חבל נחלתו יג הקדמה
נאמר בתהלים מזמור טז (ה-ו):
"ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. חבלים נפלו לי בנעמים אף נחלת שפרה עלי".
בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד) נאמר: "ר' שמעון אומר: קרא הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים את כסא מלכותו... והפילו גורלות ביניהם, שנאמר: בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אמר הקב"ה חבל וגורל שנפל עלי שרתה נפשי בו שנאמר: חבלים נפלו לי בנעימים".
אנו ישראל נפלנו בחלקו של הקב"ה אנו חבל נחלתו והקב"ה השרה שכינתו על אומתנו.
וכן הוא אומר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות, פרשת כי תשא, פרק לג סימן טז):
"שכל האומות נמסרים ביד המלאכים, אבל ישראל לא כן, שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), ואומר חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי (תהלים טז ו), לכך נאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה".
ובמדרש תהלים (טז, ה) נאמר: "ר' יהודה בשם ר' שמעון בן לקיש אמר הגורל הזה תמכני בסיני". בזכות זה שנפלנו בגורלו של הקב"ה כביכול נתנה לנו התורה בסיני.
ובהמשך במדרש תהלים: "חבלים נפלו לי בנעימים. שנים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר ר' פנחס הפלת גורלות לאומות העולם, וגורלי נמצא בנעימים, שנאמר בהנחל עליון גוים (דברים לב ח), וכתיב כי חלק ה' עמו (דברים לב, ט), כאינש דאמר פלונית נפלה לפלן. אף נחלת שפרה עלי, [על ששמחתי בחלקי, נעשה לי שפיר, ר' יוחנן אמר שכרן של מצות שפרו עלי]".
זכינו לשני חלקים – חבלים בסיני, תורה שבכתב ותורה שבע"פ ושניהם מסיני שניהם מגורלו של ישראל ושניהם נפלו לנו.
באליהו (זוטא, פרשה ב) מסופר:
"פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאני אדם אחד, ובא אלי בדרך מינות, ויש בו מקרא ואין בו משנה, אמר לי, מקרא ניתן לנו מהר סיני, משנה לא ניתן לנו מהר סיני, ואמרתי לו, בני, והלא מקרא ומשנה מפי הגבורה נאמרו".
כביכול, תורה שבע"פ אינה מהר סיני הרי היא יוצאת מפיהם של חכמים מאז ועד עתה. וענה לו אליהו לטענת אותו אדם והביא לו משל על כך:
"ומה בין מקרא למשנה, משלו משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו שני עבדים, והיה אוהבן אהבה גמורה, ונתן לזה קב חיטין ולזה קב חיטין, לזה אגודה של פשתן ולזה אגודה של פשתן, הפקח שבהן מה עשה, נטל את הפשתן וארגו מפה, ונטל את החיטין ועשאן סולת, ביררה טחנה, ולשה ואפה, וסידרה על גבי השלחן, ופרס עליה מפה, והניחה עד שלא בא המלך, והטפש שבהן לא עשה ולא כלום, לימים בא המלך בתוך ביתו ואמר להן, בניי, הביאו לי מה שנתתי לכם, אחד הוציא את [פת] הסולת על גבי השלחן ומפה פרוסה עליו, ואחד הוציא את החיטין בקופה, ואגודה של פשתן עליהן, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, הוי אומר איזה מהן חביב, זה שהוציא את השולחן ואת [פת] הסלת עליו".
אותה תורה שבע"פ שנפלה בחבלינו היא בגלל התאמתה המלאה לתורה שבכתב כביכול מכינה את תורה שבכתב ומשלבת אותה בתוך חיינו, ואנו בהתהלכות חיינו עפ"י תורה שבע"פ – חיי עולם שנטע בתוכנו, נפגשים עם התורה שבכתב בלבושה השלם – תורה שבע"פ.
ממשיך שם המדרש: "אמרתי לו, בני, אם אמצאך בתוך משנת חכמים (=נוהג עפ"י תורה שבע"פ) יעשו דבריך בדאין? אמר לו: הין, אבל, אמרתי לו: בני, כשאתה יורד לפני התבה בשבת כמה אתה מתפלל אמר לי, שבע, אמרתי לו, ושאר הימים, [אמר לי], תפילה כולה, כמה בני אדם קורין בתורה בשבת, אמר לי, שבעה, במנחה בשבת, בשיני ובחמישי כמה, אמר לי, שלשה שלשה, ועל שבעת המינים כמה אתה מברך, אמר לי, שתים, ברכה לפניהם וברכה לאחריהם, ועל שאר המינים, ברכה אחת, וברכת המזון, שלש, והטוב ומטיב ארבע, אמרתי לו, בני, וכי יש לנו אילו מהר סיני, והלא אינן אלא מתוך משנת חכמים, אלא כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל, לא נתנה להן אלא כחיטים להוציא מהן סולת, וכפשתן להוציא ממנו בגד"...
כל חיינו מתנהגים עפ"י תורה שבכתב ותורה שבע"פ, הלומד תורה ובמיוחד בהבנת ההלכות ובהנהגתן במצבים השונים הוא ממשיך את זרימת החיים של התורה בתוך חיינו, הוא כביכול אופה את הפת ואורג את הבגד בתוך כל סבך חיינו ובתוך כל מסתריהם ומאיר ומשפיע את אותן נעימות בימינך נצח.
אף חבלי נפל לי בנעימים בנחלת ה' בתורה. שם הספר ע"ש אבי חיים וכיון שאנו ממשפחת לויים מיוחסת מבני בניו של רבינו זרחיה הלוי – בעל המאור, הרי הוא רמוז 'חבל' – חיים בן לוי והתורה היא נחלתנו.
נאמר במסכת עירובין (סה ע"א):
אמר רב נחמן בר יצחק: הלכתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא. אמר אביי: אי אמרה לי אם קריב כותחא – לא תנאי. אמר רבא: אי קרצתן כינה – לא תנאי...
להבחין בין טעם לטעם ולדמות מילתא למילתא צריך הרבה עיון והרבה בירור ולימוד ושינון. בדורנו דור המַחְשֵׁב, נתקרבו המקורות ויד כולם יכולה להגיע כמעט לכל מקור. אולם דוקא שפע המקורות כמעט בכל סוגיה הלכתית מחייב לשוב וללמוד את הדברים מראשיתם, מן הסוגיות בש"ס דרך הראשונים והאחרונים. אין קפיצת הדרך בלימוד. ולפי גודל ההתעמקות ומיון השיטות, וההבנה איך כל שיטה למדה את הסוגיה, רק אז מגיעים לכוון להלכה ורק אז זוכים לסייעתא דשמיא לכוון להלכה.
עוד נאמר בעירובין (נג ע"א):
רבינא אמר: בני יהודה דגלו מסכתא – נתקיימה תורתן בידם, בני גליל דלא גלו מסכתא – לא נתקיימה תורתן בידם. דוד גלי מסכתא, שאול לא גלי מסכתא. דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו.
ומפרש רש"י:
דגלו מסכתא – למדו לאחרים, כך שמעתי, לישנא אחרינא: מפרשין שמועותיהן ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתיישב בלבן.
יראוני וישמחו – לפי ששמועותיו מכוונות, לאיסור איסור ולהיתר היתר.
דוד דגלי מסכתא – כדאמר בברכות (ד, א) שהיה יגע בתורה ומורה הוראות, כדאמר: ידי מלוכלכות בדם ושפיר ושיליא, ואומר: מפיבושת רבי יפה דנתי יפה זכיתי כו', ואמרינן נמי במועד קטן (טז, א): עדינו העצני יושב בשבת תחכמוני זה דוד כו'.
חלק זה של ספרי הוא י"ג במספר (בגימטריא – אח"ד), ובאמת שבהרבה מאד נושאים ההרגשה היא שרק הספקתי לגעת, והרבה מאד בירורים בנושאים שונים בתורה נשארו פתוחים ולא גמורים, ומה שהלב חושק לברר וללמד הזמן עושק, ואדם בעולמנו בנפשו יביא לחמו – הוא עוסק בחליפין – מוכר את תמצית נפשו לשם הבאת לחמו אבל הנפש נשארת ריקה ומיובשת.
כדברי המהר"ל בתפארת ישראל (פרק ג, וכן במסילת ישרים פ"א):
"ובמדרש (ויק"ר ד, ב), "גם הנפש לא תמלא" (קהלת ו, ז), לפי שהנפש יודעת שכל אשר תיגע לעצמה תיגע, לפיכך אינה שבעה מצות ומעשים טובים. אמר רבי לוי, משל לעירוני שהיה נשוי בת מלכים, אף על פי שמאכילה כל מעדני מלך, אינו יוצא חובתו, למה, לפי שהיא בת מלכים. כך כל מה שיפעול האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו, למה, לפי שהיא מלמעלה, עד כאן".
"וביאור ענין זה, כי הנפש הזאת שהיא מלמעלה, ועומדת בתחתונים, תמיד היא משתוקקת אל התורה ואל המצות, במה שהיא בתחתונים. ודבר זה לה לחסרון מדרגה נחשב לה, שהיא עצם נפש אלקי מלמעלה, עומדת בתחתונים. וכל דבר שהוא חסר, משתוקק אל השלמה. והתורה והמצוה הם השלמה אל הנפש. ובשביל כך משתוקקת הנפש אל התורה ואל המצות, לצאת אל הפעל ולהיות מושלם. אמנם לא תשבע מצות ומעשים טובים, במה שהיא עומדת בתחתונים בגוף האדם. שדבר זה ממדרגת עצם הנפש שהיא מלמעלה, ולכך אינה מושלמת בתחתונים בגוף החמרי. וכיון שאינה מושלמת, אינה שבעה מצות ומעשים טובים, רק היא משתוקקת תמיד להיותה מושלמת לגמרי, ואינה מושלמת עד שתבא אל התכלית, במה שהיא עצם אלקי מלמעלה".
"וזה שהוא מדמה אותה אל בת מלך שנשאת לעירוני. ועם שהוא נותן לה כל מעדני עולם, אינו יוצא ידי חובתו עמה, מפני שהיא בת מלך, והיא מתחברת אל עירוני הזה, ואם כן תמיד היא חסרה כאשר היא עם העירוני הזה. וכל אשר נותן לה – סוף סוף היא עם העירוני, שאינו זוג שלה. ולכך לא יכול לעשות כפי הראוי לה, שהיא בת מלך, שעל כל פנים היא מתחברת לעירוני, ולא מלך, ולכך אינו יוצא ידי חובתו עמה. וכן כאשר הנפש היא מלמעלה, ואף כי המצות והתורה הם יציאה לה אל השלימות, מכל מקום במה שהיא עומדת בתחתונים בגוף האדם, והיא עצם נבדל מן העליונים, לא תקבל השלמה. לכך אינה שבעה מן המצות, והיא נחשבת בכח כל ימי היותה עם הגוף".
האדם בעולמנו הוא בין שני הקטבים הללו: מחד הוא צריך להשביע את נפשו, וכל תענוגות עולם לא ישביעוה, ורק בלימוד תורה ובקיום מצוות יתן מנוחה לעצמו; ומאידך הוא זקוק לצרכי העולם הזה כדי להמשיך ולחיות את גופו. ושני הצדדים נאבקים בתוכו כל ימי חייו ומעלים אבק עד כסא הכבוד... והאדם נמצא במחנק הגופני שאינו מספק את הנפש, וב'לחם צר ומים לחץ' הרוחניים – שאין זמנו בידו, וכאשר הוא מתפנה אז חסרה צלילות הדעת להעמיק ולהקיף.
הבירורים שבספר זה ובספרי האחרים נוצרו הן משאלות שנשאלתי והן מחקירות שבררתי בעצמי, ואני תפילה שיעיינו בהם ויעירו ויאירו ויהיו הדברים משמחים בתסיסת הוייתם כנתינתם מסיני.
כפי שכתבתי בהקדמתי לחלק י"ב אבי, חיים מנחם [בן פרופ' יעקב נחום וצפורה] חלה במחלה קשה, ומתייסר ביסורי נפש וגוף, ובע"ה הוא קם והתעודד. ואנו מתפללים להחלמתו המלאה לאויו"ש, ומודים לכל מי שילמד בספר זה ובספרים אחרים ויתפלל לרפואתו. חלק גדול מהבירורים בספר נוצרו כתוצאה משאלותיו.
הריני מודה לרבנים שהעירו והאירו בדבריהם. לכל שליווני בשאלות ובהערות, בין אם הסכימו לדברי ובין אם חלקו עליהם.
הריני מודה לאשתי אילנה שנושאת בעול הבית, ומשחררת אותי לרשום מעט.
ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו לומדי תורת ה' לשמה.
שומריה, שבט תשע"ג יעקב אפשטיין