חבל נחלתו יד ז
סימן ז שהחיינו במצוות של אחרים
א.. בבבלי ראש השנה (כט ע"א): "תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא – מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא – אינו מוציא. בעי רבא: [כט ע"ב] ברכת הלחם של מצה, וברכת היין של קידוש היום, מהו? כיון דחובה הוא – מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה היא? תא שמע: דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו". ועולה שאף ברכת הנהנין המצורפת לקיום מצוה יכול לברך עבור היוצא.
[בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג) לגבי מצוות: "תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אפילו אם יצא מוציא? (=ולמה ברכת המזון אינו יכול לברך עבור חבירו) א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה [דברים ח, י] ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך מי שאכל הוא יברך". ועולה ששאר מצוות פרט לברכת המזון אם אינן מצוות בגופו כתפילין ולולב אם יצא – מוציא.]
ב. הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"י) מוסיף ברכה נוספת שאינה ברכות הנהנין ואינו מוציא בה אחרים, ופסק: "אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו... ".
העיר על כך בחידושי דינין והלכות למהר"י ווייל (סי' עא): "מכאן נראה מי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו, וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה, וכן מי שעשה קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש".
היינו, בניגוד לברכות המצוות שאף אם יצא אם מקיימה עבור אחרים מברך על עשייתה, ברכת שהחיינו אינו מברך עבור אחרים כאשר עושה את המצוה ואינו יוצא בה ידי חובה.
את סברת הרמב"ם מבאר צרור החיים (הל' ברכות פי"א ה"י) וז"ל: "י"ל דשאני ברכת המצות דמדין ערְבות נגעו בה כדאמר בגמ' בר"ה כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא וכו' משא"כ בברכת שהחיינו שהיא באה על שמחת לב של אדם שהגיע לזמן הזה א"כ אין שייכות כלל שאחר יתן שבח והודאה בשביל שמחתו של חבירו ואפי' שאינו יודע לברך ודבר זה דומה להרואה מלכי ישראל שחייב לברך, וכי יעלה על הדעת שמי שכבר בירך על ראייתו ובא זה שאינו יודע לברך ורואה ג"כ את מלכי ישראל יצטרך זה שכבר בירך לברך שנית בשבילו ודאי זה אינו כלל. ועיין להמגן דוד (ט"ז) או"ח סימן תפ"ד בסוף ס"ק ג' יעו"ש".
ג. אבל בשולחן ערוך (או"ח סי' תקפה ס"ב) פסק: "קודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר, ויברך: שהחיינו; הגה: ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות (ב"י ותה"ד)"...
וא"כ לכאורה הן מרן הב"י והן הרמ"א פסקו לגבי ברכת שהחיינו שלא כרמב"ם, שאף אם יצא מוציא אחרים.
הכסף משנה באר את כללו של הרמב"ם כך: "ולמד כן מדתניא בסוף פרק לולב וערבה (סוכה מ"ו) העושה לולב או סוכה לעצמו מברך שהחיינו, משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים". ומקורו של הרמב"ם מהתוספתא.
מוסיף הכס"מ: "כתב הרמ"ך: אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה – נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו. ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה מברך אותה בעבורה וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה עכ"ל. ומ"ש וכן ראוי לעשות וכו' דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן".
היינו הרמ"ך הבין ברמב"ם שאם כבר יצא י"ח קידוש ומקדש לאחרים אינו חוזר ומברך שהחיינו כדי להוציאם, וכתב שמנהגם לברך שהחיינו בקידוש שמקדש עבור הנשים ויוצאות י"ח מדין שומע כעונה, והכס"מ הבין שאף הרמב"ם מסכים לכך שיכול לברך שהחיינו.
ונראה שניתן להבין את דברי הרמב"ם לגבי 'שהחיינו' בשתי דרכים. ניתן לפרש דבריו שדיבר בעושה מצוה מעשית לחבירו וחבירו אינו נוכח שם ועל כן העושה יכול לברך על המצוה אבל לא שהחיינו; אבל במצוה שחבירו לידו מברך עושה המצוה שהחיינו ומוציא אותו אף בברכת שהחיינו, וניתן לומר שכל מצוה שעושה לחבירו ולא לעצמו אינו מברך שהחיינו אפילו חבירו נוכח במקום.
בתקיעת שופר ובקידוש יכול להוציא אחרים רק אם הם עומדים בצדו ושומעים את המצוה וברכותיה. הרמ"ך ומהר"י וייל הבינו את הרמב"ם כדרך השניה ולכן אינו מברך שהחיינו, והרמ"ך השיג על הרמב"ם. והב"י מעיר שהרמב"ם סובר כדרך הראשונה, ואף הרמב"ם סובר שמברך ומוציא את השומע בברכה ובמצוה מדין שומע כעונה.
ד. הבית יוסף (או"ח סי' תקפה) כתב בהלכות שופר: "כתוב בתרומת הדשן (שו"ת סי' קמ) דמי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבירו דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך אבל אין נוהגין כן". בתרוה"ד לא התייחס לשהחיינו אלא לברכת המצוות וכתב שמן הראוי שהיוצא י"ח הוא זה שיברך אע"פ שאין נוהגים כן. אח"כ מביא הב"י את דברי הרמב"ם ביחס לשהחיינו ואת הבנת מהר"י וייל שמברך עבורו ברכת המצוות אך לא שהחיינו ומוסיף הב"י לגבי הבנת מהר"י וייל: "ונראה שזה כדעת תרומת הדשן דבסמוך ואין נוהגים כן, ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים".
היינו, הוא מעיר שאין חייבים לקבל את הבנת מהר"י וייל והרמ"ך ברמב"ם, וניתן להסביר שבמצוה שהמוציא מוציא ע"י קול או דיבור מברך שהחיינו אפילו אם עושה אותה לאחרים. ולכן פסק הרמ"א שהתוקע שכבר יצא יכול לברך את שתי הברכות.
וניתן לומר שאין הדבר תלוי בקול או דיבור, שהרי אין חילוק בין מצוות שעושה בידיו או מצוות שעושה ע"י קול או דיבור, אלא שקול או דיבור הוי סימן ולא סיבה לברכת שהחיינו עבור אחר, ובקול או דיבור חייב היוצא י"ח לעמוד ליד המוציא כדי לשמוע ולצאת ואז יוצא מדין שומע כעונה, ולכן אף במצוה כמו מילה כאשר אבי הבן אינו יודע לברך יכול המוהל או אחר לברך עבורו והוא יצא מדין שומע כעונה.
ה. הפרי חדש (או"ח סי' תקפה) השיג על דברי הב"י. הוא טוען כלפי דברי הב"י ותרוה"ד שמן הראוי שהיוצא י"ח יברך: "וליתא, דיפה נוהגין, ומה בכך אם כבר יצא התוקע, והלא אינו מברך אלא להוציא חבירו וכל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין כדאיתא בסוף פרק ראוהו בית דין [ראש השנה כט, א], ואפילו לבקי מוציא וכמו שכתבתי לעיל בסימן רע"ג סעיף ד', ודלא כמרן המחבר שם, יעויי"ש, ויפה כיון ההגה (=הרמ"א) שכתב שיברך התוקע הב' ברכות".
עוד מעיר הפרי חדש על ההסבר ברמב"ם שאין מברכים שהחיינו לאחרים: "ותימא, דמה ענין ברכת שהחיינו לדין תרומת הדשן שהוא בברכה עצמה על התקיעה, וכדברי הרמב"ם ז"ל כתבו רש"י והתוספות (בסוף) פרק לולב וערבה [סוכה ריש מו, א], ובכסף משנה [שם] הביא, שהרמ"ך [בהגהותיו לרמב"ם שם] הבין מדברי הרב ז"ל כמו שהבין ה"מצאתי כתוב" שהביא הב"י. ולא ירדו לסוף דעת הרמב"ם, שדבר ברור הוא שלא כתב הרב ז"ל כך, אלא במידי דמברך בעשייתו שהחיינו כגון בעשיית מעקה או עשיית סוכה וכיוצא, דלא שייך לברך העושהו לפי שאינו לעצמו, וגם לא יברך בשביל מי שעשאו לו דכיון שהוא עצמו לא עשאו לא מברך שהחיינו. אבל שהחיינו של רגלים או של שופר בעת תקיעתו, וכיוצא, ודאי דמברך שהחיינו כדי להוציא חבירו, ודלא כספר שיירי כנסת הגדולה [לשונות הרמב"ם הלכות ברכות] דף קמ"ג ע"א וע"ב יעויי"ש".
עולה מדברי הפר"ח כדעה האחרונה בב"י שבמגילה או שופר או קידוש מברך שהחיינו אע"פ שכבר יצא י"ח, אמנם לא נחית לחלק בין עומד שם ללא עומד שם היוצא במצוה (אף כי רומז על כך).
ו. המגן אברהם (סי' תקפה ס"ק ג) כתב שלכתחילה יש לעשות כמהרי"ו ויברך השומע ולא התוקע, ורק אם הלה אינו יודע יברך התוקע. וכתב, עפ"י בעל כנה"ג, שדעת הרמב"ם שרק מצוות שעושה במעשה לחבירו לא יברך עבורו שהחיינו, אבל במצוות אחרות יברך. וז"ל: "וטוב יותר שיברך השומע אלא שאין נוהגין כן (ת"ה) ומשהחיינו לא כתב כלום (=תרוה"ד) והרמב"ם כ' שהוא בעצמו יברך שהחיינו וכ"כ מט"מ בשם מהרי"ו וכ"כ הגמ"נ אך הרב"י כת' שאין המנהג כן, ועפ"ז כת' רמ"א ההג"ה ונ"ל שמנהג זה הוא לאנשים שאין יודעין אבל מי שיודע יברך לעצמו ב' ברכות ויוצא אליבא דכ"ע וכ"כ בכנה"ג דהרמב"ם מיירי דווקא במל בן חבירו או שעושה סוכ' או קובע מזוזה לחבירו וכן עיקר".
במחצית השקל הסביר מה ההבדל בין מצוות שבמעשה לבין מצוות בשמיעה: "אבל שהחיינו לא יברך העושה, דעל כל פנים הוא אינו מקיים עיקר המצוה דהא לאו בר חיובא הוא בזה, ולא שייך לומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שזכה לקיים המצוה, ויותר ראוי שאבי הבן או בעל הסוכה יברך שהחיינו. ואפילו שהעושה והמל אם ירצו לברך שהחיינו בתורת שליחות, שנעשה שלוחו של אבי הבן ובעל הסוכה, גם כן אינו רשאי, דניהו דאבי הבן ובעל הסוכה מברכים שהחיינו, מכל מקום לא נקראו בעלים גמורים כיון שאין עושים כלום במצוה, לכן לא אלים כֹחייהו לעשות שליח. אבל בתקיעת שופר דהמצוה בשמיעה, אם כן אם אחר תוקע ושמע השומע, אם כן השומע מקיים המצוה, מודה הרמב"ם דהשומע מברך שתי הברכות, הן ברכת השופר הן שהחיינו, וגם יכול לעשות שליח להעושה שהעושה יברך השתי ברכות, כיון שהם בעלים גמורים ואלים כחייהו לעשות שליח, עכת"ד כנסת הגדולה כפי שראיתי"...
ז. לענ"ד, ברכת שהחיינו עבור אדם אחר תלויה אם עומד שם היוצא או אינו עומד שם. ואם הוא עומד ושומע מהתוקע או מהמל את בנו (אם האב אינו יודע לברך) או מהבונה לו סוכה וכד' יכול לצאת בכך י"ח מדין שומע כעונה, והמברך מוציאו י"ח מדין ערבות כמו שמוציאו בברכת המצוה ובמצוה עצמה.
וכן נראה מביאור הגר"א (סי' תקפה ס"ב): שכתב: "שתי ברכות. ר"ל לאפוקי ממהרי"ו שכת' דאינו מברך שהחיינו וכמ"ש ב"י בשם מ"כ וע"ש. ול"נ דאין ענין לדברי הרמב"ם דכאן מברך בשביל השומע וכ"כ בכ"מ פ' י"א מהלכות ברכות בשם הרמ"ך הל' י' ויליף הרמב"ם מהעושה סוכה לעצמו כו' סוכה מ"ו א' וע"ש בתוס' ורא"ש".
היינו מה שכתב הרמב"ם שאין העושה מברך שהחיינו היינו דוקא מצד עצמו כמקיים המצוה בשליחות, אבל יכול לברך שהחיינו כדי להוציא את השומע בעל המצוה שיוצא בברכת שהחיינו מפי אחר כמו שיוצא בברכת המצוות מפי אחר – מדין שומע כעונה.
ח. וכן כתב בחידושי בן ידיד על הל' ברכות ברמב"ם שבסתמא אינו מוסר את ברכת שהחיינו לשליח ורוצה לברכה בעצמו, אבל אם רוצה שיברך עבורו שהחיינו והוא עומד שם יוצא השומע בברכתו והביא ראיה מנר חנוכה וז"ל: "וכן ראיתי להרב פר"ח ז"ל בהל' חנוכה סי' תרע"ו שכתב דמי שמדליק לחבירו יברך שהחיינו והוא נפטר בכך אם עומד שם אבל מי שהדליקו עליו בביתו והוא בספינה או עשה שליח להדליק לבני ביתו והוא אינו בבית לכו"ע צריך לברך שהחיינו כשידליק יעו"ש. הרי דאף במצוה שיש בה מעשה כל שעשה שליח להדליק והשליחות הוא שיברך בעבורו ברכת חנוכה גם שהחיינו מברך והוא יוצא וכל שאינו שם בכל גוונא אינו יוצא והיינו כמו שכתבתי ומה שמברך המדליק אף שבעה"ב אינו שם היינו טעמא דבני ביתו שם וזה ברור".
והביא בחי' בן ידיד מכנה"ג (בשיירי לשונות הרמב"ם) שצידד לומר שאם השליח ברך גם שהחיינו המשלח לא היה שם, יוצא בכך י"ח, ולכן בעל המצוה אינו יכול לחזור ולברך שהחיינו. ובחי' בן ידיד תמה עליו והוכיח שא"א לומר כן, שברכת שהחיינו היא חובת בעל המצוה אלא שיכול לסדרה אף על הכוס כמו בסוכה שאיננו מברכים על בנייתה, אבל אם אינו יוצא מדין שומע כעונה אינו יוצא בה י"ח.
המשנה ברורה (ס"ק ה) פסק כמג"א: "האחרונים העלו דבאופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות אא"כ אינם יודעים לברך בעצמן אז יברך בשבילן להוציאן ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא כמו שכתב הפר"ח והגר"א".
סיכום
שיש בהן מעשה אם ברך פטר את בעל המצוה משהחיינו אפילו איננו עומד ושומע (כנה"ג).
ד. במצוות שעומד ושומע יכול לברך שהחיינו עבור חבירו (גר"א) ויש אומרים שדוקא לפי דרישת בעל המצוה (בן ידיד).
ה. נפקא מינה תהיה במל בנו ואינו יודע לברך שהחיינו לשיטת מהר"י וייל לא יברכו כלל. לשיטת כנה"ג יברך המוהל כיון שהאב אינו יודע. לשיטת הרמ"ך לא יברכו כיון שהיא מצות האב, ולשיטת הגר"א יברך המוהל או אחר והאב יענה אמן ויצא בברכתו ידי חובה.