חבל נחלתו יד י
סימן י חנוכת בית
א. חינוך בית רשות
מצינו שעל פי דין תורה מי שבנה בית ולא חנכו פטור מהשתתפות בעורכי מלחמה, אלא מספק מים ומזון. לשון התורה (דברים כ, ה) הוא: "ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו".
ותרגם יונתן: "וימללון סרכיא עם עמא למימר מאן גברא די בנא ביתא חדתא ולא קבע ביה מזוזתא לשכללותיה יהך ויתוב לביתיה דלמא יגרום ליה חובא ויתקטיל בקרבא וגבר חורן ישכלליניה".
את המילה 'חנכו' מפרש התרגום קבע בו מזוזה לשכללו. פירוש זה אינו פשט המעשה שעניינו כדברי רש"י: "ולא חנכו – לא דר בו. חנוך לשון התחלה". ולפי רש"י קביעת המזוזה היא רק סימן, ועיקר החינוך הוא תחילת המגורים. היינו היוצא למלחמת הרשות ובנה בית ולא התחיל לגור בו לא יצטרף לעורכי המלחמה.
את סיבת שובו מבאר רש"י: "ואיש אחר יחנכנו – ודבר של עגמת נפש הוא זה". היינו יש בכך צער גדול יותר עוד יותר ממיתה במלחמה. וראב"ע פרש: "והנה לבו לביתו לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים". היינו סיבת שיבתו כדי שלא יגרום למנוסתו ומנוסת אחרים בגלל מחשבותיו על ביתו.
לפי שני הטעמים הן של רש"י והן של ראב"ע אין מדובר במצוה – לחנוך בית, מדובר במצב אישי המחייב התחשבות של העם במצבו ועל כן הַפְּטוּר מעורכי מלחמה.
ולכאורה לפי ביאור זה יקשה הירושלמי (סוטה פ"ח ה"ד): "יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר תלמוד לומר ולא חנכו. את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו". ואם כן לפי הירושלמי משמע שזוהי מצוה לחנוך בית בא"י ולא רק רשות. ונראה להסביר שיש בכך צד מצוה אולם הוא ככל מצות ישוב א"י אינו פוטר ממצוות אחרות, ולכן גם הצריך לחנוך את ביתו או לחלל כרמו שהן חלק ממצות ישוב א"י צריכים פטור מיוחד מן התורה כדי להיעדר מעורכי המלחמה. והטעם כפי שכתב ראב"ע משום מחשבותיו על ביתו, אולם הבונה והנוטע בחו"ל אע"פ שעסוק בכך הרי אין בכך הגשמת מטרה לאומית אלא סתם הנאה אישית ולכן אינו חוזר עליה מעורכי מלחמה.
האחרונים עסקו בשאלת המצוה בחינוך בית עפ"י האמור בירושלמי סוטה.
ב. מצות חינוך הבית
ראשון האחרונים שעוסק בכך הוא בשו"ת באר שבע (סי' ע) שנשאל: "שנדר שלא ילך לסעודת הרשות כי אם דוקא לסעודת מצוה אם מותר לו לילך לסעודה שעושין לחינוך הבית או לא".
ומשיב רבי יששכר בער איילנבורג: "יראה שיש לחלק בדבר אם הוא בארץ ישראל אז נקרא סעודת מצוה אבל בחוצה לארץ נקרא סעודת הרשות וראיה מהא דגרסינן בירושלמי דסוטה פרק משוח מלחמה וז"ל יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר ת"ל ולא חנכו את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו עכ"ל. כן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלכים וכי תימא נהי דחינוך הבית גופיה בארץ ישראל הוא מצוה מיהו הסעודה שעושין עליו מאן יימא שהיא מצוה. י"ל כבר כתב נמוקי יוסף בפרק יש נוחלין על הא דתניא ר"א הגדול אומר כיון שהגיע ט"ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה כו' וז"ל ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושין שמחה גדולה וכו' מכאן שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה וי"ט עכ"ל. ואני אוסיף נופך משלי להביא עוד ראיה וסמך למנהג לשמוח בענין מצוה לעשות סעודה מהא דאיתא במדרש רבה בתחילת שיר השירים ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית וגו' א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה ע"כ. וכדאיתא בפרק כל כתבי אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן וכדאיתא ביומא פרק בא לו ויו"ט היה עושה כ"ג לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש וכאלה רבים. כן נראה לי".
עולה מדברי הבאר שבע כי יש מצוה בא"י לבנות בית ולחנוך אותו, מצוה זו נראה שהיא חלק ממצות ישוב א"י, ולכן בבית בחו"ל אין מצוה זו. וכן כתב אחד מן הראשונים (ריב"א): "תימ' למה הקפיד הכתוב על אלו יותר ממי שנולד בכור ולא פדאו או קנה לו טלית ולא תלה בו ציצית וכן הרבה... ", ומשיב עי"ש. ולדרך זו, כיון שיש מצוה בדבר ראוי לקבוע סעודה המורה על השמחה לרגל קיום המצוה. וסעודה זו לפי הב"ש היא סעודת מצוה ללא ד"ת, אלא משום קיום המצוה.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקסח ס"ב): "הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה, והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול (או שמצטער) (טור), הרי זה לוה ופורע יום אחר, שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר".
והעיר על כך המגן אברהם (סי' תקסח ס"ק ה) והביא את דברי הבאר שבע: "לדבר מצוה – כגון לסעוד' מצוה דשייך בגוה ומ"מ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר ממה שהוא רגיל (ת"ה סי' ער"א) מיהו מביא שם דהא"ז ס"ל אפי' לשמחת מריעות שרי מפני דרכי שלום וכ"כ בהג"א עיין בב"י וכ"כ הלבוש לכן נ"ל להקל בסעודת מצוה אף על גב דלא שייך בגוה ועסי' רכ"ה ועסי' תקנ"א ס"י וסי' תמ"ד ס"ז וסי' תקנ"ח וכ' בס' ב"ש דחנוכת הבית בא"י הוי סעודת מצוה אבל לא בח"ל וביש"ש ספ"ז דב"ק כ' אם לא הניח תחלה לשתות בביתו ולנהוג קלות ראש רק שעושה סעודה לחנכו תחלה לומר בו ד"ת ולדרוש בו מעין המאורע הוי סעודת מצוה עכ"ל".
ונראה שיש לחלק בין הבאר שבע ליש"ש וכפי שנעיר בהמשך.
וכן הבין את פטורם של חונך בית ומחלל כרם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' מא אות יד): "ונראה פשוט דיסוד הפטור של נשא אשה או בנה בית או חילל כרמו, דהוא מתורת דין של העוסק במצוה פטור מן המצוה, ובכאן התורה פטרתו משום כך ביציאה והתרחקות שתגרום לו אי הקיום. ומפני כך מוציא הרמב"ם בה' מלכים (פ"ז) בה' י"ד מן הכלל בזה את הבונה בית או נטע כרם בחו"ל ופוסק שאינו חוזר עליהם, והיינו מכיון דבחו"ל ליכא מצוה בחינוך בית או חילול כרם. ומקור דברי הרמב"ם בזה הוא מהירושלמי בסוטה בפ"ח ה"ד"...
מדברי הציץ אליעזר נראה שכיון שזהו צד גמר והשלמה של מצות ישוב א"י משום כך יש לכך גדר של מצוה הפוטרת ממצות השותפות במלחמה. אולם דבריו כמות שהם תמוהים. מצוה דוחה אחרת בעת עשייתה ולא לשנה שלמה, ואילולא צד עגמת הנפש ופגיעה ברוח הלוחמים לא היו נפטרים מיציאה עם עורכי המלחמה. ונראה שהציץ אליעזר השתמש ביסוד העקרוני של עוסק במצוה פטור מן המצוה אולם לא עפ"י הגדרים ההלכתיים של ההלכה אלא כגדר הענין אעפ"י שאינו עפ"י ההלכה.
ושיטת הבאר שבע והמג"א שונה, הם עסקו בסעודה ולא במצוה. וסברו שמתוך שהסעודה היא על מצוה יש לה גדר כסעודת מצוה, אבל מצות חנוכת הבית אינה דוחה מצוות אחרות אפילו בעת ישיבתו בתחילה. ועי' שו"ת יד אפרים (וינברגר, סי' ח אות ד).
ג. סעודת מצוה
כאמור, שיטת הבאר שבע שהמצוה עיקר והסעודה נובעת ממנה ומשלימה אותה, אולם שיטת היש"ש שונה. הים של שלמה (בבא קמא פ"ז סי' לז) דן בשאלת סעודות מצוה וקובע כלל: "אלא נראה, כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מריעות ושמחה. אלא כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה, כגון פדיון הבן, לפרסם המצוה... ומ"מ סיום הספר הוא סעודת מצוה לכולי עלמא. אבל סעודת חינוך הבית, בודאי הוא דרך ריעות. בפרט בעו"ה אותם סעודות וחנוכים שעושין ההמון עכשיו, הוא קלון, ורק לרוות הגרון בשחוק וקלות ראש. וכן מצאתי שפסק מהר"ם. ומ"מ נראה, מי שהוא ירא אלקים, ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצות. וליתן שבח למקום אשר חננו, ולא הניח מתחילה לשתות בביתו, ולשחוק בו, ולנהוג קלות ראש. אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו, ולומר בו דברי תורה, ולדרוש בו מעין המאורע. שפיר הוא סעודת מצוה. ועליו נאמר המקרא (שה"ש ה, א), שתו ושכרו דודים, בימי המלואים (שהש"ר שם)... ובכל הני סעודות מצוה דשרינן. מ"מ לא ירבה בהן, שיבטל ח"ו למודו הקבוע לו לגמרי. אלא לפעמים, לפחות אם אפשר להיות זולתו, והכל לפי העניין, ואיש ירא אלקים אשר בא לטהר יורו לו מן השמים דרך הישר בקו האמצעי. וגם כן איכא נפקותא בהך פיסקא לעניין אבלים, אי שרו לילך לאותם סעודות מצוה, כמו שאפרש בעז"ה בפרק אילו מגלחין".
עולה מדברי הים של שלמה שהסעודה שעושה היא סעודת מצוה מפני תוכנה ולא משום המצוה ובכך שמודה לה' שהגיעו לחנוך בית ומדבר שם דברי תורה ומשבח את המקום בכך יש מצוה. ומצוה זו בא"י ובחו"ל ואין בכך שום קשר לחוזרים מעורכי מלחמה.
ובשו"ת חוות יאיר (סי' ע) הסתפק אם בכהאי גוונא היא סעודת מצוה וז"ל: "וסעודות חינוך הבית יש להסתפק אף על פי דמדמי לה הכתוב גבי ילך וישוב ללקוחי אשה וחילול כרמו דודאי מצוה הם ע"ש בתרגום יונתן מ"מ שיהיה הסעודה סעודות מצוה מנא לן אם לא שדורשין בו וע"י כך נעשה סעודת מצוה וא"כ ה"ה נימא אם יש שם ת"ח ולפי זה נפל סעודות הרשות בבירא דמסתמא יש בסעודה איזה יודעי ספר".
משלים את דברי היש"ש בעל שו"ת תורה לשמה (סי' תפד) שדן על חנוכת בית אפילו בחו"ל, וז"ל:
"איתא בשאלתות דרב אחאי גאון בפ' בראשית וז"ל: שאליתא דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא דכד ברייה קב"ה לעולמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאניש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעבדתיה עביד הלולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול בתי דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי עכ"ל, וכן הובאו דברים אלו במדרש תנחומה בפ' בראשית ע"ש ומשמע מהכא דסעודת חנוך הבית לאו דוקא בקנה הבית כולו אלא גם בבונהו. גם משמע מהכא דראוי לעשות סעודת החנוך בתחילה ולא יאחר גם משמע מהכא דאפילו אם עשה סעודת החנוך בחול אין זו סעודת הרשות אלא בכלל סעודת מצוה מקרייא דאם היא סעודת רשות לא הוו מדמין רז"ל ענין השבת אליה. גם יש ראיה גדולה מן זוה"ק לסעודה זו דחנוך הבית שכן איתא בזוהר ויקרא דף ג' ע"ב א"ל הקדוש ברוך הוא למשה חנוכא דביתא במאי הוי בסעודתא וכו' ע"ש. והנה הגאון מג"א ז"ל בסי' תקס"ח ס"ק ה' הביא מס' ב"ש דחנוכת הבית בא"י הוי סעודת מצוה אבל לא בחו"ל והביא עוד מן יש"ש כי אם לא הניח תחלה לשתות בביתו ולנהוג קלות ראש רק שעשה סעודה לחנכו תחלה לומר בו דברי תורה ולדרוש בו מעין המאורע הוי סעודת מצוה ע"ש. ומשמע דבזה מודה דהוי סעודת מצוה גם בחו"ל, וכולם לא זכרו דברי השאלתות הנז' דאם היו זוכרים זה לא הוו מחלקי בין א"י לחו"ל וכן בתשב"ץ קטן סי' ק"ע אם היה זוכר זה לא הוה כתב דחנוך למשתה ושמחה הוי סעודת רשות מיהו ודאי דראוי לומר בתוך סעודה זו דחנוך הבית שירות ותשבחות להשי"ת גם נכון ג"כ לומר ד"ת שיהיה אחד דורש וכל המסובין מטים אזנם אליו לשמוע הדרשה ובזה אין פקפוק גם אם יעשנה בחול ואפשר כי בדרך זה עדיף לעשותה בחול מאם יעשנה בשבת כדי שיהא ניכר סעודת החנוך בפ"ע ולא יתערב זה בסעודת שבת וכל טעם הסעודה הוא שעושה זה לכבודו יתברך שזיכהו בחסד זה ולפרסם טובו וחסדו יתברך גם הוא לסימנא טבא ע"ד שארז"ל על דברים הבאים על השלחן בריש שתא לסימנא טבא ועל כן ודאי לא נכון להביא בסעודה זו כלי זמר וגם לא לנגן בפה משירי הגויים כי אם רק יאמרו שירות ותשבחות ויזמינו ת"ח בה שיאמר דברי תורה תחלת כל דבר דהיינו אחר שיסדרו השלחן לפני המסובין אך קודם שיברכו ויאכלו ואחר הדרשה יברכו ויאכלו ויאמרו שירות ותשבחות לאל יתברך כמנהגן של ישראל ונוהגין ג"כ שישב בעה"ב ויאמר הוא עצמו ג"כ מזמורים וקצת מאמרי רז"ל המתוקנים לזה וד"ז הוא צורך מאוד וגם זה יאמר תחלת הכל ויהיו כל המסובים שומעים קריאתו וטוב ג"כ לומר אחר קריאתו בקשה ותפלה על ביתו ובני ביתו שיהיה מוצלח בישיבתו בביתו זה בעושר ובנים ובריאות וחיים טובים ויזכה הוא ובני ביתו לקיים בו תורה ומצות ומעשים טובים ויענו המסובין אמן ויברכו אותו".
עולה מדברי הבן איש חי שעיקר הענין הוא הסעודה כשחונך את הבית שבה הוא מפרסם חסד ה' עמו ולכן היא נעשית בארץ ובחו"ל ואין זה שייך לחוזרים מעורכי מלחמה.
ובשו"ת הרב"ז (ח"א [או"ח, יו"ד] סי' מג) כתב שיש מצוה מדברי קבלה לבנות בתים בחו"ל וז"ל:
"אולם לפענ"ד נ"ל להוכיח דגם בזה"ז שאנו בגלות בחו"ל, מ"מ מצוה עלינו לבנות בתים בחו"ל. כדכתיב (ירמיה כ"ט, ד' – ה'): "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה: בנו בתים ושבו, ונטעו גנות" וגו'. וראה בפירש"י תענית ט"ו ע"א ד"ה ובקבלה, דכל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל, קרי לי "קבלה" יעו"ש. ודברי קבלה כד"ת דמו, כר"ה י"ט ע"א. וכן הוא בש"ע או"ח סי' תרצ"ו סעיף ז'. וכש"כ האי קרא ד"ירמיה" שאמר: "כה אמר ה' וגו' בנו בתים", דדבר תורה היא... השתא הכי שהוכחתי לדעת, דמצות עשה, מדברי קבלה, על פי ה', שהוא כד"ת, לבנות בתים, בכל הגולה, אשר הגלה ה' אותנו (עד נזכה לעלות לציון וירושלים בב"א), שפיר יש לומר דסעודת "חנוכת הבית" בזה"ז, בחו"ל, הוי סעודת מצוה".
עוד הביא בשו"ת הרב"ז: "גם הלום ראיתי ביד אפרים (מרגליות), בהגהותיו על המג"א באו"ח סי' תקס"ח סק"ה הנ"ל, שהביא לדברי הקרבן העדה, בשירי קרבן על הירושלמי פ"ח דסוטה ה"ד הנ"ל שהוכיח מהירושלמי דסעודה חינוך בית בחו"ל, לאו מצוה היא וכו'. וכתב ע"ז בזה"ל: ואפשר דדוקא בזמן שהיו ישראל שרוים בא"י, אז אין מצוה בחו"ל, שהרי אמרו (בכתובות ק"י ע"ב) כל הדר בחו"ל דומה וכו'. משא"כ בזה"ז דר"י אמר (בכתובות שם) כל העולה מבבל וכו'. ודעת כמה פוסקים דעכ"פ אין מצוה לעלות לא"י, שפיר י"ל כמש"כ דאם מי שעושה הסעודה לשמוח, שזכה מאת ה' לבית, וחינוכו לש"ש, הוי קצת סעודת מצוה. ומ"מ לענין נדר נראה דאין להקל, עכ"ל".
ואף שרב"ז שפרן ערער על חלק מדבריו הרי הוא סובר כמותו שיש בכך מצוה. וסיכם: "סוף דבר, כשאני לעצמי, כבר מלתי אמורה, כי סעודת חנוכת בית חדש בזה"ז נוכל לחשוב לסעודת מצוה, ובפרט אם מזמנים לשם ת"ח שידרשו ד"ת בודאי סעודת מצוה היא, כמו שכתבו הפוסקים, כנודע לכל באי שערי ציון שערים המצוינים בהלכה".
מתוך הדעה שחנוכת בית היא סעודת מצוה שיש בה שמחה והושוותה לנושא אשה כתב בשו"ת בית מרדכי (פוגלמן, ח"א סי' ל) שאין לעשות סעודת חנוכת הבית בימי ספירת העומר ולכן הציע שיקבעו מזוזה בער"פ והיא תהיה חנוכת הבית עפ"י דברי תרגום יונתן. ויתחילו לדור בו ללא סעודת מצוה. ולענ"ד יש בדבריו חומרא יתירה, לא שמענו על שאר סעודות מצוה שאין לקיימן בספה"ע ועל כן אע"פ שבונה בית הוקש לארס אשה ולא לקחה אין ללמוד משמחת נישואין בימינו שלא נהגו בספה"ע לבונה בית. מה גם שבימינו הנישואין מתחת לחופה כוללים אף אירוסין, ואף שהחיינו למעשה נהגו לברך בספה"ע. ועל כן לא ניתן להשוות ולאסור. ועי' שו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' לב) ושו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב יו"ד סי' יד).
סיכום
אף שמן התורה אינו מבורר שמצוה בחנוכת בית אפילו בא"י, בכ"ז נהגו ישראל לעשות סעודה בעת כניסה לבית חדש ולומר בו דברי תורה ושבחי המקום והודאה על חסדו עם הדרים בבית. אולם לגבי אבלים מן הראוי שלא ישתתפו בסעודה כזו שערערו עליה חלק מהפוסקים.