חבל נחלתו יג יח
סימן יח
פועל שאין לו מה יאכל בחוה"מ
שאלה[עריכה]
פועל פנה למעבידו שיעביד אותו בחול המועד, מפני שמצבו הכלכלי קשה והוא זקוק לכל שקל למחיית משפחתו, באלו תנאים מותר להעסיקו?
א. מלאכה אסורה בשלו לשם אכילה במועד
פועל שאין לו מה יאכל מקבל כסף ובו הוא קונה אוכל, ויש בכך שלב מרוחק יותר של אדם שאין לו מה לאכול. השלב הקודם הוא כשאדם מכין את שלו במלאכות אסורות בחול המועד כשאין לו מה יאכל, ואח"כ צריך לדון בְּפוֹעֵל שהוא אדם ששוכרים אותו למלאכה שאין לעשותה במועד כדי שירויח כסף ויקנה בו את צרכיו.
מסופר במועד קטן (יב ע"ב): "רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא, שמע שמואל איקפד. לימא שמואל כיחידאה סבירא ליה? (=כשיטה יחידית האוסרת קציר בדבר האבד) – לא, חצדא דחיטי הוה, דלא הוה פסיד. ורב מאי טעמא עביד הכי? – אין לו מה יאכל הוה. – ושמואל – לא סיימוה קמיה. אי נמי: אדם חשוב שאני". וכך פסקו שאילתות דרב אחאי (פר' וזאת הברכה שאילתא קע) והרי"ף (מו"ק ו ע"א). והרא"ש (מו"ק פ"ב סי' יז) פסק כן והביא: "ירושלמי (הלכה ד) הדא דתימא ביחיד אבל במספיק לרבים מותר".
הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ז ה"ו) פסק: "מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה אף על פי שאין כאן הפסד אין מצריכין אותו לקנות מה שיאכל מן השוק עד שיקצור אחר המועד, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך, ובלבד שלא ידוש בפרות שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות, וכן כל כיוצא בזה".
ובאר הכסף משנה: "מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו'. ואם אין לו מה יאכל אף על פי שמוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק וכו'. נ"ל שלמד כן מדאמרינן (מ"ק י"ב:) גבי עובדא דרב אין לו מה יאכל הוה ואפ"ה איקפד שמואל משום דאדם חשוב הוה ואם איתא שלא היה מוצא לקנות אסור משום דאדם חשוב הוא ימות ברעב?! אלא כשמוצא לקנות מיירי ואפ"ה מותר לקצור אם אינו אדם חשוב".
וכ"כ השאילתות (סי' קע): "מי אמרינן כיון דסגי ליה למיזף אסור או דילמא כיון דבעי למיזף עציבא ליה מילתא ולא מקיים ושמחת בחגך".
ובאר בהעמק שאלה (אות ה): "וס"ל לרב דא"צ למיזף והסביר רבינו הטעם משום דעציבא ליה מילתא שיהא נצרך לטובת בני אדם כדאיתא בע"ג ד"ו ב' דשאלה מחבירו היא חשיבות למשאיל ומימנע משמחת יו"ט".
וא"כ משום שמחת יו"ט התירו לאדם לעשות מלאכות האסורות במועד כדי להכין לו מזון.
וכן פסק הטור בסו"ס תקלז. ובשו"ע (או"ח סי' תקלז סט"ו) כתב: "אסור לקצור השדה בחוה"מ אם אינו נפסד אם יעמוד עד לאחר המועד; ואם אין לו מה יאכל, אפי' מוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר כדרכו, ובלבד שלא ידוש בפרות; וה"מ שא"צ אלא לו לבדו, אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים, דש אפילו בפרות".
והעיר בביאור הגר"א:
"ואם אין כו'. השמיטו הא דאדם חשוב משום דרב לא ס"ל והלכה כרב ועוד דלחדא לישנא לא סיימוה קמיה ובד"ס כו'".
"אפי' מוצא כו'. ממ"ש אדם חשוב שאני ואם איתא אטו ימות ברעב משום זה. ב"י".
היינו הגר"א דייק שהתירוץ של אדם חשוב לא התקבל להלכה, כמו"כ לא חייבו למי שיש לו שדה שיכול לקוצרה ולאוכלה ללוות מאחרים משום שמחת יו"ט והותר לו לעשות מלאכות אסורות ולאכול משלו. וכ"כ המשנ"ב (ס"ק נא) והוסיף שאף באשכול כתוב כן וכבר הבאנו לעיל שכ"כ בשאילתות.
ב. פועל שאין לו מה יאכל
מכאן נעבור למי שמקבל ממון עבור פעולתו במלאכה האסורה במועד ובה קונה צרכיו למועד, ונברר לשם מה הותר לו לעשות במועד האם לצרכיו בכלל או למזון מינימלי.
נאמר בבבלי מועד קטן (יג ע"א) במשנה: "אין לוקחין בתים, עבדים ובהמה אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל".
היינו הותר בחול המועד לקנות בתים עבדים ובהמה כדי שלמוכר יהיה מעות לקנות מאכליו במועד.
בגמרא נאמר: "בעא מיניה רבא מרב נחמן: שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו?"
ולאחר מו"מ מסיקה הגמרא: "אלא אמר רב אשי: מועד אארבעה עשר קא רמית? מועד – משום טירחא הוא, ובמקום פסידא – שרו רבנן. ארבעה עשר – משום צורך יום טוב הוא, מידי דצורך יום טוב – שרו רבנן, מידי דלאו צורך יום טוב – לא שרו רבנן".
עולה מן הסוגיא שמותר לתת לפועל מלאכה שאינה אבודה ואין בה צורך המועד כדי שיהיה לו מה לאכול.
ופרש רש"י:
"שכר פעולה שאין לו מה יאכל – שאין לו לפועל מה יאכל".
"מהו – שיתן לו מלאכה, ולשוכרו כדי שיהא לו מה לאכול".
וכן הריטב"א באר כרש"י:
"שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו. פי' שאין לפועל מה יאכל מהו, כלום התירו לבעלי הממון לעשות מלאכתם בשביל כך אפי' שלא לצורך המועד, ולא דמי לצורך המוכר שהוא בעל הממון וראוי להתיר אפי' ללוקח, ועוד שאין הלוקח עושה בדבר כל כך".
כלומר בהעסקת פועל לצורך שכרו ישנו חידוש שכן אפשר היה להטיל על הפועל שילווה ממון לצורך המועד ולא יעשה מלאכה אסורה, שהרי בניגוד לאדם הקוצר ודש בשלו במקרה הזה הפועל מקבל לידיו ממון בו הוא קונה את אכלו. ואין זה דומה למכירה וקניה לצורך מעות למוכר כאמור במשנה ("בתים, עבדים ובהמה... או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל") בהם הקונה אינו עושה מלאכה במועד, כמו כן מכירה וקניה אינן חמורים כמלאכה.
וכן בהמשך באר הריטב"א: "כי היאך ס"ד לתלות ענין י"ד (=דניסן) בענין המועד שהרי אין טעם איסורן שוה כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא ושלא למעט בשמחת הרגל ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב, וכן התירו שכר פעולה שאין לו מה יאכל".
וכך פסק הרי"ף (מו"ק ו ע"ב): "ואסיקנא דשכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי". וכ"פ הרא"ש (מו"ק פ"ב סי' יח). והמאירי (מו"ק יג ע"א) כתב: "וכן הדין בכל מלאכה שאע"פ שאינה לצורך המועד ולא דבר האבד מותרין לעשותה כדי להמציא שכר לפועל ישראל שאין לו מה יאכל". וכ"פ הטור (או"ח סי' תקמב).
וכן האגודה (מו"ק פ"ב סי' כ) פסק: "ישכיר אדם פועל שאין לו מה יאכל ואפילו לעשות מלאכה שלא לצורך המועד לאחר המועד".
בהגהות אשרי (שם הגהה ב) כתב: "ואפילו יש למוכר ואין לשוכר הצריך להשתכר כדי להוליכו לבית הקונה מה יאכל מותר להם להקנות משום שישתכר השוכר". ונראה שהשוכר הוא המוביל מבית המוכר לבית הקונה, ומותר לתת לו פעולות כאלו כדי שישתכר בכך, אף שהמוכר והקונה אין צריכים לפעולה במועד.
ונראה שלא כתב כן על מנת לצמצם דוקא למסחר ולא למלאכות, אלא כל מלאכה הותרה ואף שאחרים יכינו את ההשתכרות של השלישי שאין לו מה יאכל במועד.
וכך פסק הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ז הכ"ד): "כל שאסור לעשותו במועד אינו אומר לגוי לעשותו, וכל שאסור לעשותו במועד אם אין לו מה יאכל הרי זה עושה כדי פרנסתו, וכן עושה סחורה כדי פרנסתו, ומותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל לעשות מלאכה שהיא אסורה במועד כדי שיטול שכרו להתפרנס בו, וכן לוקחין דברים שאינם לצורך המועד מפני צורך המוכר שאין לו מה יאכל".
ובאר המגיד משנה: "וכל שאסור וכו'. שם (דף י"ב:) מפורש שאם אין לו מה יאכל עושה כדי פרנסתו וכבר נזכר למעלה".
"ומותר לעשיר לשכור פועל עני וכו'. שם (דף י"ג.) בעו מיניה מרב נחמן שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו, ובהלכות כלומר מהו לשכור את הפועל לעשות מלאכה שאינה לצורך המועד כדי שיטול שכרו שאין לו מה יאכל ואסקינן דשכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי".
אמנם רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ד ח"ה) כתב: "פועל שאין לו מה יאכל פירוש וגם אין לו מה שימכור מותר ליתן לו מלאכה לעשות כדי שירויח ממה שיאכל, ואפילו שאין בעל המלאכה צריך לה למועד והיא אסורה לעשותה במועד כך פשוט במועד קטן". ודבריו חולקים על השאילתות והאשכול שהובאו לעיל.
ובאר הבית יוסף: "וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים דכל מלאכה שרי על ידי פועל שאין לו מה יאכל. כתב רבינו ירוחם (נ"ד ח"ה לז ע"ג) פועל שאין לו מה יאכל פירוש וגם אין לו מה שימכור מותר ליתן לו מלאכה לעשות כדי שירויח ממה שיאכל עכ"ל ואין נראה כן מדברי הפוסקים שסתמו דבריהם ולא הזכירו שאין לו מה ימכור וטעמא דמסתבר הוא דאם לא כן אטו איכפלו רבנן לאשמועינן האי דינא בגברא ערטילאי שאין לו מה למכור?! ועוד דתימה אם חייבוהו חכמים למכור כלי תשמישו כדי שלא יעשה מלאכה מה שלא חייבוהו למכור אם אין לו מאתיים זוז ורוצה ליטול לקט שכחה ופאה (עי' פאה פ"ח מ"ח) ושמא אף רבינו ירוחם לא אמר אלא אם יש לו סחורה למכור אבל כלי תשמישו לא".
הב"י תמה מאד על דברי רבנו ירוחם ומציע פתרון ביניים שהמדובר בסוחר שיש לו סחורה למכור שאינה לצורך המועד, אבל הלואה או מכירת כליו לא חייבוהו חכמים.
וניתן לסייע לב"י מדברי ספר החינוך (מצוה שכג): "ודרך כלל התירו זכרונם לברכה [שם י"ג ע"א] לכל מי שיש לו צורך, כלומר שאין לו מה יאכל לעשות כל מלאכה. וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצורך מי שאין לו מה יאכל. ופירוש אין לו מה יאכל, לפי הדומה הוא מי שאין לו מעות במה יקנה צרכיו, ואף על פי שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחייבין לו לאדם למכור כליו".
הב"ח (או"ח סי' תקמב, ב) אף הוא מביא את רבנו ירוחם וחולק על הב"י, וז"ל: "ונראה דהכי מוכח בהך סוגיא דקא בעי למיפשט מדתנן לצורך המוכר שאין לו מה יאכל לאתויי מאי לאו לאתויי שכר פעולה ודחינן לא פרושי קא מפרש לצורך המוכר כיצד כגון שאין לו למוכר מה יאכל ולעולם לא תפשוט מינה לשכר פעולה אלמא דלמכור בתים ועבדים ובהמה כשאין לו מה יאכל כיון דליכא מלאכה שרי טפי מה שאין כן בשאין לו דבר למכור אלא צריך לשכר פעולה כדי שיהיה לו ממה שיאכל איכא למימר דאסור. השתא לפי זה אף למאי דפשטינן דשכר פעולה נמי שרי היינו דוקא כשאין לו מה שימכור אבל כשיש לו למכור בתים או עבדים ובהמה לא התירו לו שכר פעולה לעשות מלאכה שאסורה במועד. וב"י תמה על זה דהלא לא חייבוהו חכמים למכור אם אין לו מאתים זוז וכו' ואיכא לתמוה על דבריו דהתם לא עביד איסורא אם נוטל לקט שכחה ופאה הלכך לא חייבוהו למכור אבל במועד דאיכא איסורא חייבוהו למכור כי היכי דלא ליעבד איסורא".
וכאמור בס' החינוך כתב במפורש שלא כב"ח.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקמב ס"ב): "כל מלאכה מותר לעשותה על ידי פועל שאין לו מה יאכל, כדי שישתכר וירויח". סיום דבריו מלמד לכאורה שאין הכוונה דוקא לצרכי אכילה, אלא לכל צרכיו במועד. וכן לשון הרמב"ם (הו"ד לעיל): "שיטול שכרו להתפרנס בו". והעיר בקרית מלך לגר"ח קנייבסקי שליט"א שכן לשון הגמרא (יט ע"א) לגבי כותבי תפילין: "כותב כדרכו ומוכר כדי פרנסתו".
הט"ז (ס"ק ב) הסיק מהמילים 'כדי שישתכר וירויח' – "גם בטור כתוב האי כפל לשון ונראה שבא ללמד דל"ת דלא הותר אלא כדי שיהי' לו מה יאכל לחוד קמ"ל כיון דהותר בהאי מלאכה הותר לקבל השכר אפילו הוא הרבה מכדי אכילתו והיינו בהאי מלאכה גופה שמקבל בשעה שאין לו מה לאכול, אבל אחר שקיבל אחד אסור אח"כ באחרים כנ"ל פשוט וכ' בי"ד כשאין לו מה יאכל אף אם יש לו כלי בית למכור שרי אלא א"כ יש לו סחורות למכור". (ולא כתב כחמיו הב"ח שצידד לדעת רבנו ירוחם). ומשמע שמותר להרויח יותר מכדי אכילתו.
לעומתו המגן אברהם (ס"ק א) כתב: "משמע דאם יש לו לאכול אפי' לחם ומים אסור וכ"מ בב"י סי' תקמ"ה שכ' בשם נ"י דאם יש לו לחם ומים מותר לכתוב תפילין, משמע דשאר מלאכות אסור וכ"מ ברא"ש וע"ש בש"ע ס"ג מ"ש בשם המ"מ, והא דכ' בסי' תקל"ט בב"י דלהרמב"ם מיירי שיש לו מה לאכול ורוצ' למכור להרויח בריוח היינו דוקא לענין סחורה אבל לענין מלאכה כתב בהדיא בסי' תקמ"ה דאין לו כלל מה יאכל".
אמנם הפרי מגדים (מש"ז ס"ק ב) השוה בין דעות הט"ז והמג"א, והסביר שאם יש לו לחם ומים אף לט"ז אסור להשכיר עצמו ומה שהותר הוא רק אם אין לו ואז מותר אף להרויח הרבה.
באשל אברהם (ס"ק א) הביא הפמ"ג דעה חולקת: "ועיין אליה רבה בשם הלחם משנה על המשניות בשם ירושלמי משמע אף שיהא לו הוצאות בריוח י"ל דשרי, יע"ש בשם החינוך דכלי בית אין מוכר, פרשת אמור (סימן) [מצוה] שכ"ג. עיין מג"א תקל"ד ז' דוקא בצנעא. ומיהו כשאי אפשר בצנעא שרי אף בפרהסיא, כשאין מה לו יאכל, עיין אליה רבה. ויראה, הרוחה אף למ"ד דשרי מכל מקום פרהסיא אסור, והבן".
האחרונים חלקו על המג"א.
החיי אדם (חלק ב-ג, כלל קו ס"י) פסק: "כל מלאכה האסורה במועד, מותר לעשותה על ידי פועל שאין לו מה לאכול כדי שישתכר וירויח (שם). ומכל מקום, יעשה בצנעה, מפני הרואים שלא ידמו שיש לו מה לאכול (סימן תקל"ד מ"א סס"ק ז')".
ובנשמת אדם הביא דברי המג"א וחולק עליהם. ראשית הביא ראיה מדברי רבינו ירוחם שכתב: "כותב ומוכר כדי פרנסתו, אפילו אם יש לו מה יאכל אפילו בהרווחה, כותב ומוכר שיהיה לו יותר בריוח לקנות יין ובשר לצורך המועד". ועוד הוא שואל על המג"א: "ועוד צ"ע לדעת המ"א אם כן הא דאיבעיא שכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור, היינו לפ"ז אפילו אין לו לחם ומים וכי ס"ד שיתענה, אפילו להסוברים דמלאכת חה"מ הוא מדאורייתא מ"מ לכ"ע מסרה התורה לחכמים ואיך ס"ד שיתירו חכמים דבר האבד ממונו ולא יתירו דבר האבד מגופו?!" ומוסיף: "אלא ודאי דהאיבעיא הוא ביש לו לחם ומים ואין לו בשר אפילו בצמצום והפועל בעצמו פשוט ליה אף לבעל איבעיא דמותר לעשות כל מלאכות להשתכר בשר וצרכי י"ט רק דאיבעיא ליה אם מותר לישראל חבירו ליתן לו דזה אין אדם מצווה לעבור אפילו איסור קל בשביל זה וס"ד דאסור כמו שאסור ליתן מלאכה לנכרי"... וכן מסיק שם למעשה.
ואף בערוך השולחן (או"ח סי' תקמב ס"ב) חלק על המג"א וז"ל: "כתב רבינו הב"י כל מלאכה מותר לעשותה ע"י פועל שאין לו מה יאכל כדי שישתכר וירויח עכ"ל וכיון שהותרה לו מלאכה זו מפני שאין לו מה יאכל מותר לו אפילו ליקח הרבה במלאכה זו אבל לא במלאכה אחרת [ט"ז] ואין מזקיקין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו [שם] ויש מי שאומר דאם רק יש לו לחם ומים מקרי שיש לו מה יאכל [מג"א] ודווקא לעניין סחורה וכתיבת תפילין הותרה לו כדי לעשות צרכי יום טוב בריוח ולא במלאכה ממש [שם] ויש מי שחולק בזה [א"ר] וכן עיקר דכן מבואר בירושלמי [שם ואני לא מצאתי זה]... ".
המשנה ברורה הביא בס"ק ז את דברי המג"א, ובביאור הלכה (ד"ה מה יאכל) העיר: "ידוע דעת המ"א וגם איזה אחרונים שהעתיקו דבריו דדוקא שאין לו אפי' לחם ומים ודעת א"ר דאפילו יש לו אך אין לו כדי צרכו ליו"ט ג"כ שרי והנה לענ"ד מחולקים הבבלי והירושלמי בפירושיו דמתניתין בזה דבירושלמי איתא על ההיא משנה דאין כותבין שט"ח במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב אמר ר' ירמיה אם אינו מאמינו ללוה או שאין לו מה יאכל ללבלר [והיינו כפירוש הבבלי בדף י"ב] אמר לו ר' יוסי אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד אלא אם אינו מאמינו למלוה שעברה או שאין מה יאכל למלוה זו. ופירש הק"ע וז"ל: א"ל ר' יוסי א"כ שאם אין ללבלר לאכול מותר לעשות מלאכתו אתה מתיר כל המלאכות במועד שרוב אומנים עושים כדי פרנסתם עכ"ל. ואם יפרש כדעת המ"א שאין לו מה יאכל כלל אפילו לחם ומים ליכא קושיא כלל דהלא אנו רואין בחוש שרוב האומנים לא יחסר להם לחם ומים אפילו אם יזדמן איזה יום שאין לו מלאכה אע"כ דהוא מפרש שאין לו כדי צרכו ליו"ט דהיינו בשר ויין כנהוג ולהכי קמקשה א"כ מותרים כל הפועלים לעשות מלאכתם בחוה"מ שרוב בעלי אומנות הם מצומצמים וע"כ מוכרח לפרש פירוש אחר. במשנה וגמרא שלנו סובר כדעת ר' ירמיה ולא חש לקושית ר' יוסי משום שהוא מפרש אין לו מה יאכל כפשטיה וליכא קושיא כלל וכנ"ל, ונ"ל עוד טעם להירושלמי שלא רצה לפרש כן משום דבמשנה דף י"ב תנא שם אין לוקחין בתים וכו' או שאין לו מה יאכל וכו' ושם ע"כ היינו שאין לו כדי צרכו כמו שכתבו הרא"ש והמרדכי בפ"ק סימן כ"ג מההיא דירושלמי בפ"ב וע"כ דעת הירושלמי דגם כאן היינו שאין לו כדי צרכו ולהכי קמקשה שפיר וכנ"ל. היוצא מכל זה דבאין לו כדי צרכו ליו"ט לדעת הירושלמי אין להתיר בזה לפועל לעשות מלאכה בשביל זה דא"כ יהיו כל הבעלי מלאכות מותרים לעשות מלאכה ולא מצינו שיפלוג עליו הבבלי בהדיא בזה כנלענ"ד". וא"כ מסקנתו שאף מי שיש לו לחם ומים מותר לעשות לפרנסתו בחוה"מ כדי שיהיו לו שאר צרכים.
וכן הקרן אורה (מו"ק יג ע"א) כתב: "והנה המגיד משנה כתב בדעת הרמב"ם ז"ל (בפ"י) [בפ"ז הי"ג] מהלכות י"ט דתפילין לא יצאו מכלל שאר מלאכות, ובכולם לא התירו אלא באין לו מה יאכל, וכתב המג"א ז"ל (או"ח סימן תקמ"ב סק"א) בדעתו דכל שיש לו לחם ומים יש לו מה יאכל קרינן ביה, וכבר כתבתי לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל דאין לו מה יאכל היינו כדי צורך כל אדם, ולא על הלחם לבדו יחי' האדם, וכל מקום שמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל אין לו מה יאכל כן הוא כוונתו להתיר לו כל צרכו".
ג. מועד התשלום לפועל
לתמיהתי הגדולה לא מצאתי בראשונים ואחרונים מתי צריך לשלם לאותו פועל. ונראה לענ"ד שלא דברו על זה מחמת פשיטותם ש'ביומו תתן שכרו' שהרי כל ההיתר שיאכל משלו ולא יצטרך לבריות והוא זקוק לאכול במה שהשתכר (בין אם לחם ומים למג"א או אכילתו ברווח לפי שאר האחרונים). וע"כ כך הוריתי לשואל שמעסיק פועל שמצבו הכלכלי דחוק מאד שישלם לו במזומן מידי יום על עבודתו בחול המועד (כמקדמה מתוך כלל משכורתו).
לפי המציאות בימינו, רוב ההשכירים מקבלים משכורתם פעם בחודש וקשה להגדיר האם השתכרותם היא לצרכי האכילה בחג או לתשלום כל הנלוה כגון משכנתא על דירה או דמי שכירות, חשמל, מים וכד'. וראיתי שיש פוסקים שעפ"י החולקים על המג"א כללו בצרכים אף דברים אלו ולפי"ז מותר להעסיקו בחג במלאכות האסורות במועד וצ"ע.