חבל נחלתו יב ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · ל · >>

סימן ל

גדרים בכיבוד אב ואם

שאלה

בן שהוא עו"ד ייצג תביעה של אחיו על פיצויי נזק, וזכה בבית המשפט המחוזי ונפסקו לאחיו פיצויים. האב רוצה שיגיש ערעור לבית המשפט העליון ויתבע פיצויים גבוהים יותר. הבן – העו"ד חושש לעשות זאת, מפני שלמייצגים את הצד המפסיד יש 'קשרים' בבית המשפט העליון, והוא חושש שהם יקטינו את גובה הפיצויים לאח.

האם חייב להגיש את התביעה לביה"מ העליון מדין כבוד אביו?

א. גדר כיבוד ומורא

בקידושין (לא ע"ב): "ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". וכ"פ הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו ה"ג) והשו"ע (יו"ד סי' רמ סעי' ב, ד).

עולה מפשט הברייתא שבכיבוד כלולות פעולות המהנות את האב בגופו, ומורא מקיף פעולות או מניעות מפגיעה בכבוד אביו.

אמנם מתוספות (על אתר) משמע בשונה מכך. כתב תוס': "ועוד איתא בירושלמי דאמיה דר' ישמעאל כל שעתא ושעתא דהוה אתי רבי ישמעאל מבי מדרשא היתה רוחצת את רגליו והיתה שותה את המים, כששמע רבי ישמעאל שהיתה עושה כך היה מסרב בדבר עד שבאת לפני חכמים והיתה קובלת על ר' ישמעאל בנה שלא היה מקיים מצות כיבוד ונבהלו חכמים בדבר ושאלו לרבי ישמעאל וספר להם המעשה וצוו לו שיניחנה לעשות רצונה ובענין זה הוא כיבוד". מתשובת חכמים לגבי אמו של ר' ישמעאל עולה שאף פעולה שאין לאם הנאה ממנה אבל היא סוברת שזהו כבודה הרי היא בגדר כיבוד.

כמו"כ נראה מהרמב"ם (הל' ממרים פ"ו ה"ה) שכיבוד הוא לאו דוקא בהנאה פיזית המגיעה לאב שכן פסק: "וחייב לכבדו אפילו לאחר מותו, כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא, אלא אומר כך אמר אבא מרי אני כפרת משכבו, במה דברים אמורים בתוך שנים עשר חדש שלאחר מיתתו, אבל לאחר שנים עשר חדש אומר זכרונו לחיי העולם הבא".

וכן ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו ה"ז): "עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק, ועד היכן מוראן אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך, שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יתר מזה לא היה יכול לפרכס בדבר, קל וחומר למי שאמר והיה העולם כרצונו".

לגבי מורא דברי הרמב"ם מובנים, אולם לגבי כיבוד וכי מה ההנאה של האב מזריקת ארנק הבן לים?! צ"ל שכל פעולה שהאב או האם נהנים ממנה ורוצים בה היא בכלל כיבוד, אפילו אין זו הנאה מקובלת כשאר בני אדם (ובהמשך נסייג הגדרה זו).

עולה שגדר כיבוד הוא כפירושו בימינו – התייחסות שיש בה הערכה, אפילו אין בכך שום תועלת לאב. אלא נצטוינו על עצם היחס המכבד לאב אשר מגיע עד כדי מאכילו ומשקהו וכד'. ונראה שכן גדר מורא – פעולות שיש בהן פגיעה בכבודו.

ב. כיבוד ומצוה אחרת

פסק הרמב"ם (שם הלכה יג): "אמר לו אביו השקני מים ויש בידו לעשות מצוה אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה ויתעסק בכבוד אביו שאין מבטלין מצוה מפני מצוה, ואם אין שם אחרים לעשותה יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם".

וכתב הכסף משנה (שם הי"ג): "אמר לו אביו השקני מים וכו'. ברייתא פ"ק דקידושין (דף ל"ב) אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה אני את המצוה שאני ואבא חייבין במצות. איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה שתעשה ע"י אחרים תעשה ע"י אחרים וילך הוא בכבוד אביו אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה. ופירש"י אבא אומר השקני מים ויש מצוה אחרת לפניו לעשות כגון לקבור את המת או לויה. על כרחך לומר דהיינו דוקא במצוה עוברת שאילו אין זמנה עובר אפילו א"א לעשות ע"י אחרים עוסק בכבוד אביו ואח"כ במצוה, וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרא"ש. וכתב הר"ן והלכה כאיסי בן יהודה, מיהו ה"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אף על פי שאפשר לעשותה ע"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה וגם לזה כיון רש"י כשכתב ויש מצוה אחרת לפניו".

מתבאר הן מדברי הרמב"ם והן מהראשונים שהביא הכס"מ שהמדרג הוא: מצוה עוברת שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים ואח"כ כיבוד או"א ואח"כ מצוה שאינה עוברת או מצוה עוברת שיכולה להיעשות ע"י אחרים. וכל מצוה שהתחיל בה ממשיך ומסיימה אע"פ שאם היו באות שתיהן היה מבטלה מפני החשובה ממנה.

הטעם שנתן הרמב"ם ששניהם חייבים בדבר מצוה לכאורה אינו שייך בכל מצוה. יש מצוות שהאב פטור מהן והבן חייב כגון טעינה שהאב פטור משום שהוא זקן ואינה לפי כבודו והבן חייב וכן מצוות אחרות שבגופו, והרי הרמב"ם לא הזכיר דווקא קבורת המת או לוויה כרש"י שמוטלות על שניהם. ונראה שמצות כיבוד אב אינה ככל המצוות, ובכל מקום השייך לכבוד שמים כגון קיום המצוה ע"י הבן מצות כיבוד אב נדחית על ידה מפני שאף האב חייב שבנו יקיים את המצוה, ולכן האב מחוייב מן התורה כבי' למחול על מצותו כדי שהבן יקיים את המצוה. וזאת כוונת הרמב"ם שאף האב מחוייב במצוה – לא במצות הבן אלא בעצם קיום המצוות. וא"כ אף מצוה דרבנן כגון נר חנוכה דוחה את קיום מצות כיבוד האב. ואם הבן רוצה להדליק נר חנוכה בזמנו ואביו רוצה שיבוא אליו ויהא עמו מצוה דרבנן של הבן דוחה את מצות כבוד אביו.

ומותר לצאת לזמן מה מא"י לצורך כיבוד הורים.

כך מסיק המאירי (קידושין לא ע"ב) עפ"י המסופר שם ברב אסי: "אע"פ שהמצות לא ניתנו לדחות מפני כבוד אב ואם כמו שיתבאר מכל מקום מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לצאת לקראת אביו או לקראת אמו וכן לשאר מיני כבוד".

ג. כיבוד אב ותלמוד תורה

הרמב"ם פסק בסוף ההלכה הקודמת: "ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם". ולכאורה יש לדון בכך וכי תלמידי חכמים יגידו שהם צריכים ללכת לבית המדרש ויפטרו מכיבוד אב ואם? וכי ר' טרפון או ר' ישמעאל לא קיימו הלכה זו והרי ת"ת גדול? ועוד הלא כמעט כל מצוה כגון מצוה שבגופו או מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים דוחה לתלמוד תורה, כגון טעינה או פריקה או קבורת המת, ורק מצות כיבוד או"א לא תדחה לת"ת?

ונראה לענ"ד שיש לחלק בין העקרון לבין הקיום. בעקרון ת"ת דוחה כיבוד או"א כגון יעקב אבינו שיצא ללמוד תורה ולא עסק בכיבוד או"א כל שנות גלותו. אבל אם הוא במקום הוריו ודאי שאינו יכול לומר עתה אני צריך ללמוד ולכן לא אטפל בהורי. ודומה הדבר לאמור לגבי אשה (רמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ו): "אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד, אלא שהאיש יש בידו לעשות והאשה אין בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה, לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה הרי שניהם שוים". אם הוא בארץ אחרת ולומד תורה הרי הוא פטור מכיבוד או"א אבל אם הוא במקום הוריו אינו נפטר ע"י לימוד תורה מכיבוד או"א.

וכך נראה מדברי תרוה"ד (סי' מ) שנפסקו בשו"ע (יו"ד סי' רמ סכ"ה): "תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה".

ד. המדרג בתוך מצות כיבוד או"א

עולה השאלה א"כ מה ראתה הבריתא להדגיש דוקא פעולות כיבוד של 'מאכילו ומשקהו' וכד', הרי מצווה על כל פעולת כיבוד?

נאמר במשנה (ב"מ פ"ב מ"י): "...ואם היתה בית הקברות לא יטמא לה אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר לא ישמע לו".

ופרש רש"י ביבמות:

"אמר לו אביו – לכהן".

"היטמא – בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבדה מלאוי דשבת".

ופסק הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו הי"ב): "מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי".

והקשה הרשב"א (ב"מ לב ע"א): "יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו', איכא למידק פשיטא שלא ישמע לו שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר וכיון שכן ליכא עשה כלל דנדחי". היינו ההו"א אינה מובנת שכן אביו אינו מתכבד בכך שאינו משיב אבידה או בכך שהוא נטמא כדי להשיב. ואע"פ שלכאורה יש לדון על כך מאמו של ר' ישמעאל או מזריקת כיסו לים נראה שיש לחלק בין פעולות שהאב עושה בעצמו ואומר: זהו כבודי! לבין פעולות שמטיל על בנו.

משיב הרשב"א: "פי' בתוס' דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני, וכן כתבתיה בריש פ"ק דיבמות בס"ד". היינו אף פעולות כיבוד ישירות אין דוחות לאוין שבתורה או ביטול עשה כיון שאף אביו חייב בכבוד המקום.

וכך כתב הרשב"א ביבמות (ו ע"א): "וכגון שאמר לו אביו חמר אחר בהמה זו להביא גוזלות או דבר שצריך ליהנות ממנו ולפיכך כשהוא מחמר אין זה ממשו של כבוד אלא הכשר כבודו ואע"פ שאמר לו האב לחמר אחר הבהמה לפי שאין עיקר כבודו אלא במה שיש לו בו הנאה וכדאמרינן בקדושין (ל"א ב') איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו. אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום אין זה כבוד שנצטוה עליה וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא, ומה שאמרו יכול אמר לו אביו הטמא לא לחנם אמר לו שיטמא דהא לא צריכא קרא אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה, וכן אמר לו אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו וכיוצא בזה קאמר, הא לאו הכי א"צ לומר שלא ישמע לו".

נראה מדברי הרשב"א שאם אין ציווי של תורה שעומד כנגד דברי האב חייב למלאות רצונו ויש בכך 'הכשר כבודו' אבל אם עומד כנגדו איסור אין זה עשה של כיבוד ולכן יידחה.

וכ"כ בקצרה הרמב"ן (יבמות ו ע"א): "וא"ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתך זהו כבודו, אין זה עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושין איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו' וכל דבר שיש לו הנאה בו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כיבוד שאמרה תורה, וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו הטמא וכו' להביא פירות קאמר אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו".

עפ"י החילוק של הראשונים מובנת תשובת בעל תורה לשמה (סי' רפ) שנשאל:

"שאלה הנה בש"ע י"ד סי' ר"מ פסק א"ל אביו השקני מים ואמו אומרת השקני מים מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד אביו ע"ש והנה בא ראובן ושאל לנו שבזה היום בא אחד עובר אורח לבית אביו ודיבר עמו איזה דברים וקם והלך לקנות חפץ א' מן השוק והאב אמר לבנו ראובן שילך עם זה האיש ויראה לו החנות שמוכרין החפץ הזה כי הוא איש גר וצריך לטרוח עד שימצא מקום שמוכרין זה החפץ וגם יעזור אותו במקח שלא יתאנה בו כי הוא גר ואינו יודע והנה זה ראובן גם אמו בקשה ממנו בעת ההיא שילך למקום אחר להביא לה דבר אחד שהיא צריכה אליו לגופה עצמה ורוצה ממנו שילך במהרה ועל כן עמד ושאל אם גם בכה"ג חייב לקיים דברי אביו ויניח דברי אמו או"ד הכא שאני כי אביו אינו רוצה הדבר ההוא לעצמו ואין לו הנאה מזה ואפילו מן האורח הנז' לא היה לו שום הנאה מקודם וגם לא לבסוף כי הוא עובר אורח ורוצה לילך מן העיר ורק חס עליו הן בעבור הטרחה שצריך לטרוח עד שיחפש וימצא מקום המקח והן בעבור שלא יתאנה במקחו אבל אמו היא רוצה הדבר ההוא להנאת עצמה כי הוא דבר הצריך לגופה וצריכה אליו מאד ולכן אפשר כל כהא יניח דברי אביו ויעשה מצות אמו?"

בעל שו"ת תורה לשמה הביא את דבריו הרשב"א ופסק: "וא"כ השתא הכי נמי בנ"ד דאמו צוותה אותו בדבר שיש לה הנאה בו דאיכא בזה מ"ע של כבוד מן התורה ואביו צוה אותו בדבר שאין לו בו הנאה של כלום דליכא בזה מ"ע מן התורה דהא ודאי צריך לעשות דברי אמו שיש כאן חיוב מ"ע ממש ויניח דברי אביו". ועי' תשו' רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' סח).

נראה אף מדברי התשובה שבקשת אביו היא בגדר כיבוד ואם אין דבר העומד כנגדה חייב לקיימה אולם כאשר יש עיקר כיבוד לעומת הכשר כיבוד העיקר גובר.

ועי' שו"ת הר צבי (יו"ד סי' קצט).

ה. כבוד האב כנגד רצון או טובת הבן

כתב בספר חסידים (מרגליות, סי' שמ) והביא בשכנה"ג (יו"ד סי' רמ הגה"ט אות ו): "בן שיודע שאביו ואמו מצטערים על שהוא מתענה, לא יתענה בתעניות שאינן חובה". ונראה שאף הלכה זו עולה מדברי הרשב"א, אם עומדת רק בקשת האב אפילו אין לו בכך תועלת והוא רק דורש את טובת הבן מוטלת על הבן מצות כיבוד או"א, אם המדובר בתעניות חובה.

אולם לא כל מצות אב עדיפה על רצון הבן. כתב בשכנה"ג (שם אות כז): "א"ל אביו לגרש את אשתו אינו חייב לקיים מצותו, שקשים גירושין". ומקורו מתשובת הריב"ש (סי' קנז) ומספר חסידים (סי תקסא).

עוד פסק הרמ"א (יו"ד סי' רמ סו"ס כה): "הגה: וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב (מהרי"ק שורש קס"ו).

וכן בספר חסידים (מרגליות, סי' תקסב) כתב: "האב המצוה לבנו לקחת בת בנו או בת בתו והוא אינו חפץ בה וירא אם יקחנה שישנא אותה או ירא שמא לא יוכל להתאפק מלחטוא בנשים מוטב שלא ישאנה".

עוד כתב בספר חסידים (מרגליות, סי' תקסד): "אם האב והאם מצוים לבן שלא יקח אשה כדי שיעבוד להם זה לא יתכן אלא יקח אשה ויהיה אצלם, ואם אינו מוצא אשה במקום שאביו ואמו שם ואביו ואמו זקנים וצריכים מי שיעבוד להם אז לא יצא מן העיר, ואם אינו יכול להרויח אלא כדי להספיק צרכי אביו ואמו ואם יקח אשה לא יוכל להספיק לאביו ולאמו אז ישמע לאביו ולאמו".

ודבריו האחרונים לא מובנים. ונראה שחולקים עליהם הראשונים, כאמור במהרי"ק.

זאת לשון שו"ת מהרי"ק (סי' קסו, שורש ג):

"ואשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן לע"ד נראה שאם היא אשה ההוגנת לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן חדא דאפילו לענין ממון אודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל האב וכן פסקו כל פוסקי הלכות אשר ראיתי, כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר כמו שכתבו התוספות והפוסקים הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האשה על בעלה. וכבר השיב רבינו אשר דאם האב מצווה על בנו שלא ידבר עם פלוני ולא ימחול לו על מה שעשה לו עד זמן קצוב שאם הבן רוצה להשלים שאין לחוש לצואת אביו מפני שאסור לשנא שום יהודי כולי כדאית' בטור י"ד הכא נמי לא שנא לפי הנלע"ד מאחר שיש בדבר נדנוד עבירה כו' כדפי' לעיל. ועוד דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו אבל במלתא דלא שייך בגווי' כי הכא פשיט' דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו' וכן כיוצא בזה דשייך לאב אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו. וגדולה מזו כתבו תוספו' שאנ"ץ בפרק קמא דקדושין בשם רבי' יצחק דאפילו למאן דאמר משל בן הני מילי כגון שהאב נהנה מגוף הדבר כי הכא שהוא נהנה מממון הבן אבל אם נזדמן לו כבוד אביו וחזרת אבידתו כיון שאין האב נהנה בגוף האבידה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו כל שכן וכל שכן למאן דאמר משל אב".

היינו כיון שכיבוד אב מממון של אב ולא של הבן בדבר שאין שייך לאב אינו יכול למחות בבן. כמו"כ בדבר השייך לגופו של בן אפילו יש בו כיבוד אב צערא דגופא של בן עולה עליו.

וכך מצאתי בשו"ת אבני צדק (יו"ד סי' צט לאדמו"ר מסאטמר הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים) שמחייב את האב לתת לבתו להינשא לגיסה (לאחר שאחותה מתה) וז"ל:

"הנה הדין מפורש במהרי"ק שורש קס"ו העתיקו הרמ"א ביו"ד בסוס ר"מ אם האב מוחה בבן לישא אשה שיחפוץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב ושם מבואר טעם הדבר דאפי' לענין ממון קי"ל כמ'ד משל אב כשכ הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא וכו' ומני' הה שאין כח ביד האב למחות בבתו שלא תנשא לאיש שתחפוץ בה וכשכ שיש כאן צער דגופא דטב למיתב וכו' ומבלעדו לא תמצא מי שישאנה וגם צער הנפש עד שעתה יוצאת וראשה פרוע ולפעמים היא מחללת שבת ובהיותה מילדת ובנה יספיק בילדי נכרים ולא כן אם ישאנה גיסה כאמור במכתבו ע"כ אפי' אם הי' נוגע לאבי' עי מזונות אינה מחויבת לכבדו בזה במה שנוגע לגופה ונפשה וכש"כ שגיסה האלמן אומר שיספיקו לאבי' מזונותיו גם לעתיד ואתפלא על האב שחס על גופו ואינו חס כלל על גופה ונפשה של בתו הלא כתיב כרחם אב וגו' וכש"כ בדברים הנוגעים לנפש, ע"כ יאמרו אל האב בשמי שאני מבקשו ומזהירו שלא ימנע את בתו מזה ואם ישמע לקולי מה טוב ואם במעמדו יעמוד אזי בתו האשה אל תאבה לו ולא תשמע לקולו ותנשא לגיסה הנל ויהא במזט ותט אשורי' מני הדרך אשר מקדם".

בפתחי תשובה (יו"ד סי' רמ ס"ק כג) מביא את החוות יאיר שדברים שאין בהם פגיעה בבן מחוייב לשמוע בקול הוריו אפילו שהם לא כ"כ ראויים וכך כתב: "עיין בתשובת חוות יאיר סי' רי"ד שנשאל באשה שציותה בחליה קודם פטירתה לבנה שלא ישכיר ביתו להבא לשום אדם. ודר בו בשכירות שנה זקן ת"ח ובעל מעשים אם הבן מחוייב לקיים צוואת אמו בזה וכתב דלכאורה אינו מחוייב לחוש לה מאחר שהת"ח מתמיד בתורה וקיי"ל גדול ת"ת מכבוד או"א וארז"ל יכול א"ל אביו היטמא כו' וקיי"ל אפילו איסור דרבנן והלא אין כבוד ה' יותר מלמוד תורה והרי איתרבי ת"ח מאת ה' ועוד כי הת"ח רוצה ללמוד בכל יום בחבורה כדי לזכות נשמתה ובלי ספק ניחא לה בהאי עלמא, מ"מ אין כל זה מספיק שיעבור הבן על צוואת אמו כי לא דמי להיטמא או אל תחזיר או מיחה שלא ימחול לפלוני או לא יסע ללמוד למקום שלבו חפץ או שלא ישא פלונית דכולם מצוה דגופיה נינהו עשה או ל"ת משא"כ שיניח לת"ח ללמוד בביתו אף כי ודאי טוב וישר הוא מ"מ אינה חובה ולא מצוה דרמיא עליה כלל ועוד אחרי שצואתה היה דרך כלל שלא ישכיר ביתו לשום אדם מאחר דחלה הצוואה על שאר בני אדם חלה ג"כ על ת"ח וכו' ולכן אפילו לא היה להת"ח שום בית לדור בו אינו רשאי הבן להשכיר לו להבא כ"ש עתה שאפשר לו לשכור בית אחר ע"ש".

ונראה שדעתו שהבן מחוייב לשמוע למצות אמו, והדברים לענ"ד צ"ע הרי לאחר מיתתה ודאי שאין לה צער מכך ולא כבוד וא"כ מדוע צריך לשמוע בקולה?

וכך נראה לי להוכיח מדברי פני יהושע (קידושין לא ע"ב): "שם אדהכי שמע לארונא דקאתי אמר אי ידעי לא נפקי. נראה דאתא לאשמעינן דאע"ג דתנינן בסמוך מכבדן בחייו ומכבדן במותו היינו דבר שיש בו תועלת למת כגון לומר דבר שמועה מפיו או הריני כפרת משכבו, משא"כ לצאת לקראת ארונו לא, וכדאיתא שילהי מסכת מועד קטן [כ"ה ע"א] בארונא דרב הונא דנפיק נפק דלא נפיק לא נפק, ומחלק בין שלדו קיימת וכ"ש הכא ורב אסי נפיק לקראתה מארץ ישראל לחו"ל, וקמ"ל דבשביל ארונו של מת אין לצאת מארץ ישראל לחו"ל, כן נראה לי".

מתבאר שאם אין תועלת למת אינו חייב מדין כיבוד אב לשמוע לציוויו ועל כן דברי החו"י מוקשים לי.

פתחנו בשאלה האם צריך לשמוע לאב בהחלטה מקצועית של הגשת ערעור ונלענ"ד שאין בשמיעה לדעת האב דין כיבוד, ואם הבן מומחה והאב הדיוט בדבר אינו צריך לשמוע לו. כגון: אב שיאמר לבן שלא ילך לרופא בצער גופו של בן או בהחלטה רפואית כשהבן רופא ואביו אינו רופא. אין לבן לשמוע לאב מכח כיבוד הורים.