חבל נחלתו יד טז
סימן טז הסבה ע"י איטר וקיטע
שאלה
[עריכה]איך ראוי שאיטר יד ימינו יסב בליל הסדר, ואיך ראוי שקטוע יד ימינו יסב?
תשובה
[עריכה]א. נשאלתי ע"י הרב גיורא ברנר שליט"א, ראש הכולל בגבעת אסף שבחבל בנימין: הסיק תרומת הדשן (סי' קלו) לגבי איטר: "יראה דמיסב בשמאל כל אדם, דאשירי כתב דיש חלוק לפי הפירושים, דלהך גאונים דמפרשי הטעם דהסבה בימין אינה הסבה, משום דצריך לאכול בימינו, ולפ"ז איטר מיסב בשמאל דידיה דהיינו ימין דעלמא. אבל ר"י ט"ע ורשב"ם דמפרשין דהא דקאמר תלמודא (פסחים קח ע"א) שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, קאי נמי אהסבת ימין, ולפ"ז איטר אינו חלוק משאר בני אדם כל זה כתב אשירי ולא הכריע. ונראה דשבקינן טעמא דצריך לאכול בימין, מקמי טעמא דשמא יקדים, משום דאית ביה סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא, כדאיתא פ"ק דחולין (דף י' ע"א). ואף על גב דלאידך גאונים ליתא הכא למיחש לסכנה, והאי טעמא דשמא יקדים לא קאי אהסבת ימין, מ"מ בפלוגתא דרבוותא אמרינן ספק נפשות להקל, כדאיתא בהדיא באשירי פ' בתרא דיומא". ועפי"ד פסק השו"ע (או"ח סי' תעב ס"ג): "כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו, אלא על שמאלו". ורמ"א הגיה: "ואין חילוק בין אִטר לאחר (טור בשם רש"י ות"ה סימן קל"ו)".
והקשה הרב ברנר (וכן דן בשאלת בנו – הגר"א רובין בס' נהרות איתן, סי' לב): איך יוכל אדם כזה לאכול דרך חירות ובפרט בימינו שאיננו מורגלים בהסבה. והביא הרב ברנר ראיות מדברי הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תקפד) שאיטר האוכל בימינו מצטער הוא ואין זו דרך חירות. וכן הביא ממהר"ל (גבורות ה' פמ"ח), ושניהם פוסקים שאיטר יסב על ימינו ויאכל בשמאלו. ולכן לדעתו איטר לא יסב כלל מכיון שלהסב על ימינו היא סכנה לפי רשב"ם, ולכן בהסתמך על שיטת הראבי"ה שבדורנו שאיננו רגילים להסב אין זו דרך חירות, ולכן זו הדרך הטובה ביותר עבורו לקיים את המצוה. (ומוסיף כמה משפטים לגבי קיטע ימינו).
ונלע"ד להעיר כמה הערות:
ב. צריך לזכור שבימיהם לא אכלו עם סכין ומזלג אלא נטלו ביד מן הקערה הכללית, או מצלחת פרטית של הסועד. ואף איטר ששולט פחות בידו הימנית רגיל להביא אוכל ביד זו לפה, ואין זה כה מסובך עבורו. כמו"כ מצד סדר החיים נראה שהסבה היתה תמיד על שמאל (פרט לקיטעים) בכל ציבור אף אם היו איטרים בציבור.
ג. ראיה שסדר ההסבה לא השתנה בגלל שיש איטר, מהאמור בברכות (מו ע"ב): "אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: אף על גב דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו, בזמן שהן שתי מטות – גדול מסב בראש ושני לו למעלה הימנו, ובזמן שהם שלש – גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו. אמר ליה: וכי בעי אשתעויי בהדיה, מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה! – אמר ליה: שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג... אמר רב ששת: אנא מתניתא ידענא דתניא, כיצד סדר הסבה: בזמן שהן שתי מטות – גדול מסב בראש ושני לו למטה הימנו, בזמן שהן שלש מטות – גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו"...
ולכאורה הכל תלוי אם הוא ימני או שמאלי לגבי כיוון ההסבה והיכולת להשיח זה עם זה, שהרי אם השני איטר יצא שהוא רחוק מן הגדול, וזה מיסב על שמאל וזה על ימין. ולכן נראה שבימיהם בענייני הסבה לא השפיע כלל אם הוא איטר או לאו – סדר ההסבה היה קבוע.
ד. המאירי (פסחים קח ע"א) מבאר את שתי השיטות בענייני הסבה כך: "הסבה זו אם עשאה בצד ימין אינה הסבה שהרי האכילה בימין, ובאטר מיהא יראה שהוא מיסב מצד ימין וכן פרקדן לא שמיה הסבה, וזה שאמרו ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט וכו' על פרקדן היא אמורה ולא על הסיבת ימין ופרקדן הוא נאמר לפעמים על מי שפניו כלפי מטה ואם כן פירושו בכאן שפניו למעלה ומיסב מגבו ומתוך שצוארו שוחה לאחריו כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל והקנה מתפשט למעלה והמאכל נכנס לתוכו וניזוק ואף בפניו למטה יש בו חששא זו אלא שלא הוצרך למעטה. וי"מ דבר זה על הסבת ימין ומפני שהושט עומד בצד ימין ומעתה אפשר שעל שניהם נאמרה ולדעת זה אף אטר משמאל".
היינו החילוק בין השיטות לגבי איטר נוצר מהמחלוקת על מה נאמר 'שמא יקדים קנה לושט' האם על פרקדן ואז אין סכנה בהסבת ימין; או על פרקדן והסבת ימין, ולכן אף איטר יסב על שמאל. ותרוה"ד ובעקבותיו הרמ"א החמירו בגלל חשש סכנה. ואף הראשונים ולא רק האחרונים הסתפקו בשאלה זו.
וכן כתב אף הכלבו (סי' נ): "והסבת ימין או המסב על ערפו או על פניו אין זו הסבה ואפילו האטר יד ימינו מסב בשמאל שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, ויש אומרים שאין לחוש לסכנה רק המסב על ערפו הנקרא פרקדן". וכן במאמר חמץ לרשב"ץ הביא את שתי הדעות.
ה. נראה שיש שיטת ראשונים שלא הובאה. רשב"ם שבגלל טעמו חששו כתב: "ורבותי פירשו שמא יקדים קנה לושט דושט הוי על (דרך) [צד] ימין ונפתח הכובע שעל פי הקנה מאיליו כשהוא מטה כלפי ימין ואם יכנס בו המאכל הרי סכנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך הושט ולכך נראה בעיני דאהסיבת ימין קאי מדסמכיה לדידיה". ולפי"ז התנוחה של הגוף על צד ימין גורמת לחשש היזק.
אבל בשבולי הלקט (סדר פסח סי' ריח) כתב: "ואחי ר' בנימין נר"ו כתב דהאי דאמרינן שמא יקדים קנה לוושט אהסיבת ימין [נמי] קאי ולא אפרקדן [בלחוד וכן פי' רבינו שלמה זצ"ל] והכי משמע בגמרא דתני לי' בתר הסיבת ימין והטעם לפי שדרך ההסיבה להסיב על גבי המטות המוצעות על גבי קרקע אצל השלחן, ומטין ושוכבין על צדו ולפיכך הסיבת שמאל הוא עיקר ההסיבה שידו הימנית הקרובה לפה הוא למעלה ואפשר לו להוליכה לו על השלחן ולהביאה בפיו בלא סכנה אבל אם היה מסיב בצד ימין כיון שידו הימנית מלמטה שהוא שוכב ומסיב עליה אי אפשר לו להביאה לפיו ולהוליכה על השולחן אלא אם כן זוקף את עצמו ועוקם את הראש ושמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. ומכאן יש להוכיח שהאיטר שאינו שולט בידו הימנית או מי שהיתה ידו הימנית גדומה או שהי' בהן מומין ואי אפשר לו להביאה לפיו שידו השמאלית החשובה ימין שלו שהוא צריך להסב מצד ימין של כל אדם שהיא חשובה שמאל שלו שהרי איפשר לו להביאה אל פיו".
היינו דוקא המצב שהוא מתמרן עם היד הנמוכה שלו, ומקרב את הראש אל היד הוא הגורם להקדמת קנה לושט ולא התנוחה בעצמה, והנ"מ שאף לפי שיטה זו איטר ישען על ימינו ויביא את האוכל בשמאלו, מטעם הקדמת קנה לושט ולא כמסקנה עפ"י שיטת הרשב"ם.
ו. לגבי שיטת הראב"ן והראבי"ה כתב הרב מנחם מ. כשר (נספחות סימן ה) בהגדה שלמה (מהד' תשכ"ז): "אמנם נראה שלא היו לפני מרן הב"י המקורות הנ"ל שבהם מבואר שמלבד הראב"ן והראבי"ה יש הרבה מהראשונים אשר סוברים כן ה"ה: המחזור ויטרי, רבינו ברוך ממגנצא, הר"ר חיים, ור' שלום מאושטרייך (רבו של המהרי"ל) בשם רבו של אביו הר"ר יודא ז"ל. וכן הזכירו שיטתו: האבודרהם, האגור, מהר"י וייל, והמרדכי הביאו ולא חלק עליו, כן גם הטור בסי' תע"ב הביאו בלי חולק. ולפ"ד הכנה"ג כמותו פוסק הטור כמותו בארצות שאין נוהגין להסב. מכל זה ראיה לשיטת הב"ח שאם אכל בלא הסיבה א"צ לחזור ולאכול, רק למצוה מן המובחר יש להסב".
והסביר את טעם שיטתם שלא תקנו הסבה אלא תקנו שיאכל דרך חירות וכיון שבזמנם לא היה בכך חירות לא ראו בכך אלא מנהג הגורם לצער. ומראה שבזמן ראב"ן וראבי"ה באזור בו התפשטו פסקיהם לא נהגו להסב, ואחר פטירתם חזרו להסב בהשפעת פוסקים אחרים.
ז. הלכה למעשה נלענ"ד שלפי רוב הראשונים דרך חירות היא בהסבת שמאל הן לימני והן לאיטר ולכן אף איטר יסב על צד שמאל. ואף שניתן לטעון שהסבה היא רק סימן חיצוני לחירות כראב"ן וראבי"ה, בכ"ז נראה מן הפוסקים שהיא חיוב מדרבנן.
ראיתי בשבולי הלקט (ענין תפילה סי' ל) שכתב: "ומצאתי בשם רב האיי גאון זצ"ל הנופל על פניו צריך להטות לצד אחד ולא יהיה מוטה על צדו הימנית אלא על צדו השמאלית והטעם משום דתנינן תמן הסיבת שמאל שמה הסבה וזוהי הסבת בני חורין ומלכים הלכך באותו צד שנראה כבן מלך ואיש חורין באותו צד צריך ליכנע לפני המקום".
א"כ אף איטרים היו נוהגים בהסבת שמאל.
וכך כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ד ה"ג): "לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל, ולא יהלך ולא ירכב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכל המטייל אחר אכילתו או שיגע הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים".
וכתבו נוה"כ שמקורו מפסחים קח ע"א שהסבת ימין אינה הסבה.
ח. ובחשוקי חמד (פסחים קח ע"א) כתב בסוגריים: "וכתב בספר זכרון יהודה שמהר"ם א"ש היה איטר יד, ומחמת הסיבה דליל פסח כי נהג לאכול כל הסעודה בהסיבה הרגיל עצמו לאכול בימין דעלמא, לצאת ידי הדיעות בענין הסיבה לאיטר יד שצריך לאכול בימין דידיה שהוא שמאל דעלמא".
וא"כ איטר שרוצה לצאת ידי חובת כל הדעות צריך ללמד עצמו לשלוט בשתי ידיו.
ט. כל זאת אמור באיטר. אולם לגבי קיטע ודאי שאם ישען על היד בה הוא נוטל את מזונו לא יוכל לאכול ולשתות ולכן אם יכול להישען על היד הקטועה מה טוב אבל אם אינו יכול, נראה שהוא אנוס ולכן פטור מהסבה.