חבל נחלתו יד כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יד · כח · >>

סימן כח אכילת חומרים שנלקחו מאיסור

שאלה

גידלו בימינו רקמת בשר לאכילה במעבדה. דרך הגידול כך: לקחו רקמת בשר שריר מפרה בחייה, מן הרקמה הוציאו תאי גזע (שהם תאורטית יכולים להתמיין וליצור כל תא ורקמה של הפרה) ואותם כיוונו ליצור רקמת שריר שאותה הכינו לאכילה כבשר רגיל.

האם מותר לאכול את הבשר שגודל באופן מלאכותי?

א. סוגי האיסורים

נראה פשוט שאם הרקמה ממנה גודלו תאי הגזע וכו' נלקחה מפרה שנשחטה כראוי ונבדקה ואינה טריפה, כיון שנלקחו אחר השחיטה הם הותרו כמו כל יתר חלקיה, וזה שהם עברו תהליכים כימיים/ביולוגיים אינו אוסר אותם. ואפילו הרבו אותם עוד ועוד אינם שונים מבן פקועה שרק כיון שהפריס צריך שחיטה מדרבנן, וכאן הבשר הנלקח אינו מפריס ואין בו מראית עין, ולכן לא איכפת לי שהוא עבר תהליכים אלו ואחרים.

השאלה עולה לגבי לקיחת רקמה מפרה שלא נשחטה כדין, או שמתה (נבלה), או שנלקחה מבהמה חיה (כגון 'ביופסיה'), מה דין הרקמה שמקורה מן החי או מנבלה ששניהם אסורים באכילה ולא בהנאה.

חומרים שנלקחו מאסורי אכילה ולאחר עיבוד מוכנסים למזון יש לחלק לשלשה סוגים, ועפי"ז היתרם באכילה: א) חומר מעובד שבכל התמורות שחלו בו היה ראוי למאכל אדם, ב) חומר שמחמת התהליכים שחלו בו לא היה ראוי למאכל אדם אבל היה ראוי למאכל כלב, ג) לא היה ראוי למאכל כלב.

כתב בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' פג): "והנה אם נפסל מאכילת אדם בלבד, לכאורה זה דומה לעור הקיבה שנתייבש ונעשה כעץ וממלאים אותו בחָלָב שפסק הרמ"א בשו"ע יור"ד (סימן פז סעיף י), שאין בזה משום בשר בחלב, ומבואר בפר"ח (סימן קג ס"ק ב), שההיתר הוא משום שנפסל מאכילת אדם, ויעוין בפתחי תשובה (סימן פז ס"ק כא) שלדברי הש"ך יור"ד (סימן קיד ס"ק כא) ה"ה בעור של קיבת נבלה שנתייבש ונעשה כעץ, והטעם בזה נראה, משום דקיי"ל כר"ש שסובר (ע"ז דף סז ע"ב) שנבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה אפילו אם נסרחה אח"כ (עיין רא"ש ע"ז פ"ב סימן לד), ואף שכתבו הפוסקים שאיסור שנפסל מאכילת אדם עכ"פ אסור מדרבנן עיין מנחת כהן (תערובות ח"א פ"ט), פרי תואר (סימן קג), שאג"א (סימן עה), פמ"ג (שער התערובות, פ"ה ו), שפ"ד (סימן קג אות ד), מ"מ כשהוא ע"י תערובות לא גזרו רבנן כמבואר בשו"ע יור"ד (סימן קג)".

ומוסיף בשו"ת הר צבי ששיטת הנו"ב (מהדו"ק יו"ד סי' כו) שאם אינו ראוי לאכילת אדם והאיסור חל עליו קודם שנפסל לאכילת אדם (כגון נבלה וכד') אסור גם אחרי שנפסל מאכילת אדם מפני שפוסק כר' מאיר שנבלה שאינה ראויה לגר היא דוקא בסרוחה מעיקרא. ולכן אוסר להכין גבינה בקיבת נבלה שיבשה ומתיר בעור כשרה שנשחטה כראוי.

ומביא שהחוות דעת חילק בין טעם שאר הפוסקים לנו"ב: "ויעוין בחוו"ד (סי' קג) שכתב לענין איסור שנפסל מאכילת אדם, דאם ההיתר הוא משום דנבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, פקע ממנו שם האיסור כשנסרח, ושוב לא חל האיסור אפילו אם נתקן אח"כ, אבל אם הפטור הוא משום דלא הוי כדרך הנאתן, אם המאכל תוקן אח"כ וחזר להיות ראוי למאכל אדם חייב עליו, ולפי דברי החוו"ד נתבאר היטב מחלוקת הפוסקים לענין עור קיבת נבילה, שדעת הש"ך היא כהפוסקים כר"ש שנבלה שנסרחה ונפסלה מאכילת אדם כבר פקע ממנה שם האיסור (וכל שהוא ע"י תערובות אפילו מדרבנן מותר) וכיון שפקע שם האיסור שוב לא חל אעפ"י שעכשיו הוא חזר להיות ראוי למאכל אדם, אבל הנוב"י לשיטתו שהוכיח מדעת הרמב"ם שהלכה כר"מ דלא אמרינן כל שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, אלא בנסרחה קודם שבאה לכלל איסור, אבל אם כבר היתה נבילה ואח"כ נסרחה, לא פקע ממנה שם נבלה, וכל הפטור הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן וזה לא שייך לענין הגבינה שנעשתה מהחלב שמלאוהו בקיבת נבילה, שאכילת הגבינה היא כדרך אכילתו".

ומסכם: "המורם מכל הנ"ל, שאם האבק שנתייבש (=ג'לטין) הוא נפסל מאכילת אדם בלבד, זה תלוי במחלוקת הפוסקים, להש"ך מותר, ולדעת הנודע ביהודה אסור, אולם אם הוא נפסל גם מאכילת כלב, לדברי הכל פקע ממנו שם האיסור אעפ"י שנפסל אחר שכבר חל עליו האיסור, כמבואר שם בנוב"י, עיין שם".

ולפי דברי הגרצ"פ פרנק ניתן ללמוד לגבי הג'לטין ולגבי חומרים נוספים שנטלו מדברים האסורים אם נפסלו מאכילת כלב מותרים לגמרי, אם נפסלו מאכילת אדם מחלוקת האחרונים אם האכילה כדרכו ורק הוכנס לתערובת. ואם לא נפסל ממאכל אדם אסור.

אולם יש להביא טעם נוסף שכתבו הפוסקים והוא אם פנים חדשות באו לכאן וראה להלן בדברי שו"ת יבי"א.

ב. נפסל מאכילת כלב

בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תעא) נשאל: "שאלת ממני... וכן נהגו לאכול הטריא"ק אפילו שלא במקום חולי והרי יש בו מבשר האפעה ובשר שאר נחשים".

והשיב: "ולענין הטריא"ק מהאי טעמא נמי מותר שהרי מערבין אותו בתרופות אחרות ודברים אחרים עד שנפסל מאכילת הכלב ואע"ג דעירבו קודם שנפסל מאכילת הכלב ואנן אמרינן בחמץ בפסח שאם חרכו אחר זמן איסורו אסור ל"ק דשאני חמץ בפסח דאיסורי הנאה הוא ולפיכך אם חרכו או עירבו אחר זמן איסורו שוב אינו יכול להתנאות בו בין באכילה בין דרך שאר הנאות אבל בשר האפעה אין בו אלא איסור אכילה בלבד הילכך כל שנפסל מאכילת הכלב בין מצד עצמו בין מצד שנתערב בדברים אחרים כי זה יצא מתורת אוכל".

היינו, דבר האסור מן התורה באכילה ונפסל מאכילת כלב וערבו אותו באוכל אחר אינו אוסר את האוכל כיון שכבר נפסל מאכילת כלב.

וכן בתשובת חזון נחום (מדומברובה, ח"א סי' סא) שדן ג"כ בחומר מעין הג'לטין וכתב באות ו: "ויש בזה ג"כ מן הסברא דהיכי שכבר נפסל מאכילת כלב ע"י פגמו וקלקולו לא ישוב עוד הפגם לדין אוכל גמור עיין נוב"ק יו"ד סי' כ"ו במ"ש הר"מ פ"ב מטו"א הי"ח יבש כחרס טהור ולא התנה שאם יוכל לחזור ולשרות שהוא טמא כמו"ש בדין טומאות חמורות בר"מ פ"א מאה"ט הי"ג משום דבטומאת אוכלין מכל האוכל כתיב וזה לא ישוב לעולם לאוכל אדם אף שיחזור ע"י שרי' שיהי' ראוי לכלב עכ"פ כיון דמתחלה כבר נפסלו מאכילת כלב פרח תורת אוכל מהם לא מהני מה שיכולים לחזור ולשרות כיון שאפי' ע"י שרי' לא ישוב להיות אוכל אדם ואף על גב דכל זמן שלא נפסלו מאכילת כלב אף שאינם ראויים לאדם אם כבר נטמאו נשארו בטומאתם מ"מ אם נפסלו מאכילת כלב קודם שנטמאו לא מקב"ט אף אחר שנעשו ראויים לכלב ע"י שרי' כיון שא"ר עוד לאדם ע"ש".

וכן בסיום תשובתו: "רק דא"צ לזה הממנ"פ אחר דמתחלה כבר נפסל מאכילת כלב וכבר נתברר דבכה"ג לא מהני חזר ותקנו דכבר פקע איסורו לגמרי ונעשה היתר גמור שמותר להשתמש בו גם לכתחלה ועיין שו"ת שבו"י ח"ב סי' ע' במה שמשתמשין בבלאז מטרפות ונבלות לקשור על כלי שתי' מפני שנתיבש כבר כל הלחלוחית ואין בו טעם כלל, גם בש"ע יו"ד סוס"י פ"ד בשרץ שרוף שמותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא הוא וכתב במים חיים להפר"ח דבנשרף לגמרי אף לבריא מותר וע' פר"ח או"ח סי' תמ"ה סקי"א והכ"נ בנ"ד שנפסל לגמרי מאכילת כלב דהוי כעפרא בעלמא מותר אפי' לכתחלה, זה הנלע"ד להלכה ולמעשה".

המנחת יצחק בחלק ה' (סי' ה) אוסר אף הנפסל לאכילת כלב אם יצא מאיסור בקונטרס ארוך מאד. בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' קיא) מסכים לחלוקה שחילק בשו"ת הר צבי בין נפסל לאדם לנפסל מאכילת כלב.

ג. איסורי אכילה שנפסלו מאכילת אדם

בשו"ת יביע אומר (ח"ח יו"ד סי' יא) מבאר את היתר הג'לאטין, בתחילה מוכיח כי יש לפסוק כש"ך ולא כנו"ב (הו"ד לעיל בדברי שו"ת הר צבי) שפסק כר"מ בענין נבלה שפסולה לגר. והביא שהירושלמי פסק במחלוקת ר"מ ור"ש הלכה כר"ש, ומביא שכן כתבו הרבה מן הראשונים. וכן הרשב"א בתוה"ב פסק כר"ש בהלכה זו וכן רבים מן הראשונים. ומוכיח מהרבה אחרונים שאף הרמב"ם פסק כר"ש ולא כנו"ב. עוד הביא ששבולי הלקט שהוא מקור הדין ברמ"א להעמיד בעור שיבש מתיר אף בעור נבלה ולא רק בעור שחוטה, שכיון שיבש כעץ אינו אוסר אף שמעמידים בו את החלב ועושים גבינה. ומביא בשם אחרונים שתולעים שנתייבשו מותר לצבוע עימם את המאכל אף שאיסורם קדם לפסולם וחולקים על הנו"ב. ומביא כן ממהר"ם חביב ותפארת צבי ועוד אחרונים. וכן בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ע) על דם שנתייבש כעץ שמותר לאכלו ומביא אחרונים רבים שדוחים את דברי הנו"ב וסוברים שכל שנפסל מאכילת אדם אפילו נעשה כן בידי אדם ואפילו אח"כ הוכשר לאכילה מותר לאכלו, והביא אחרונים רבים שמתירים העמדה בג'לטין.

ומוסיף: "וכן העלה הגר"י קאנויץ בשו"ת דברי יוסף (סי' ו), שאבקת גבינה הנעשית מעצמות יבשות של נבלות וטרפות מותר להעמיד בה, ע"פ מ"ש הרמ"א בהגה (סי' פז ס"י), בעור הקיבה שנתייבש כעץ וכו'. והסכים עמו הגאון רבי חיים עוזר להלכה ולמעשה. ע"ש. ותשובת הגרח"ע היא לו נדפסה גם בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' לג אות ה) להתיר מטעם הנ"ל. והניף ידו שנית בשו"ת אחיעזר ח"ד (סי' לא), והוסיף, שאע"פ שהנוב"י כ' שבאיסור מעיקרו לא נפקע איסורו ע"י שנתייבש, כבר חלקו עליו בשו"ת תפארת צבי ושאר מחברים וכמ"ש הפתחי תשובה. ואפי' בשר איסור שנתייבש פקע איסורו וכו'. ע"ש. (והוסיף עוד האחיעזר בח"ג שם, שאף הש"ך סי' פז שהחמיר לכתחלה בעור קיבה שנתייבשה, מ"מ בעצמות אין להחמיר אף לכתחלה, ובפרט באופן זה שנפסדו לגמרי ע"י הסיד של מלח והפספור השורף ומכלה, ואינו ראוי עוד לפלטה, וכמ"ש כיו"ב בב"י א"ח סי' תמז בשם הרשב"א. ע"ש). ומעתה יש מקום רב להתיר הג'אלטין שנעשה מן העור ומן העצמות המיובשים היטב, אף על פי שהם מבהמות טמאות או נבלות וטרפות".

ועי' עוד בתשובת יביע אומר (ח"י או"ח סי' לז) לגבי אכילה בפסח במאכלים בהם מעורבת חומצת לימון שנוצרה מחמץ קודם הפסח. ואף שם (אות ה) כותב: "ועוד שמכיון שלפני נתינת חומצת הגפרית בתרכובת נהפך הכל לעפר בעלמא ונפסל מאכילת הכלב, אין מקום לאסור גם לאחר נתינת חומצת הגפרית שנעשה על ידי כך חומצת לימון, ואף על פי שמבואר ביורה דעה (סימן קג סעיף ב), שדין נותן טעם לפגם מותר אינו אלא כשפוגם מתחילתו ועד סופו, אבל אם פוגם ולבסוף השביח אסור, אולם זהו כשמשביח מעצמו, אבל כשמשביח על ידי תערובת אין בזה איסור כלל. וכמו שכתב בשו"ת חקרי לב (חלק א' מיורה דעה סימן סט), שזה שאמרו שאם פוגם ולבסוף משביח אסור, אינו אלא כשמשביח מאליו, כגון חומץ על גבי גריסים רותחים ונצטננו, אבל אם משביח על ידי תערובת, כיון שהותר בעודו פגום אינו חוזר וניעור האיסור כשהשביח על ידי תערובות. ע"ש. וע"ע בשו"ת חקרי לב (ח"א מיו"ד ס"ס קעח). ע"ש. ומכל שכן בנידון שלנו שנפסל לגמרי ונעשה עפר בעלמא, ועדיף מדין נותן טעם לפגם. כמו שכתב בשו"ת זרע אמת חלק ב' (סימן מח). וכן מתבאר ממה שכתב רבינו הרא"ה בבדק הבית (דף קט ע"ב), שכל שנפגם לגמרי מתוך שנשתנה הרי זה כעפר בעלמא ושוב אי אפשר לו להיאסר כלל. וע' בחוות דעת (ר"ס קג) שכתב, שנבלה שנפסלה מאכילת אדם, ואינה ראויה לגר, אפילו אם תיקנה בכל מיני תבלין, מ"מ אינה חוזרת לאיסורה, כיון דפקע איסורה. ע"ש. ובשו"ת הרי בשמים תליתאה (חיו"ד סי' כב) חיזק ד' החוו"ד והביא סמוכין לדבריו מהגמרא (יבמות פא ב) ע"ש. ואף על פי שהחלקת יואב (חיו"ד ר"ס יא) כתב לחלוק על החוו"ד, המעיין יראה שאין דבריו מחוורים, וגם הוכחתו אינה הוכחה כלל, דשאני חצי כזית שעדיין שם איסור עליו, וכבר השיגו לנכון בשו"ת ארץ טובה (חיו"ד סי' לח) בהערה, והעלה שדברי החוות דעת נכונים להלכה. ע"ש. וכן העלה בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' לא) בד"ה ועוד. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שבט סופר (חיו"ד סי' מד) בד"ה וכל, שהאמת יורה דרכו כמ"ש החוות דעת, שבדבר שאינו ראוי לגר, פרח איסורו לגמרי ונעשה כעפר בעלמא, ואינו חוזר עוד לאיסורו. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"א (ס"ס קפא) שכתב, שמצא להריטב"א (ע"ז לט א) שכתב מפורש כד' החוות דעת. ע"ש. והוא הדין בנ"ד, וכמ"ש ג"כ בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' פז אות ד) בשם הרא"ה בבדק הבית, שאם האיסור נפגם מחמת שנשתנה, שוב אינו חוזר ונאסר, דעפרא בעלמא הוא. ע"ש. וראה בשו"ת מהר"ן יפה (סימן טז). ובשדי חמד (מערכת נ' כלל ל')". ומביא עוד את ההיתר מצד פנים חדשות.

ומסיק: "לפיכך נראה שיש להתיר בדיעבד להשתמש בפסח במוצרי מזון שנתערבה בהם חומצת לימון, אפילו אין עליהם תוית של כשר לפסח. מכיון שיש לנו כמה טעמים להיתר, דשמא כיון שנהפך הכל לעפר בעלמא ונפסל מאכילת הכלב, קודם זמן איסור החמץ, שוב אין מקום לאסור חומצת הלימון גם לאחר נתינת חומצת הגופרית, ושמא שאחר שנשתנה, פנים חדשות באו לכאן, כדברי רבינו יונה. ועוד שיש כאן טעם של "זה וזה גורם". "הילכך נקטינן לקולא. ומכל מקום טוב ונכון לקנות המצרכים האלה קודם פסח, כדי שלא יהיה חשש שעירבו בהם את חומצת הלימון בתוך ימי הפסח. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת מהרימ"ט חלק ב' (סימן א), ובספר בית מאיר אורח חיים (סימן תסז סעיף ח). אבל לכתחילה נכון שלא לערב חומצת הלימון במוצרי מזון המיועדים לפסח, אפילו קודם פסח".

ד. פנים חדשות

החזו"א (יו"ד סי' יב, ז) דן בענין המוסק (פסקי הרא"ש ברכות פ"ו סי' לה) ומסיק: "ונראה לפ"ז שאם מוציאין במלאכת כימי"א אטֹמים מאיסור ונותנין אותן אח"כ למאכל לתקנו אי נפסל באמצע מאכילת אדם ואינו ראוי לא בפ"ע ולא לתערובות אף שעומד לגמור מלאכתו ויהא ראוי למתק הקדירה מותר, אבל אם לא נפסל באמצע תלוי במחלוקת הר"י והרא"ש (לגבי מוש"ק)".

הגר"ע יוסף (ח"ח יו"ד סי' יא) מוסיף טעם להתיר את הג'לטין מפני שפנים חדשות באו לכאן עפ"י דברי רבינו יונה לגבי המוסק להתירו באכילה ואף שהרא"ש חלק לאסור האחרונים הסכימו עם רבינו יונה וכתבו שנהגו בפועַל כמוהו. וכן הרא"ש הסכים בתשובה עם רבינו יונה וכן הביא מתשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תעא) להתיר את המוסק. וכן הביא מת' חת"ס (יו"ד סי' קכז) להיתר. ומוסיף ביבי"א: "והפרי חדש בשו"ת מים חיים (סי' י) פלפל בדברי רבינו יונה, וסיים סוף דבר בהא סליקנא שדברי רבינו יונה ברורים בטעמם, ורק צריך להזהר שלא יתן המוסק בתבשיל ובמרקחות אלא כשנתייבש לגמרי עד שאפשר לפררו ביד שאז נעשה כעפר בעלמא, והשתא שרי לכ"ע".

והביא עוד בשו"ת יבי"א (שם) מדברי האחרונים שהסכימו עם רבינו יונה וחלקו על הרמ"ה שאוסר. ומביא עוד: "וכן ראיתי הלום להגר"י קאנויץ בשו"ת דברי יוסף (סי' ו) שכ' להתיר אבק – מעמיד הגבינות שנעשה מעור ועצמות נבלות וטרפות, מטעם הנ"ל... והוסיף להביא סמוכין להיתר ע"פ מ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' טומאת מת ה"י): "בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור", והרדב"ז הוסיף, שכמו שאפרו טהור מותר ג"כ באכילה. ומ"ש הרמב"ם (בפי"ד מהל' מאכלות אסורות הי"א) שהאוכל מאכל איסור שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם פטור, ומשמע שאסור מדרבנן, זהו דוקא אם לא נשתנתה צורתו לגמרי, אבל אם נפרך ונעשה כקמח, פנים חדשות באו לכאן והרי הוא מותר. עכת"ד. והסכים עמו הגאון ר' חיים עוזר בתשובה שם, ובשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' לג אות ה). ע"ש. ואמנם ראיתי לידידי הגרב"צ אבא שאול נר"ו בשו"ת אור לציון (חאו"ח סי' לד, עמוד צ) שכתב לחלק בין שינוי שנעשה בידי שמים באופן טבעי כהמוסק שהתירו רבינו יונה, לשינוי הנעשה בידי אדם דחשיב שינוי צורה בלבד ולא שינוי במהות, והעיר מזה על מש"כ בספרי יחוה דעת ח"ב (סי' סב עמוד רלג) בדין חומצת לימון, להסתמך ע"ד רבינו יונה. ע"ש. ונעלם ממנו מ"ש החתם סופר (חיו"ד סי' קיז) להתיר שמן שעושים מחרצנים של סתם יינם, ע"פ דברי רבינו יונה. ומבואר דס"ל שאין חילוק בין מה שנעשה ביד"ש באופן טבעי לשינוי הנעשה בידי אדם. והסכימו עמו בשו"ת אבן יקרה מה"ת (סי' קמ) והאמרי יושר ח"ב (סי' קמ). ועוד. הילכך גם בנ"ד יש להתיר הג'לאטין, מכיון שפנים חדשות באו לכאן, וכדברי הגאונים הנ"ל".

ומביא עוד מדברי "הגאון רבי יחזקאל אברמסקי בתשובה שהובאה בראש ספר ציץ אליעזר חלק ד', שכתב, דבר ברור הוא אשר הג'לאטין הנעשה מן העצמות אינו יצירה חדשה, שנשתנתה מחומר הראשון אל חומר חדש לגמרי ע"י אמצעים כימיים, אלא הג'לאטין הוא אותו חומר עצמו שישנו בעצמות מעיקרו, וכל האמצעים הכימיים שמשתמשים בהם בתעשיית הג'לאטין, אינם באים אלא להפריד שאר חומרים שיש בעצמות מחומר הג'לאטין, שלא יפסידוהו או שלא יגרעו את טיבו".

אמנם הגר"י אברמסקי התיר כיון שהג'לטין נעשה מעצמות שאינם ראויים לאכילה. והגר"ע יוסף מאריך בדיון האם עצמות נו"ט נחשבות להיתר או לאיסור. ומסכם שאף אם הג'לטין נעשה מעור נו"ט הוא מותר וכך נשאר בדעתו להלכה.

נראה ברור שלפי היסודות שהניחו בשו"ת הר צבי והחזו"א וכל האחרונים שהביא בשו"ת יבי"א כל שנפסל מאכילת אדם והפך לאבקה אין לאוסרו, ודברי הגר"י אברמסקי אינם נכונים למעשה כיון שהוספת החומרים מאבדת את כל גוף האיסור ולכן מותר להשתמש בהם ולערבם באוכלים.