חבל נחלתו יג לד
סימן לד
שימוש בתרומה לרפואה ולאכילת בהמה
שאלות
א. האם מותר להאכיל בהמות בתרומה, ואם כן האם הבהמות צריכות להיות בבעלות כהן?
ב. האם מותר להשתמש בעלי כרוב של תרומה כדי להקל על גודש של חלב אם, ואם כן האם דוקא לכוהנת או לכל אשה?
פתיחה
ישנם קיבוצים המגדלים מאות ואלפי טונות של ירקות ופירות, לקיבוצים רפתות עם מאות פרות. כיון שיותר מאחוז הוא תרומות עולה סך התרומות לעשרות ולעתים מאות טונות ירקות ופירות. עולה השאלה האם ניתן באופן כלשהו להאכיל את בהמות הקיבוץ בתרומות. כמו"כ נשאלנו לגבי 'תרופות סבתא' מתרומות.
א. שימוש בתרומה טהורה
נאמר בתוספתא (תרומות פ"ט ה"י): "תרומה ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה לאכל דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך כיצד לאכל דבר שדרכו לאכל אין מחייבין אותו לאכל קניבתו של ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעיברה צורתו, ר' חנניה סגן הכהנים אומר תרומה שנפסלה מלאכל אדם והכלב יכול לאכלה מטמא טומאת אוכלין ושורפין אותה במקומה כיצד לשתות שדרכו לשתות [אין] מחייבין [להיות] גומע אניגרון וסניגרון ולשתות יין בשמריו".
מתבאר שבתרומה טהורה הותרו רק שלש פעולות אלו: אכילה, שתיה, סיכה ואף אלה לכהנים בלבד ולא לישראל. אמנם כהנים אוכלים ושותים כדרך אכילה ואינם צריכים לאכול שאריות שבדרך כלל אינם נאכלים אבל השיריים קדושים בקדושת תרומה.
וכך פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"א ה"א): "התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה שהסיכה היא כשתייה שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, והשתייה בכלל אכילה, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר שדרכו לסוך, לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא וזהו הנקרא שמן שריפה בכל מקום".
בהמשך הפרק הרמב"ם מבאר שהותרו בתרומה טהורה רק פעולות אלו, ואפילו נפסלה התרומה מאכילה ושתיה לא הותר להשתמש בשיריים לפעולות אחרות, במידה ויכולים להיאכל ע"י הדחק ולכן אסורים לזרים. ורק אם לא ניתן לאכול כלל מותרים חלקי פרי של תרומה לזרים כפי שכתב הרמב"ם (הל' תרומות פי"א ה"י): "קליפי פולין ושומשמין אם יש בהן אוכל אסורין אין בהן אוכל מותרין". וכן בהלכה הבאה: "ושאר הגרעינין בזמן שכנסן ויש בהן לחלוחית למצוץ אותן אסורין לזר ואם השליכן מותרות".
וכך אומרת המשנה בתרומות (פי"א מ"ט): "כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים".
ופרש הר"ש: "כרשיני תרומה – עיקרן למאכל בהמה דאי עיקרן לאדם אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה מ"מ לאדם מיהא חזו דאין תרומה ומעשר אלא במידי דחזי לאדם כדאמר בריש כלל גדול (סח, א)". וא"כ כל מין הנאכל בעיקרו ע"י אדם נראה שאסור ליהנות ממנו בדרך אחרת פרט לאכילה ושתיה ע"י אדם.
וכן בתוספות הרא"ש (ב"מ צ ע"א): "ותרומה ביד ישראל ואפילו הוא ביד כהן חטין של תרומה אסור להאכילן לבהמה משום הפסד תרומה אלא דוקא כרשינין שהם מאכל בהמה".
נראה לפי"ז שאסור להאכיל לבהמת כהן תרומה טהורה (על תרומה טמאה לקמן) הראויה לאכילת אדם וא"כ יהיה אסור להאכיל תרומות פירות וירקות לבהמה. וכן הסיק בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' טו).
וכן לגבי עלי הכרוב כיון שראויים לאכילה – אסורים לזרים ולשימוש שלא דרך אכילה. ואם הם מותרים לזרים מן הסתם אינם ראויים כבר לטיפול התרופתי שמעוניינים לעשות בהם.
נראה עפ"י צדדי ההלכה הפשוטים שאין להאכיל לבהמת כהן תרומה טהורה הראויה לאדם.
וכך כתב הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת דעת כהן (סי' רלז):
"וע"ד הנהגתי בהוראת נתינת תרומה טהורה לבהמת כהן, לא נראה לע"ד להתיר בלא צירוף איזה ענין. כי אף שלא מצאנו מפורש איסור בד' הפוסקים, מ"מ בתנא דב"א (רבא פי"ג) איתא ע"ז בחומרא רבה ועונש גדול, ל"ע, על כהן שהאכיל בהמתו תרומה טהורה. וכאשר חקרתי להנוהגים להיתר נתברר לי, שבלא צירוף לא התיר להם שום מורה, כ"א אם התרומה מעורבת עם זונין או עם פסולת, דכיו"ב י"ל דהוי מאכל בהמה, אבל כשכבר ניקה אותה לא מסתבר כלל. ומשמעות הפוסקים כולם, שאין עצה לתרומה טהורה בזה"ז כ"א בקבורה. ולמה לנו לחפש קולות במקום שאינו נוגע להפסד כ"א למניעת רווחא של הכהן. ושמעתי, שנוהגין לתן השקדים לעופות ע"י מה שמפרכין אותם ואינם מבררים אותם מקליפתן, אולי יש בזה ג"כ צד היתר, ביחוד כיון שהעיקר הוא משום ביזוי התרומה י"ל שדי בהיכר כ"ד כ"ז שהוא כך בתחילה, וא"צ לעשות מעשה להבזות. ובכלל הרי מאכל אדם אין מאכילים לבהמה, מיהו י"ל שזה כיון שא"ל אוכלים שאני. מ"מ משמע מסוגיא דתרומות בפ"ק דפסחים, שאין דרך כ"א אוכלי בנ"א, ואם הי' מותר לתן ג"כ לבהמות ל"ה צורך כ"כ לחפש אחר אוכלים בי"ד שחל להיות בשבת. ואין תח"י כעת ספרים הנחוצים. ובירו' תרו' פי"א ה"ה ע"פ הגהת פ"מ המוכרחת הלא האיסור מפורש, והוא ע"פ ברייתא דתו"כ. עכ"פ לא אדע ע"מ לסמוך להתיר בלא צירוף".
נראה מדברי הרב זצ"ל שללא סיבה המתירה נתינת תרומות לבהמה כגון שהיא אינה ראויה עתה לאכילת אדם אין לתת תרומות טהורות לבהמת כהן.
אמנם משו"ת מנחת שלמה (תניינא (ב – ג) סי' קיח) נראה להקל בהאכלת תרומה טהורה לבהמה מפני שטעם האיסור הוא שמפסידה מאכילת אדם ובימינו שכהנים עצמן אינם יכולים לאכול ממילא אין הפסד בכך שבהמה אוכלת תרומה הראויה לאדם. ותדב"א דיבר בזמן שכהנים אכלו תרומות. וז"ל הגרשז"א: "אולם גבי קדושת תרומה אף על פי שמלשון הרמב"ם בפ"ט מתרומות ה"ז דנקט ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה תרומה, ולא כתב כלישנא דגמ' "כרשיני" תרומה, משמע לכאורה שאף תרומה טהורה מותר להאכיל לבהמת כהן, אך מצינן במל"מ פ"ו מתרומות ה"א שהביא מהתו"כ שדרשו מקרא ד"הם יאכלו" הם אוכלין ואין הבהמה אוכלת, יכול לא תאכל כרשינין ת"ל נפש, וכ"כ גם הר"ש בפרק בתרא דתרומות, וא"כ ע"כ לומר דמה שהשמיט הרמב"ם דין זה של התו"כ הוא משום דסמך בזה על מה שכתב בפי"א מתרומות שצריכים דוקא לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות וממילא נשמע מזה שאוכלין המיוחדין לאדם אין מאכילין אותם לבהמה, ומשמע עכ"פ מזה שעיקר האיסור הוא רק משום הפסד תרומה, ובאמת מצינן כן בתוס' ב"מ דף צ' ע"א ד"ה והדשות, וביבמות ריש פ' אלמנה לכה"ג תוד"ה כרשיני, שכתבו להדיא דטעמא דאסור הוא משום הפסד".
בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' קו) דן בהוספת קמח דגים לתרומה לשם האכלתה לבהמת כהן וסיים: "אך זה שייך רק אחרי שיהי' ברור ההיתר ליתן תרומה טהורה לבהמת כהן וכו', אשר כפי המבואר בפוסקים יש לדון טובא מעיקר ההלכה אם מותר פירות הראוים למאכל אדם לבהמתו של כהן, משום הפסד תרומה, ועי' בזה בשדה חמד (מערכת המ"ם כלל א'), ובספר המעשר והתרומה (פרק עשירי בית האוצר אות כ"ד) האסיף כעמיר גורנה מה שדנו גדולי האחרונים בזה, ושיש מקילים ע"י מה שנוטלים בתרומה מעורבת עם הפסולת, דבכה"ג אינו ראוי' לאדם ודמיא לכרשינין, אמנם הביא שם מפירוש תוספת בן יחיאל על התנדב"א מהגה"ק רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל, שדעתו להלכה בזה"ז כיון שאין להן אוכלין מוטב לכהן להאכיל לבהמתו ולעופותיו, ושכן הסכימו הגה"ק בעל תורת חסד זצ"ל ועוד חכמי ישראל להקל, ובספר ארץ חפץ נתיב ד' כתב בשם רבינו הגר"ש סלנט להקל בתרומה טהורה דוקא, דאלו נטמאה מצותה בשריפה דוקא, והגאון בעל ארץ חפץ כתב דלפי מש"כ בשו"ע (סעי' נ"ב) דבזה"ז יכול לתרום מן הרע על היפה, א"כ יכול לתרום מהגרועים, או שיניחם במקום מוצנע איזה ימים שיתקלקלו קצת ואז אפשר דאין חשש כ"כ להאכיל לבהמת כהן, וכ"כ בס' חיבת הקדש להגר"א קלצקין, והגרי"מ טוקוצינסקי זצ"ל בשם הגאון רבי שמואל סלנט שהורה בחטים שנפרשים בטהרה שצוה שיתנם ברפת בטרם שכוברים אותם בכברה שאינם ראויין לאדם, ובשאר פירות יפריש מהגרועים שאינם ראוים לאדם, וליתר שאת יעץ להניחם בהרפת והבהמות באות מעצמן ואוכלות, והמניח רק הגורם, וע"ע מה שהאריך והביא מכמה פוסקים דשו"ט בזה".
"ובזה הנראה לענ"ד, שאחרי שעירבו בדגים שיש חשש שהם דגים טמאים, וא"כ מעתה כל התערובת אסורים באכילה, וא"כ נעשים אינם ראוים למאכל אדם, לא רק מטעם תרומה אלא מחשש תערובת דגים טמאים, יש לומר דדמי לכרשינין דמאכילין לבהמה, וה"נ בזה לכו"ע יכול ליתנם לבהמת כהן והבן. כנלענ"ד".
ונראה שה"ה לקיבוצים שיש להם פירות תרומה הראויים לבהמת כהן יכולים להניח את הפירות עד שיתחילו להרקיב ולהקנות את הבהמות לכהנים ואז להאכילם לבהמות. כמו"כ יכולים להפריש מן הרע על היפה ואז הרע אינו ראוי לאכילת אדם ואח"כ ליתנו לבהמת כהן.
אולם כל זה בתרומה טהורה. ולכן אם הפירות הורטבו במכוון לפני ההפרשה כגון גזר ששוטפים לפני שממיינים ואח"כ הפרישו מהפרי הפגום תרומה, תרומה זו אם נגע בה אדם נטמאה וממילא אסורה לבהמה כפי שיבואר להלן.
מסקנה[עריכה]
מותר בימינו להאכיל תרומה טהורה לבהמת כהן, אפילו הראויה לאכילת אדם. ומהיות טוב מן הראוי להמתין איתה עד שתרקב או להוסיף לה חומרים לטובת הבהמות שאינם ראויים למאכל אדם. ובִמְשקים שיש כמות תרומה רבה והדבר כדאי צריך להקנות את הבהמות לכהנים.
ב. שימוש בתרומה טמאה
עד עתה עסקנו בתרומה טהורה, היינו תרומה מפירות שלא הורטבו בכוונה לאחר שנקטפו. אולם אם הורטבו ונגעו בפירות כיון שידים פוסלות את התרומה התרומה טמאה ואסורה באכילה וטעונה שריפה.
חיוב שריפה בתרומה טמאה נכתב במשנה בתמורה (פ"ז מ"ה): "ואלו הן הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם את שדרכו לישרף ישרף ואת שדרכו ליקבר יקבר ומדליקין בפת ובשמן של תרומה". המיוחד בשריפת תרומה טמאה שהותר לכהן להסיק תחת תבשילו. ועל כן נראה שאף אם נסיק שהשימוש הזה מותר – הוא מותר רק לכהנים ולא לישראלים.
כדברי תפארת ישראל (תמורה שם אות כט): "ותרומה טמאה. שמותר הכהן להנות ממנה כשישרפנה, וכדמסיק". ולכתחילה הותר רק לכהן ליהנות, ובדרכי עקיפין הותר אף ישראל כגון הדלקה בשמן של תרומה טמאה בנר של בית הכנסת.
מחלוקת ראשונים גדולה האם חיוב השריפה וההנאה ממנה הוא מן התורה או מדרבנן. מרבית הראשונים עסקו בשאלה בהתייחסותם לשמן שריפה בריש פ"ב בשבת. ונראה שאם חיוב השריפה מן התורה צריכים דוקא לשרוף או לקבור באותם שאינם ניתנים להישרף. לעומת זאת אם החיוב מדרבנן אולי מותר ליהנות בכילוי אף שלא בשריפה.
ר' עובדיה מברטנורא בתמורה כתב: "ותרומה טמאה – דכתיב (במדבר יח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, וכתיב לך, שלך תהא להסיקה תחת תבשילך". ונראה מדבריו שהחיוב מן התורה כדרך כל דיני ביעור.
התוספות (שבת כד ע"ב) הדגישו את הלימוד מן התורה: "ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה אם כן הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה, אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעור, ולהכי לא דחיא יום טוב מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבים ביום טוב למ"ד משלחן גבוה קא זכו".
נראה מדבריו שהביעור דוקא בשריפה אלא שהתורה התירה ליהנות ממנו.
וכך כתב הריטב"א (שבת כה ע"א): "אמר רבא כשם שאתה מצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך אתה מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. פי' מן התורה דאדינא דאורייתא קיימינן וכדאמרינן אמרה תורה בשעת ביעורה תהנה ממנה, וכבר פרשתי (לעיל כ"ג ב') דמצות שריפתו מדכתיב בקדש באש ישרף ודרשינן בפסחים (כ"ד א') כל שפסולה בקדש באש ישרף, וכן בירושלמי".
לעומתם בתוספות הרא"ש (שבת כד ע"ב) הקשה: "אבל תרומה טמאה עיקר שריפתה לשם מצות ביעור מדלא התיר בה הכתוב הנאה אחרת אלא דרך ביעורה, וקצת נראה דוחק לומר דשריפת תרומה טמאה משולחן גבוה קא זכו כמו בנדרים ונדבות, ונראה לפרש דמדאוריתא שרי אלא דגזרינן תרומה אטו קדשים".
הרמב"ן (שבת כד ע"ב) הביא את שתי האפשרויות: "ומפרשים בתוספות דשריפת תרומה לאו עשה דאורייתא הוא דלא אשכחן ביה עשה אלא דאסמכוה רבנן לשריפת קדשים שנטמאו, וכן משמע מדברי רש"י ז"ל מצוה לשרוף תרומה שנטמאת משום דדמיא לקדש ועוד משום תקלה... ואפשר שאף שריפת תרומה מצות עשה של תורה ובכלל בקודש באש תשרף הוא, וכן נראה בירושלמי דהוא עשה דאורייתא".
וכדעה שזו גזרה דרבנן כתבו אף הרשב"א (שבת כד ע"ב) והר"ן (חידושים שבת כד ע"ב).
אמנם הראשונים מחלקים בין הטעמים בגזירה דרבנן.
כך כתבו תוספות (שבת כה ע"א): "כך אתה מצווה לשרוף את התרומה – פי' בקונטרס משום דלא ליתי בה לידי תקלה. לפי טעם זה נראה דלאו דוקא שריפה אלא ה"ה שאר ביעור וכ"פ בהדיא באלו עוברין. ולא נראה דבסוף תמורה (דף לג:) קתני תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא יקברו ע"כ נראה דשריפה דוקא משום דדמיא לקדש ומדרבנן א"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש ואם תאמר דאמר בספ"ק דפסחים (דף כ:) גבי תרומה טמאה שתעשה זילוף הא תנן בתמורה הראוי לקבורה קבורה פירוש כגון משקין ויש לומר דלא קאי אלא אערלה וכלאי הכרם ולא אתרומה דשריא בהנאה".
מתבאר מדברי תוס' שאמנם לדעת רש"י אולי מותר לכהנת להניח עלי כרוב של תרומה טמאה על גופה, כדי להקל על גודש חלב.
ובאר עוד יותר הרשב"א (שבת כה ע"א): "כשם שמצוה לשרוף את הקדשים כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. פירש רש"י ז"ל כי היכי דלא ליתי בה לידי תקלה, ולדבריו לאו דוקא שריפה אלא כל איבוד כן ואפילו זורה לרוח או שמריצה לפני כלבו, וכן פירש הוא ז"ל מפורש בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ו א') גבי הא דתנן לא יקרא לה שם עד שתאפה, והקשו עליו בתוספות דבשילהי מסכת תמורה קתני תרומה טמאה גבי אלו הן הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא יקברו, והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דפסחים גבי תרומה טמאה תעשה זילוף ואיכא למידק דהא תנן בתמורה הראוי לקבורה קבורה פירוש משקין, י"ל דלאו אתרומה קאי אלא אערלה וכלאי הכרם קאי ולא אתרומה ולעולם תרומה טמאה הראוי לשריפה שריפה דוקא, וטעמא משום דדמיא לקדש הטעינוה חכמים שריפה כקדש, אי נמי י"ל דמדאורייתא טעונה שריפה מדאיקרי קדש".
וכן הדגיש הרא"ש בתוספותיו (שבת כה ע"א): "פרש"י משום דלא ליתי בה לידי תקלה, ולפום האי טעמא נראה דלאו דוקא שריפה דה"ה אם היה מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, וכן פרש"י בפ"ג דיום טוב גבי שאלו עליה ועל החלה שנטמאת, וכן בפרק אלו עוברים גבי הא דתנן לא יקרא לה שם עד שתאפה, ופי' לפי שאינו יכול לשורפה ולא ליתנה לפני כלבו ביום טוב לפי שאסור לבערה ביום טוב משמע דאי לאו משום יום טוב היה יכול ליתנה לפני כלבו, תימה מה טעם יהא אסור ליתנה לפני כלבו בי"ט, וצ"ל לפירושו דכל עניני ביעור אסירי גזירה אטו שריפה, מיהו קשה דאמרינן בסוף מסכת תמורה גבי אלו הנשרפין דתרומה טמאה בשריפה וקתני התם הנשרפים לא יקברו, הילכך נראה דשריפה דוקא דילפינן לה מקדש דכתיב ביה באש ישרף".
וכך כתב המאירי (שבת כה ע"א): "כשם שמצוה לשרוף הקדשים הפסולים כך מצוה לישרוף תרומה טמאה שאף היא נקראת קדש ומכאן כתבו רוב מפרשים שאין ביעורה אלא בשריפה כמו שכתבנו למעלה, ואף על פי שביין אמרו פסחים כ' ב' תעשה זלוף מפני שאין ראוי לשריפה הוא אבל לבהמתו ולכלבו לא, ומ"מ יכול הוא ליהנות בה דרך ביעורה כגון שמן טמא להדלקה ודגן להסיק בו את התנור שנאמר: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ולענין הנאתו דרך ביעור וכן אמרו ראשית דגנך תתן לו לו ולא לאורו מכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור ולמדת שהטמא מיהא ראוי לו לאורו"...
עולה שמחלוקת גדולה בין הראשונים לגבי הנאת כילוי ע"י בהמה בתרומה טמאה. ודעת רוב הראשונים שדוקא בכילוי מעין שריפה אך לא הותרה הנאה מכילוי בהמה. וה"ה לרפואה נראה שיהא אסור אפילו היא כילוי תרופה מעין זו.
וראיתי בשו"ת שרידי אש (ח"א סי' מב עמוד קיג) שמסיק ג"כ שזו מחלוקת ראשונים אמנם לא נחית להדגיש שרש"י הוא דעת יחיד. וכך כתב: "ובזה ארווחנא להסביר שיטות רש"י ותוס', שמחולקים אי מותר להאכיל תרומה טמאה לבהמה, דרש"י לשיטתו דסובר בבבא מציעא צ', א שמותר להאכיל אף תרומה טהורה הראוי' לאדם, לבהמה וא"כ אף אחר שנטמאה לא נפסלה לאכילת בהמה ולכן שרי להאכילה לבהמה. והתוס' לשיטתם שסוברים בב"מ שם ד"ה והדשות, שאסור להאכיל מאכל אדם לבהמה, א"כ ליכא בתרומה היתר לבהמה ולכן כשנטמאה יש בה פסול גמור ואין לה תקנה אלא שריפה".
ובשו"ת בית שערים (יו"ד סי' תטז) פשיטא ליה שמותרת הנאת כילוי בתרומה טמאה שלא בדרך שריפה וז"ל: "ופשוט דאפי' כהן טמא יכול ליהנות הנאה של כילוי מתרומה בין טמאה בין טהורה כגון הדלקה או להאכילה לבהמתו שאינו נוגע בתרומה".
אולם נראה לענ"ד שמרוב הראשונים דעתו נסתרת ואין להאכיל לבהמת כהן תרומה טמאה. וכ"נ מן הפוסקים שהביא המנח"י והו"ד לעיל.
מסקנה[עריכה]
נראה שכיון שרק לדעת רש"י מותרת הנאת כילוי שלא בשריפה והאיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן, אין להאכיל לבהמת כהן תרומה טמאה אפילו אם היא אינה ראויה לאכילת אדם. וכן לגבי שימוש לרפואת אדם הדבר יהא אסור מאותה סיבה, אפילו התרומה מתכלית בפעולה זו.