חבל נחלתו יג י
סימן י
הצתות לאומניות בשבת
שאלה[עריכה]
האם מותר ומצוה לכבות בשבת הצתות לאומניות, היינו הצתות הנובעות לא כדי להציק או להזיק בלבד אלא כמרידה וכדרך מלחמה בעם ישראל היושב על אדמתו?
פתיחה
בשבת פרשת בהר תשע"ב היו בין שומריה לאמציה (מרחק כשלשה עשר ק"מ בקו אוירי) אחד עשר מוקדי הצתות! האש הגיעה עד לקרבת הישוב, אבל לא הגיעה ממש סמוך אליו ב"ה. אמנם ענני עשן וריח שריפה היו בחלל הישוב. לפי דיווחי המשטרה וכיבוי אש היתה מחשבה לפנות מיושביו בסיס צבאי סמוך, על מנת למנוע פגיעה בנפש חיילים. ב"ה לא נזקקנו לכך. במשך השבת צוותי כיבוי אש ומטוסי כיבוי עסקו בכיבוי השריפות, ולעת צאת השבת הן שקעו.
בעת השריפות כאשר ענני העשן ממלאים את הישוב, נשאלתי אם לקרב כלים חקלאיים (טרקטורים עם מחרשות וכלים אחרים ליצירת פסי אש) וכלי כיבוי לאזור הגובל עם השריפות בשבת, ולהפעילם במידת הצורך. אנסה לברר האם יש בסיס הלכתי להתיר זאת.
א. מטרת ההצתות והמלחמה בהם
ההצתות משמשות להלחם בריבונות מדינת ישראל, ע"י פגיעה ברכוש יהודי בגבולות המדינה כגון: מטעים, שטחי מרעה, שטחי אימונים, ואם ניתן אף במחנות צה"ל או בישובים יהודיים. אין מדובר בגניבה לשם שימוש בציוד גנוב או בהפקת רווחים ממכירתו (שאף היא תופעה שכיחה באזורנו), ולא בנזק לשם נזק סתם, אלא בנזק על מנת לפגוע במדינה ובאזרחיה היינו מרידה. בדרך כלל המציתים אינם נתפשים, הם בוחרים ימים בהם החום רב והרוח חזקה, ועי"כ השריפות מתפשטות במהירות. נראה שלדידם אין חשיבות לזמן ההצתות אלא בימים שהם יכולים להגיע לשם (כגון שטחי אש שסגורים כל השבוע ופתוחים בשבת) ובימים שנוחים להם לפגיעה מירבית במדינה וברכוש אזרחיה.
מצאנו פעולות מלחמתיות של מרידה מעין אלו בספר שופטים (ט, כה): "וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו את כל אשר יעבר עליהם בדרך ויגד לאבימלך". ומפרש הרלב"ג: "ר"ל ששמו בעבורו מארבים שם כדי שיהרגוהו אם ימצא להם, ואותם המארבים גזלו כל אשר יעבור עליהם בדרך כי לא היתה אימת המלכות עליהם". אף הצתה כדרך לחימה מצאנו אצל שמשון (שופטים טו, ד-ה): "וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים ויקח לפדים ויפן זנב אל זנב וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתוך. ויבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית".
המלחמה של המדינה במציתים היא בעיקר בכיבוי השריפות, בדרך כלל הם לא נתפשים וכמובן לא נענשים, המלחמה בעיקרה היא לצמצום הנזקים, ובאמצעי מודיעין משטרתיים מנסים לעמוד על זהותם ולהעמידם לדין.
ב. דליקה בשבת
חז"ל קבעו דינים מחמירים לגבי דליקה בשבת. לפי רוב הראשונים (עי' רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ג ובנו"כ) כיבוי שריפה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואעפ"כ אפילו למחשיבים זאת לאיסור דרבנן, בכ"ז חז"ל אסרו הן את הכיבוי והן את ההצלה של חפציו וקבעו להם גדרים מחמירים.
כך פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' שלד ס"א):
"נפלה דליקה בשבת, אם הוא בלילה קודם סעודה, יכול להציל כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם, לאדם, והראוי לבהמה, לבהמה; ובשחרית, מזון שתי סעודות; ובמנחה, מזון סעודה אחת. ודוקא בני הבית שהדליקה בו לא יצילו יותר, משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו; אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו".
אם נתייחס להצתה לאומנית שאין בה פיקו"נ כעת עפ"י דיני דליקה בשבת, יאסר כיבוי וכמובן עשיית איסורי תורה למניעת התפשטות השריפות. נראה שכל זמן שאין השריפה קרובה ח"ו ניתן יהיה להציל יותר ממזון ג' סעודות; ואולי, לפי האמור בס"ב (שם בשו"ע) אף לפנות מוקצה מהבית כל זמן שלא אחזה בו הדליקה, אבל באופן עקרוני ההתיחסות לכך היא עפ"י דיני דליקה בשבת. ננסה ללמוד אם אפשר להתייחס לכך בדרך שונה.
ג. מלחמת תבן וקש
בעירובין (מה ע"א) נאמר: "אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל - אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים – כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא – נהרדעא. דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב (שמואל א' כג) ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות. תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש. דכתיב והמה שסים את הגרנות, וכתיב (שמואל א' כג) וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור – הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא: אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי, דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, שמע מינה".
מפרש רש"י:
"אין יוצאין עליהן – כדמפרש לקמן כשבאו נכרים על עסקי ממון".
"לספר – עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם".
"תרגומא – אי זו היא עיר בבבל דהויא סמוכה לספר".
"נהרדעא – שהיתה סמוכה לנכרים מצד אחד, ולעיירות שיושבין בהן בני גולה מצד שני".
"והם לא באו כו' – ואף על פי כן מסר דוד עצמו להציל".
"אי שרי אי אסור – ושבת היתה".
"הרי שמואל ובית דינו קיים – ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים".
"והושעת – אלמא מבשרי ליה דנצח".
משמע מרש"י שאע"פ שתקיפת הנכרים לא היה בה עתה סכנת נפשות, והם באו לצורך שוד וגזל בלבד, בכל זאת בעיר הסמוכה לספר הותר לחלל את השבת, כיון שהתקפת הנכרים יכולה להגיע לכיבוש הארץ על ידם. דוד המלך שיצא להלחם בפלישתים שבזזו את קעילה – לא יצא, לפי רש"י מחשש פיקוח נפש מיידי, אלא מחשש כיבוש הארץ במלחמה בספר. אמנם יש להקשות על הסבר זה שאם כן מה החשש בבבל הרי אין זו ארץ ישראל שיש מצוה להחזיק בה, ומדוע שם מותר לחלל שבת כאשר נכרים באים על עסקי תבן וקש?! נראה איפוא שאף בא"י החשש הוא שהמלחמה על ממון תגיע לפיקוח נפש של ישראל באותה עיר או בעיר אחרת מכיון שהם יעברו לבזוז מקומות אחרים.
אף תוספות (שם ד"ה אי) לא העלו בפירוש את הנימוק של פיקוח נפש, אלא את המלחמה כטעם לחילול שבת. תוס' שואלים מנלן שהמלחמה בקעילה היתה בשבת אולי היתה בחול ודוד שאל אם יצליח במלחמתו. ומשיבים: "ויש לומר דמוכחא מילתא מדקאמר נלחמים בקעילה דקרי ליה מלחמה, ומסר דוד נפשיה עליה אף על פי שלא באו אלא על עסקי תבן וקש, שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת". היינו, הגדרת הנביא 'נלחמים' מלמדת שהיתה זו מלחמה וממילא מותר לחלל עליה את השבת אף שהפלישתים באו על תבן וקש (ולא הוכח מדוד בקעילה שאמנם המלחמה היתה בשבת).
ונראה שאף לפי תוספות צריך להסביר שההיתר לחלל שבת נובע מפיקו"נ ולא מכיבוש הארץ, אף שטעם זה כלל לא הובא בדברי תוס'.
שאלת תוס' נשאלה אף ע"י הרשב"א והוא משיב: "אלא נראה דעיקרא דמילתא לא מייתי לה אלא משום [דאע"פ] שלא באו [אלא] על עסקי ממון מסר דוד נפשו עליו משום דסמוכה על הספר היתה, ומינה דכל שהיא סמוכה על הספר עסקי ממון כעסקי נפשות, הלכך אפי' בשבת יוצאין להציל, וזה עיקר". וכן השיב הריטב"א. הלימוד כך הוא בדרך עקיפה, מכך שדוד סיכן את עצמו ואת אנשיו וראה בכך פיקו"נ, מכאן יש ללמוד שאף בשבת היה יוצא להציל. וכן בתוס' הרא"ש בעירובין הביא הן את פירוש תוס' והן את הרשב"א, וכתב שהוא נלמד מדברי רש"י שדוד מסר נפשו על קעילה להצילם אף שהפלישתים לא באו אלא עסקי תבן וקש מכיון שקעילה היתה בספר.
וכך ברר בתורת חיים (עירובין מה ע"א): "וצריך לומר נמי כדפרישית דאע"ג דנהרדעא לא הוה סמוכה לספר כיון דעיירות של עובדי כוכבים סמוכות לה הוה לה כעיר הסמוכה לספר ושרי וכן כתב בהגהת ש"ע סי' ת"ט דהשתא שאנו שרויין בין העובדי כוכבים בכל ענין שרי".
הלכה זו מקובלת בכל הפוסקים. ר"ח (שם), רי"ף (שבת ז ע"ב, עירובין יב ע"ב), רמב"ם (הל' שבת פ"ב הכ"ג), רא"ש (שבת פ"א סי' לח, עירובין פ"ד סי' ו), מאירי (שבת יט ע"א), אגודה (עירובין פ"ד סי' מז).
ד. פיקוח נפש אגב שוד או דליקה
עפ"י היתר תבן וקש כתב בהג"א (עירובין פ"ד סי' ו): "ובזמן הזה אם באו שוללים על עסקי ממון יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת וכן מותר לכבות את הדליקה בזמן הזה מפני שיש שדרים בין קצת אומות [כשיש דליקה באים] ושוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר. מא"ז". וכ"פ הרמ"א בסוף סי' שלד.
וכך מספר בספר הרוקח (הל' עירובין סי' קצו): "עיר במצור. מעשה שצרו על עיר ווירמש חיילות גדולות בשבת והתרנו לכל היהודים ליקח כלי זיינם דאמרינן בפ' מי שהוציאוהו (דף מה) אמר רב יהודה אמר רב א"י שצרו על עיירות אין יוצאין עליהן בכלי זיינין ואין מחללין את השבת כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין ומחללין עליהן את השבת, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין את השבת ותנן כל היוצאין להרוג או ליהרג מותר לצאת ולשוב בכלי זיין ועוד אם לא יעזרו היהודים את העירונים היו הורגין עצמן הילכך מותר אפי' בכלי זיינן".
והאור זרוע (ח"ב הל' שבת סי' פד) כתב: "כ"ש עתה שאנו דרים ביניהם שאפי' אם באו לשלול בעלמא שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין שכששוללים אז כמו כן הורגים, ואין לחלק בין היכא שצרו כבר לאומרים שרוצים לבוא לשלול אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול אף על פי שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפקוח נפש וכדאמ' גבי קמיע שמותר לצאת בו לא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפי' ברשות הרבים". וכ"כ הגהות מיימוניות (הל' שבת פ"ב אות י).
וכן כתב האו"ז בהלכות עירובין (סי' קמט): "מיכן התירו רבותינו לכבות דליקה בשבת מפני שאנו דרים בין העכו"ם וכשיש דליקה באים ושוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר שמחללין עליה את השבת הילכך שרי כדפרי' בהלכות ערב שבת".
כאמור בדברי הראשונים, יסוד ההיתר הוא מצד חשש פיקו"נ בין כתוצאה מהמעשה הנעשה עתה, ובין מחמת פיקו"נ בעתיד כתוצאה מהתארגנות הנכרים עתה.
ה. בין הצתה לאומנית לבאים על תבן וקש
אם נשווה בין הצתה לאומנית למלחמה בקעילה וכד' נראה שיש הרבה לחלק ביניהם. במקרה של נכרים שצרו, האויב נמצא במקום כעת, מלחמה בו עתה תסכל את נסיונות החדירה שכעת הם על ממון, אולם אם לא יעצרום יגיעו לנפשות. לעומת זאת בהצתה לאומנית אין עתה אויב במקום, יש את האש שהוא שילח בשדותינו שיכולה לפגוע בישובים או במחנות צה"ל. המלחמה באש עתה היא לא להכרעת האויבים שכבר נסתלקו מן המקום, אלא למנוע מהם להשיג את התוצאה הרצויה ממעשיהם. ובכך למנוע מהם הישג במלחמה זו.
אולם גם בהצתה לאומנית אם האש לא תכובה, סביר להניח שהיא תביא את המציתים למעשים נוספים עד כדי פיקוח נפש. כלומר אין כאן אירוע מקומי לשם נזק בלבד של שריפת שדות, אלא מלחמה על קיום הישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל.
ונראה שמצד חשש פיקו"נ לכלל הציבור החשש בשני המקרים דומה. מדובר בפעולה מלחמתית אשר עתה אין בעיית פיקו"נ, אולם עלולה להדרדר לפיקוח נפש, הן בנכרים שבאו על תבן וקש, והן בהצתה לאומנית שאם לא ילחמו נגדה תגרום לכך שאויבי ישראל שבתוך המדינה ירימו ראשם ויפגעו בנפשות ע"י הצתת ישוב או מחנה צבאי וכד' או יפגעו בנתיבי תחבורה וכד'. במידה ולא ילחמו בפעולותיהם בשבתות התוצאה תהא פעולות מתמידות של אויבי ישראל בשבתות, והצלחתם תגרום להתעוררות לאומנית ופגיעות בנפש. ולכן קטיעת פעולותיהם מתחילתה תמנע בעתיד פגיעות בנפש.
אם נראה זאת כמלחמה ופיקו"נ שוב אין להתלבט מה מותר לעשות בשבת כדי להלחם ואף פעולות שיש בהן מלאכות דאורייתא כגון הבאת כבאיות וכיבוי במים או בנוזלים מתאימים, כיבוי ע"י מטוסים, חריש לשם יצירת פסי אש רחבים וכד', כל אלו הם מצוה בעת שריפות מסוג זה.
נעיין עתה בסיבות אחרות שאולי מתירות מלאכות דאוריתא.
ו. כיבוש הארץ והגנה עליה
בירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ד) נאמר: "רבי יהושע בן לוי שאל לרשב"ל מהו ליקח בתים מן העכו"ם. א"ל אימת ר' שאל בשבת ותני בשבת מותר. כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין והעכו"ם חותם ומעלה לארכיים שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב [יהושע ו, ג] כה תעשה ששת ימים. וכתיב [שם ד] וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב [דברים כ כ] עד רדתה אפילו בשבת". וכן מובא בקצרה בירושלמי (שבת פ"א ה"ח) וברבנו חננאל למו"ק (יג ע"א).
ובבראשית רבה (פרשה מז) נוסף: "תנא אפילו בשבת, וכן הקונה חצר בא"י א"ל הרי למחר בכך וכך משום דחביבה א"י יש לו רשות לומר כך, תני חזקיה עד רדתה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת".
אמנם לגבי קנית בית או חצר מנכרי בשבת הותר רק איסור דרבנן משום ישוב א"י (שו"ע, או"ח סי' שו סי"א) אך הראיה היא מחילול שבת מן התורה בכיבוש יריחו, ובמדרש רבה ניתן הטעם משום חביבות א"י. נראה שכיבוש הארץ מיד אויבי ישראל, בניגוד לקנין שהוא בהסכמה, מותר אף בדחיית אסורי תורה כמו ביריחו. וטעם זה אינו נשען על פיקוח נפש אלא על כיבוש הארץ.
וניתן ללמוד זאת מדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם (שכחת העשין מצוה ד): "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ... וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד, ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות... ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע' עממים שנצטוו לאבדם שנ' (ס"פ שופטי') החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות"...
מתבאר מדברי הרמב"ן שכיבוש הארץ הוא חלק ממצות ישוב הארץ וזה נעשה במלחמה וכמו שבאר שמלחמות יהושע היו מלחמת מצוה לא מצד כיבוש שבעת עממין אלא מצד מצד כיבוש הארץ, ומשמע שמצוה זו התירה את חילול השבת ביריחו, וממנה ניתן ללמוד לכל מלחמה על ישוב א"י וכפי שהסברנו שאף ההצתות הלאומניות היא מלחמה על ארץ ישראל.
יש להוסיף שפשט רש"י אע"פ שהטינו דבריו לפיקו"נ הוא שחשש לכיבוש הארץ ע"י נכרים וכן תוס'. ולכן דוד יצא להלחם בהם בקעילה אף שבאו על ממון. וכן משמע בדברי ר"ן (על הרי"ף, שבת ז ע"ב): "יוצאין עליהן שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה ליכבש לפניהם".
לגבי שיטת הרמב"ם שלכאורה לא מנה את מצות ישוב א"י במניין המצוות, אם לא נקבל את התירוצים להסביר את שיטתו שמונה את ישוב א"י, נצטרך לטעם של מלחמת מצוה הנובע מפיקו"נ.
הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הכ"ה) כתב: "צרין על עיירות הגוים שלשה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואף על פי שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו (דברים כ') עד רדתה ואפילו בשבת ואין צריך לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת". עפ"י הרמב"ם: מלחמת המצוה בכיבוש הארץ היתה כנגד ז' עמי כנען ובהצתות נראה שהיא עזרת ישראל מיד צר (עי' הל' מלכים פ"ה ה"א).
בשאלה זו שנטינו לומר כי לפי שיטת הרמב"ן יש טעם נוסף במלחמה לחילול שבת, נחלקו הגר"ש גורן זצ"ל (משיב מלחמה ח"א סימן ב) שכתב כפי דרכנו, והגרמ"צ נריה (מלחמות שבת) שסבר שכל ההיתר למלחמה בשבת וחילול שבת הוא משום פיקו"נ. וכן הרה"ר הגריא"ה הרצוג (שו"ת היכל יצחק או"ח סי' לז) התלבט האם יש היתר מלחמה רחב בשבת המתיר הכל או רק מצד פיקו"נ ירדו לשאלות אלו. וכתב שם ביחס לכל הפעולות הקשורות למלחמת השחרור: "לדעתי, יש למאבק זה דין של מלחמת מצוה, כפי שביארתי, ואם כי מלחמת מצוה צריך שתוכרז עפ"י המלך, ואין לנו מלך, אבל הציבור כולו, או רובו, כפי שביאר כבר קודמי הגאון זצוק"ל בשו"ת משפט כהן [סימן קמ"ד אות י"ד], יש לו הסמכות של מלך ישראל, והרי גיוס זה הוכרז מטעם הרוב הגדול של הישוב בארץ ישראל שהוא בבחינת כל קהל ישראל. ועיין פירוש המשנה להרמב"ם ז"ל, בריש פרק עד כמה במסכת בכורות. ואפילו אותם החולקים על הנחה זו, וסוברים שאין כאן מלחמת ישראל, אלא מאבק לשם הצלת ישראל – פקו"נ דרבים – יש להם להודות שכל התקפה שיש בה ממש, מחלישה את כח האויב, וסופה הצלת ישראל. ואת"ל הלא למעוטי גוים דלא ליתי עלן זוהי מלחמת הרשות, הנה, בד"א כשהגוים שקטים לע"ע ואנו יוצאים למלחמה עליהם למעטם ולהחלישם משום העתיד שמא יבואו עלינו, אבל כשכבר באו עלינו להשמיד ולגרשנו מנחלת קדשנו, כבר כל הפעולות המכוונות כנגדם הם בכלל מלחמת מצוה".
ז. פיקוח נפש בציבור
מחשש פיקוח נפש בציבור מתירים מלאכות דאורייתא אף בחשש רחוק מאד כדברי האור זרוע שהובאו לעיל שאין מדקדקין בפיקוח נפש, היינו אין צורך לראות את החשש לפניו אלא אפילו החשש רחוק בציבור חוששים לו ומתירים בעבורו מלאכות בשבת. כך פסק בשו"ת חתם סופר (ח"ב סי' קלא) ביחס ליילוד נכרית בשבת שמניעתה תגרום לאיבה: "ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא אף ע"ג דמלשון מג"א סס"י של"ד משמע דוקא כיבוי דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה הותר ולא מלאכה גמורה, מיהו עיין עירובין מ"ד ע"ב במתניתין ומ"ש עליו שלטי גבורים שם יראה להדיא אפילו מלאכה דאורייתא הותר אם א"א בלעדה". והו"ד בפתחי תשובה (יו"ד סי' קנד ס"ק ב). וכן האריך בכך בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' לח) וכן בשו"ת תשובות והנהגות (כרך א סי' תתסד).
וכן הגריא"ה הרצוג בתשובות היכל יצחק (או"ח סי' לז) כתב: "אעפ"י שפעולות התקפה לשם הגנה אינו באופן ישיר ענין של פקו"נ, ואם ההיתר מתבסס על העיקרון של פקו"נ בלבד, אינו לכאורה כ"כ ברור, מכ"מ כיון שהמומחה חישב ומצא שע"י התקפה זו ינצל ישוב יהודי סמוך, הרי זה מסוג של פקו"נ או הצלת ישראל מיד צר הבא עליו, (שסוף סוף אנו לא התחלנו במלחמה אלא הם באו עלינו, וכל פעולותינו היא בעצם לשם הגנה), והרי התוס' במסכת פסחים דף מ"ו ע"ב, הקשו שאם כן, כלומר, אם אומרים הואיל יותרו כל מלאכות שבת, הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה לכשיזדמן לפנינו, ותירצו שחולה כזה לא שכיח, אבל במצב הנוכחי הסכנה שכיחא, וע"כ חוזר הדבר לתשובה שבסעיף א' לעיל. וק"ו, כשמביטים על מאבק הזה מנקודת השקפה יותר רחבה, היינו שזוהי מלחמת מצוה או חובה של כלל ישראל". ויעויין אף בשתי תשובותיו הבאות לגר"מ ראטה ובתשובתו (שו"ת קול מבשר ח"א סי' מז).
וכן הביא הגר"ש דיכובסקי במאמרו שהתפרסם בתחומין (כרך לב עמ' ) מתשובת הגרש"ז אויערבאך שקצין מודיעין חייב לפענח בשבת אף שחשש הפיקו"נ בפיענוח קטן מאד, מכיון שבציבור חוששים אף לפיקו"נ קטן ביותר.
ב'תחומין' (כרך כט עמ' ואילך) דן ר' יצחק ברט בגדר פיקוח נפש ציבורי. רוב המאמר אינו נוגע לענייננו משום שמדבר בצדדי פיקוח הנפש הקבוע והיום-יומי בענייני ציבור וההתחשבות בהם בשבת ובחול, עמדתו של הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' יז אות ח) נראית לי שייכת לעניננו, אמנם הוא עסק בפעילות המשטרה אבל נראה שה"ה לאירוע מיוחד של הצתה לאומנית. כאשר בהצתה לאומנית יש להוסיף שההתנהגות או אי ההתיחסות במקרה הנוכחי יכולה לגרום או למעט בפיקוח הנפש לעתיד, ולכן יש מקום גדול יותר לצאת ולכבות בשבת.
נראה איפוא שכיון שעמידה ללא מעשה תגרום בבירור לפיקוח נפש להבא לישראל, חייבים ומצווים לצאת ולכבות את הדליקות שהדליקו אותם מורדים ומחבלים.
ח. שליחי ציבור ויחידים
כאמור לעיל חז"ל הרחיקו מאד מכיבוי דליקה בשבת, ואסרו להציל אפילו במקום שלא יעבור שום עבירה. בשאלה שהוצגה אם ח"ו היא תתקרב לישוב ישנו מצב שהיחידים יבואו לכבות בשבת עפ"י הטעמים שכתבנו מצד פיקו"נ ומצד מצות כיבוש הארץ והגנה עליה, אולם הם לא יכבו מטעמים אלו אלא כדי להציל את רכושם. והשאלה היא האם גם במקרה כזה הותר להם הכיבוי, או שרק לכבאים וכוחות בטחון והצלה הותר לכבות במקרה זה.
ונראה ללמוד זאת מדברי הרי"ף (שבת מ ע"א): "מחממין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא אלא מחממין לו מיד וספיקו דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים הללו ע"י נשים ולא ע"י כותים... ".
ובאר הר"ן על הרי"ף (על אתר): "ואין עושין דברים הללו ע"י נכרים ולא על ידי קטנים. כלומר הדברים הצריכין לחולה שיש בו סכנה בשבת אין עושין אותן כלל ע"י נכרים וקטנים ואפי' באקראי בעלמא שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה ע"י המחויבין במצות ושמא יבוא הדבר שלא ימצאו נכרים וקטנים ולא ירצו לחלל את השבת ע"י ישראל [גדול] ולפיכך אף על פי דחולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה כאן אין עושין על ידו מפני הסכנה אלא עושין אותו ע"י גדולי ישראל כדי שידעו הכל שפקוח נפש דוחה את השבת והדר קתני ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים כלומר דנהי שאין עושין דברים הללו כלל ע"י קטנים ונכרים מיהו ע"י נשים וע"י כותים עושין אם נזדמן הדבר שהרי מחויבים הם בשבת והוחזקו בה ואפ"ה אין אנו מיחדין להן מלאכה זו לומר תתעסק פלונית או פלוני כותי בפקוח זה שמא יבואו להרהר ולומר הם אינם רוצים לחלל את השבת ומכשילים אותנו משום דכותאי לית להו משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח בריש חולין (דף ג, א) וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך והיינו דקאמר מפני שמצטרפין לדעת אחרת ואיכא נוסחא דכתיב בה אבל מצטרפין לדעת אחרת והכי פירושא אין מוסרין להם לנשים ולכותים [לבדם] העסק והפקוח הזה שיעשה על ידם שמא על ידם יתעצלו או יפשעו בו אבל מצטרפין עם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והאשה והכותי מתעסקין על ידי ישראל דכיון דישראל עוסק בו אף הן מזדרזים על ידו".
ומוסיף הרי"ף: "ומנא לן דספק נפשות להקל [יומא פ"ה ע"ב] דאמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחי בהם ולא שימות בהם ואי חיישינן לספיקא זימנין דלא מקיים וחי בהם הלכך נציל מספיקא כי היכי דניקיים וחי בהם ולא שימות בהם וכן הלכה. [יומא פ"ד ע"ב] תנו רבנן מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואף על גב דקא צייד כוורי בהדיה ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואף על גב דקא מתקן דרגא לחול ננעלה דלת בפני תינוק הרי זה שובר את הדלת ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין ואף על גב דמתבר ליה ציבי".
ומבאר הר"ן: "ואף על גב דקא צייד כוורי. כל הני אף על גב דקאמרי הכא לישנא יתירא דקא דייק דקתני דאינו צריך ליטול רשות מב"ד ולמה לי דתני הכי הא תני ליה והזריז הרי זה משובח אלא הא אתא לאשמועינן דאע"ג דקא עביד מלאכה אחריתי והוא צריך אליה שרי".
עולה מהרי"ף שאפילו הוא עושה פעולה אחרת עם העיסוק בפיקו"נ – הותר לו הפיקו"נ ואינו צריך לשאול את בית דין אם לרוץ ולהתעסק בהצלה. ומכאן אף לשאלה שהעלנו שהוא מכבה להצלת רכושו, כיון שהוא עוסק בפיקו"נ ומעשיו לכיבוי הותרו בשבת (אפילו אגב חילול שבת) לצורך פיקו"נ ממילא הותרה הצלת רכושו אף שאם זו היתה דליקה שפרצה בשבת ולא הצתה לאומנית היה הדבר אסור. וכל אחד שיוצא להציל במה שיכול הרי הוא ככבאי ואיש כוחות הבטחון שהותר לו הדבר.
סיכום
א. הצתות לאומניות נעשות לשם נזק למדינה ומרידה בה.
ב. חז"ל קבעו לדליקה בשבת דינים מחמירים של הימנעות מהצלה וכיבוי.
ג. מצינו במלחמה יציאה בשבת על פשיעה ממונית מתוך חשש שידרדר לפגיעה בנפש.
ד. בהצתה לאומנית יש חשש פיקו"נ ולכן הותר הכיבוי בכל הנצרך אף בשבת.
ה. בהצתה לאומנית יש מלחמה להגנת הארץ ולכן הותר הכיבוי בכל הנצרך אף בשבת, לסוברים טעם זה לגבי היתר מלחמה בשבת.
ו. בציבור חוששים לפיקו"נ אפילו במקרים רחוקים.
ז. אף היחידים ולא רק כוחות הבטחון והכיבוי מצווים במצות הכיבוי בשבת.
תשובת הרב דוב ליאור — רב העיר וראש הישיבה
קרית ארבע היא חברון ת"ו
בס"ד, יד סיון תשע"ב
לכבוד הרב יעקב אפשטיין
השלו' והברכה וכט"ס.
קראתי בעיון את תשובתך לגבי כיבוי הצתות של המחבלים בשדות ישראל בשבתות.
יישר כוחך שקלעת למטרה, ודאי שיש כאן עניין מלחמתי, ולענ"ד היום לכל הארץ דין של עיר הסמוכה לספר מפני שכוונתם לפגוע ולהחריב את כל היישוב היהודי בארץ.
יהי רצון שנזכה לנקות ארצנו מכל המחבלים וליישבם בארצות מוצאם.
החותם לכבוד התורה
דוב ליאור