חבל נחלתו יב כא
סימן כא
שופר גזול
א. הרמב"ם הלכות שופר (פ"א ה"ג) פסק: "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה".
והראב"ד השיג: "ואין בקול דין גזל. א"א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ"מ הכי איתא בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א)".
כתב על כך בחידושי מהרי"ק: "אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא. כי השומע איננו נוגע בשופר ואיננו מגביהו אלא ששומע הקול, אבל התוקע מגביהו ונוגע בו". משמע מדברי המהרי"ק שהתוקע עצמו אינו יוצא כפי שפרשו המהרי"ק שמגביהו ונוגע בו, כיון שהוא עושה פעולה מעשית בשופר הגזול. אלא שא"כ צ"ב איך השומעים יוצאים ידי חובה ע"י תקיעת מי שבעצמו אינו יוצא ידי חובה. ומכאן ראיה שאע"פ שאינו יוצא בעצמו מוציא את האחרים ידי חובתם. ומצאנו בשופר דין כזה, כתב הרא"ש (ר"ה פ"ד סי' י): "וכן כתב בה"ג הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. כדתנן (לעיל דף כז, ב) התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע". ומשפט זה הוא ראיה לכך שיתכנו מצבים שרק השומע יוצא, והתוקע עצמו אינו יוצא. והתוקע אינו נידון כחרש שאינו מוציא אחרים, אלא כמי שסתם את אוזניו ולכן הוא עצמו לא יצא.
אמנם לפי הסבר המ"מ (וכפי שיובא להלן) הטעם הוא שהגזל הוא צדדי למצוה ולא משמש ליציאה ידי חובת המצוה.
ב. וכך כתב המאירי (ר"ה כח ע"א): "שופר הגזול לא נזכר דינו בתלמוד שלנו אבל בתלמוד המערב פירשו שאין תוקעין בו לכתחלה אבל אם תקע בו יצא ואף על פי שבלולב אמרו לא יצא, לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל ולקצת גדולי הדור ראיתי שחולקין עם תלמוד המערב לפסול בדיעבד שכל המקיים מצוה בדבר הגזול לא קיים את המצוה אא"כ קנאה מן הדין כגון ביאוש ושנוי מעשה ואין הדברים נראין כלל".
ג. מקור ההלכה לגבי שופר הגזול אמור בירושלמי ונביא את הב"י (או"ח סי' תקפו, ב): "כן כתב הרא"ש (שם סי' ט) דאיתא בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א) מה בין לולב לשופר אמר רבי אסי בלולב כתיב (ויקרא כג מ) ולקחתם לכם משלכם, ברם הכא (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. והרמב"ם כתב בפרק א' (ה"ג) כלשון הזה שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל".
היינו לשון הירושלמי אינה חייבת להתפרש שאין גזל בקול, אולם כך פרשה הרמב"ם.
ממשיך הב"י: "וביאר דבריו הרב המגיד שבא לחלק בין שופר הגזול ללולב ומצה הגזולים ונתן טעם לפי שמצות השופר אינה אלא השמיעה והשמיעה היא בלא הגעה ובלא הגבהה מן השומע אף על פי שהתוקע נוגע בו מכל מקום אין השומע נוגע בו כלל אלא ששומע הקול היוצא ואין בקול דין גזל, ולפיכך אף התוקע יוצא בו, אבל לולב ומצה אין אדם יכול לצאת ידי חובתו בהם אלא בנגיעת גופן, ולפיכך כשהן גזולים לא יצא בהם. זהו ביאור דברי רבינו וכן מפורש בירושלמי (שם) מה בין לולב ומה בין שופר אמר רבי אליעזר תמן בגופו הוא יוצא הכא בקולו ודברים פשוטים הם".
עולה מדברי המגיד משנה, כי אע"פ שבשופר נוגעים בזמן התקיעה הן בפה והן שמחזיקים אותו, בכ"ז אין זה עיקר המצוה אלא התקיעות והן אינן נגזלות. אבל בלולב ומצה יוצא י"ח בגופן, לולב בהגבהתו ומצה באכילתה ולכן בהם אינו יוצא ידי חובה משום מצוה הבאה בעבירה או משום שצריך 'לכם' במצוות אלו.
ממשיך הב"י בדברי המגיד משנה: "ובהשגות אמר אברהם אפילו יהיה בקול דין גזל יום תרועה יהיה לכם מכל מקום הכי איתא בירושלמי ע"כ. סובר ה"ר אברהם כדברי מי שאומר כן בירושלמי ומכל מקום אין כאן מקום להשגה אחר שהדין והטעם שהזכיר רבינו אמת עכ"ל". נראה שהראב"ד סובר שאין פסול גזול בשופר ועל כן יוצאים בו י"ח אפילו הוא גזול, ודין זה מיוחד לשופר ולא שייך בלולב ובמצה.
ממשיך הב"י: "כתבו הגהות אשירי בסוף ראש השנה (סי' יד) בשם אור זרוע (סי' רעד) שופר הגזול פסול ומפרש בירושלמי כגון שגזל שופר משופה הוא דאסור אבל גזל קרן ושיפהו דמים הוא חייב לו וכשר ע"כ". היינו, בניגוד לדעה הסוברת שיוצאים י"ח תקי"ש בר"ה בשופר גזול קיימת דעת האו"ז שאין יוצאים י"ח בשופר גזול אא"כ הוא קנה את הקרן בשינוי.
מוסיף הב"י: "ומאחר שהפוסקים שכתבתי מכשירים ואור זרוע פוסל וכולם נתלים בירושלמי ראיתי להעתיק סוגיית הירושלמי ולבאר לפי דברי המפרשים המכשירים ולפי דברי הפוסלים. גרסינן בריש פרק לולב הגזול (סוכה ה"א): שופר של עבודה זרה ושל עיר הנדחת רבי אלעזר דאמר כשר תני רבי חייא כשר תני רבי הושעיה פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין שופר ומה בין לולב אמר רבי יוסה בלולב כתיב (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם משלכם לא משל איסורי הנייה, ברם הכא (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. רבי חייא תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה. מה פליגין בשגזלו משופה אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו ע"כ בירושלמי".
מפרש הב"י: "וה"פ דמדאיפליגו רבי חייא ורבי הושעיה בשופר של עבודה זרה ושל עיר הנדחת ממילא נשמע דפליגי נמי בגזול דמר מדמי ליה ללולב ומר לא מדמי ליה וקאמר דע"כ לא פסל ביה רבי הושעיה אלא בשגזלו משופה דאית ביה משום מצוה הבאה בעבירה אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו דקנייה בשינוי מעשה ושינוי השם ולא מיקרי גזול. ואור זרוע סובר דכיון דבגמרא דידן (ר"ה כח.) אמרינן דבשופר של עיר הנדחת לא יצא אם כן קמה לה הלכתא כרבי הושעיה דפסל ואם כן שופר הגזול נמי פסול כל שגזלו משופה".
"ואינך רבוותא דמכשרי בגזול טעמייהו דכיון דרבי אלעזר סבר כרבי חייא ורבי יוסה מדמפרש טעמיה משמע נמי דסבר כוותיה והוה ליה רבי הושעיה יחיד לגבייהו ולא קיימא לן כוותיה ואף על גב דבגמרא דידן (שם) פסלינן בשל עיר הנדחת ובעבודה זרה של ישראל ורבי חייא מכשיר בשל עבודה זרה וליכא למימר דדוקא בדגוי מכשיר ולא בשל ישראל דהא עיר הנדחת על כרחך בשל ישראל היא, איכא למימר דאף על גב דפסלינן ליה בגמרא לאו משום טעמא דרבי הושעיה פסלינן ליה דאיהו פסל ליה משום איסורי הנייה ואנן לא פסלינן ליה משום איסורי הנאה דהא שופר של עבודה זרה של גוי אסור בהנאה הוא וכן שופר של עולה אסור בהנאה הוא ואפילו הכי מכשרינן להו אלמא לאו מטעמא דאיסורי הנאה פסלינן לשל עבודה זרה של ישראל ושל עיר הנדחת אלא משום דכתותי מיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בגמרא בהדיא ואם כן אף על גב דהלכתא כוותיה בעיר הנדחת ובעבודה זרה של ישראל לאו מטעמיה הוא דאילו לא הוה אלא ההוא טעמא הלכתא כרבי חייא דאיסור הנאה אינו פוסל בשופר או מטעמא דרבי אלעזר אלא דהיכא דאיכא טעמא אחריני דכתותי מיכתת שיעוריה לא אסיק אדעתיה רבי חייא דמיפסל משום הכי ובהאי לחודיה הוא דלא קיימא לן כוותיה, הילכך בשופר הגזול דלא שייך ביה כתותי מיכתת שיעוריה נקטינן כרבי חייא דמכשיר. ואפשר לומר עוד דכי מכשיר רבי חייא בשל עיר הנדחת לאו לגמרי מכשיר אלא משום דשמעיה לרבי הושעיה דפסל משום דאסור בהנאה אמר ליה אי משום האי טעמא כשר הוא דאין איסור הנאה לחוד פוסל בשופר אבל אין הכי נמי דאיהו נמי פסל בשל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה כדאיתא בגמרא דידן וקם ליה רבי חייא אליבא דהלכתא".
מתבאר מפירוש הב"י שנחלקו הראשונים כמי לפסוק בירושלמי. הרמב"ם פוסק כר' חייא לגבי שופר הגזול אולם לגבי שופר של עיר הנידחת ושל ע"ז הפְּסול הוא מטעם מיכתת שיעורה.
מסקנה[עריכה]
נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תקפו ס"ב): "הגוזל שופר ותקע בו, יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו". והאחרונים כתבו שאעפ"כ לא יברך על תקיעה בשופר הגזול.