח אין לו לחם משנה כי אם ממצה אי דין לחם משנה מבטל המנהג או שמנהג מבטל הדין. ולפענ"ד פשוט דלח"מ עדיף דהאי מנהגא הובא בא"ח סי' תע"א בבאה"ט מבוסס אירושלמי דבע"פ אסור לאכול מצה ומר"ח ליכא איסורא כלל באכילת מצה ולח"מ הוא חוב גמור בשבת וכדאמר רבי אבא (שבת קי"ז) חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת דכתיב לחם משנה ועיין טוש"ע א"ח סי' רע"ד וגם הנשים חייבות בלח"מ ולכן פשוט דבשביל מנהג קלוש כזה אין לדחות לח"מ שהוא חיוב גמור לכ"ע ואולי כדאי להתיר נדר שקבל ההנהגה זו".

אע"פ שהנהגה זו היא ללא בסיס רחב מבחינה הלכתית, בכ"ז מציע הגר"מ קליין להתיר בהתרת נדרים ונראה שהסיבה היא מצד שקיבל עליו מנהג זה.

ז. צריך לדון מה דין ספק במנהגי היחיד. כתב הרב חיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' ריד ס"ק ב): "יש לחקור אם נסתפק לנו כיצד היה תחילת המנהג, אם בטעות ואם במתכוין, מה דינו. ונראה לכאורה מאחר שהדבר ספיקא דרבנן יש להקל. אבל אין נראה כן מדברי הב"י, שכתב בהלכות נדה סימן קצ"ד ד"ה כתב מהרי"ק וז"ל בקצור, וטעמו של הרמב"ם מפני שאעפ"י שאפשר לגזור, כל שלא נודע לנו שגזרו כן, אנו תולין הדבר בטעות, כיון שהוא דבר רחוק שהיו כל כך פרוצים בעריות עד שיצטרכו לגזור גזרה רחוקה כל כך, וזה טעם התוס' פרק כל הבשר (קיא. ד"ה תותי) שכתבו על הנוהגים ליזהר לחתוך כחל רותח בסכין בשר דהבל הוא וכו'. עכ"ל. משמע מדבריו דדוקא כשהמנהג הוא גרוע אנו תולין בטעות, אבל מנהג חשוב מסתמא היה כהוגן ובלי טעות".

"ומ"מ נראה שאם יש שום צד או שום הוכחה לתלות בטעות אנו תולין, לפי שדבר זה הוא קל מאחר ששרשו מדרבנן... ודברי הרב ז"ל [=הרב מהר"ש עאמר ז"ל בפסקי דינים כ"י] שרירין וקיימין, וזה שנים קודם ראותי דברי הרב ז"ל קיימתיו מסברא, והתרתי איזה מנהגים שנתפשטו והקרוב אלי שנהגו כן בחושבם שהוא אסור".

ובערוה"ש (יו"ד סי' ריד סכ"ד) כתב: "יראה לי דכיון שבארנו בסעי' ה דמנהג אינו אלא דמדרבנן הוי כמו נדר ולא מדאורייתא לכן כל ספק שנופל בזה הולכין לקולא כדין ספיקא דרבנן"...

ח. חלק גדול מהמנהגים 'הפרטיים' הם מנהגים שעברו במשפחות ואין יודע מה עניינם. בס' משא מלך (לרב יוסף בן יצחק אבן-עזרא, תלמיד מהרשד"ם) בחלק נעילת שערים חקירות בדיני מנהגים שם בחקירה השניה בדיני איסור דן "שנהגו איסור משום סייג ופרישות ונשאר המנהג כפי הדין לבנים ובאים הבנים לשאול התר על המנהג שנשאר להם מאביהם האם יכולין להתיר להם?" ומבאר שזוהי מחלוקת בין הב"י שמתיר להתיר ע"י פתח או חרטה למהרשד"ם שטוען שאין להם היתר. ומסיק המשא מלך להקל כדעת הב"י.

ובחקירה הרביעית דן אם ראובן נהג איסור משום חומרא אם הבן חייב לנהוג אותו האיסור כמו שנהג אביו, ומסיק שהבן אינו חייב לנהוג ומשמע שאין צריך להתרה על כך.

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' סד) כתב "ואם מנהג מקומו היה ג"כ להקל ורק אביו נהג להחמיר אין הבן מחוייב להתנהג אלא אם כבר התנהג גם הבן בעצמו בגדלותו אף שהיה זה ממה שהרגילו אביו ולא מצד בחירת עצמו להחמיר. אך א"כ מסתבר דיכול להתיר בשאלה אצל חכם כדין התרת נדרים מכיון שהוא מצד שנהג בעצמו".

בשו"ת דברי שלום (יו"ד סי' פג) מסיק לגבי מנהגי בנים בהמשך לאביהם כך:

"נקטינן לדינא":

"א. מנהג שקיבלו עליהם ועל זרעם ואפילו שלא קיבלו בהסכמה אלא שנהגו מעצמם גדר וסייג ונהגו בניהם אחריהם, אסור להתיר להם אלא ע"י חכם ופתח וחרטה. (עיין מ"ש בספר שאילת דוד בקונטרס המנהגים)".

"ב. ואם בניהם לא רצו להמשיך מנהג אבותיהם יש מחלוקת באחרונים, וצריך להחמיר בזה ואין להתירו אלא ע"י פתח וחרטה".

"ג. קבלת אב לבנו אינה קבלה ואין הבן חייב להמשיך".

ט. האחרונים נחלקו האם התרת נדרים של ערב ר"ה או ערב יו"כ מועילה לבטל מנהגי היחיד ללא התרה מפורשת מצד התנאי שהתנה בעת התרת הנדרים.

בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא) כתב:

"ברם נלע"ד דלענין זה דנקטינן שכל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל, והוא הדין במי שאומר לעשות חסד עם חבירו ושאר מצוות דאפי' לא אמר ממש בלשון נדר והתחייבות אפי"ה דינו כנדר משום דרשא דבפיך זו צדקה, וה"ה לשאר מצוות עיין בר"ן נדרים דף ח' ע"א ובריטב"א, – מסתבר דשפיר מהני מה שרגילים להתנות בערב ר"ה וביוהכ"פ דאינו רוצה כלל שיהי' נדר, דכיון שהוא עצמו הרי אין כוונתו כלל לנדר או שבועה ורק התורה עשאתו כנדר, ולכן בכה"ג שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהי' נדר מהיכ"ת נימא שאף בכגון דא ה"ז נעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא דאינו רוצה שיהא נדר, ולכן נלע"ד דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר ה"ז חשיב כאומר בפירוש בלי נדר".

"אך לכאורה קשה על זה מהא דאיתא בשו"ע יו"ד סי' רי"ד ס"א 'הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ולפרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו בנדר' ואם לא אמר כן ונהג ג' פעמים הוי נדר ובעינן התרה, ואמאי בעינן התרה הא אמרי' דלענין זה שפיר מועיל תנאו שעשה בריש שתא שלא יתקיימו נדריו כל השנה, אך אפשר דכיון דנהג ג' פעמים חיישי' שמא נזכר בינתים בביטולו שעשה בריש שתא ואעפי"כ הוא ממשיך לנהוג כן ה"ז חשיב כאילו ביטל את התנאי, וגם נראה דמהא דמהני התנאי שהוא עושה בתחלת הנהגתו שעושה בלא נדר משמע קצת כדברינו דשפיר מועיל גם התנאי שעושה בריש שתא. אך יותר נראה דבזמננו שמזכירים בפירוש בהתרת נדרים שבערב ר"ה 'מנהג של מצוה או איזה הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים' ומיד הוא גם מוסר מודעה על כל קבלה בלב דאפשר שפיר להקל".

אמנם בתשובות והנהגות (כרך ד סי' רז) כתב:

"מי שנוהג איזה חומרא ג' פעמים נעשה עליו כנדר וצריך התרה... ורק אם רוצה לעזוב את מנהגו לגמרי צריך התרה ע"ש היטב, ודבריו (של הנו"ב) נתקבלו אצל בעלי הוראה".

"ומה עוד שהלוא בלאו הכי בערב ר"ה כל אחד מוסר מודעה שאפילו נוהג ג"פ באיזה דבר טוב, אינו רוצה שתהא כנדר, ומועיל מודעה זו גם מכאן ולהבא, אלא דיש פוסקים הסוברים שמודעה זו שמוסר בערב ר"ה מועילה רק אם זוכר את הביטול בתוך כדי דיבור לנדר, עיין במחבר סי' רי"א שלכתחילה חושש לדבריהם, וא"כ י"ל דהיינו דוקא בנדר דאורייתא, אבל מכח מנהג טוב הנדר הוא רק מדרבנן, בזה יכול לסמוך להקל על סמך מסירת המודעה בערב ר"ה, וכן שמעתי שכתב כן הגאון וצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל (בשו"ת שלמת חיים) להקל לסמוך על הביטול מעיקרא שמוסר בערב ר"ה לענין דרבנן כגון במנהג שנהגו".

"ומיהו נראה שהתרת נדרים מועילה רק לענין חומרא שמקבל ע"ע ונהג כן כחומרא, אבל בנידון שיש בו מחלוקת הפוסקים ונהג לאיסור והחזיק שחייבין להחמיר כך מדינא, אין לנו להתירו אלא חייב להמשיך במנהגו, וכ"ש אם זהו ממנהג אבותיו שנאמר אל תטוש תורת אמך"...

ומדברי הגרשז"א לא נראה שהבדיל בין ההנהגות אפילו נהג שצריך להחמיר כן מדינא ושינה דעתו.

י. לגבי השאלה בה פתחנו, מנהג אכילת מצה שמורה כל הפסח אינו הלכה ומופיע במנהגי המקובלים בצפת בתקופת הרמ"ק. ונראה לענ"ד שמי שנהג כן מתוך הכרה של מנהג חסידות ראוי שיתיר את קבלתו ולא יסתפק בהתרת נדרים של ער"ה, אולם מי שנהג כי כך נוהג אבי המשפחה יכול לאכול אף ללא התרת נדרים מצה שאינה שמורה כיון שתלה עצמו בדעת אחרים ולא התחיל לנהוג כך במחשבה תחילה. ויעויין בספרי ח"ח סי' כח.