חבל נחלתו יא נה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · חבל נחלתו · יא · נה

סימן נה- הקרבת קרבן פסח בזמן הזה

פתיחה

כתב הכפתור ופרח (פ"ו): "אחר שהענין כן, הנכנס היום שאנו טמאים במקום הבית חייב כרת, והסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. גם כי אמר אלי בירושלם כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס...".

מחשבתו ושאיפתו של ר' יחיאל מפריז העלתה את נושא הקרבת הקרבנות כשאין בית מקדש לדיון לפני הראשונים והאחרונים. ובמיוחד לאחר שיצא ספר דרישת ציון של הגאון הרב צבי הירש קלישר תלמיד הגאון ר"ע איגר.

ננסה בסקירה קצרה זו להעלות את השאלות שהעלו הפוסקים בנושא זה, כבעיות המעכבות את בנין המקדש בנין המזבח והקרבת הקרבנות. לא נקיף את הדיונים אלא נביא בעיות עיקריות.

א. הקמה עפ"י נביא וסנהדרין

בשו"ת בנין ציון (סי' א) ענה לרצ"ה קלישר בסוף ראייתו השניה: "וכן עשה דוד שבחר ירושלם למושב לו ואף שכבר ידע ע"י רוח הקדש שבהר המורי' תשכון כבוד ד' עם כל זה לא בנה מזבח ולא הקריב עליו עד שנאמר לו בשם ד' ע"י גד החוזה. ומכל זה ראי' שאסור לבנות מזבח ולהקריב עליו עד שיבא לנו ע"פ הנביא ציווי הקב"ה לזה".

וכן דעת החת"ס שמדבריו (יו"ד סי' רלו) משמע שניתן להקריב קרבנות בזה"ז, והוא עצמו כתב לגבי ביהמ"ק (ח"א סימן רח): "ודרשינן פ"ב דשבועות [ט"ו ע"א] וכן תעשו לדורות, ולפע"ד קאי גם א'ככל אשר אני מראה אותך' כן תעשו לדורות, שלעולם אני מראה אתכם תבנית הבנין ההוא, וכיון שהקב"ה התנה בתחלה שיבנה כאשר אני מראה א"כ אין כאן חידוש שחידש הנביא, ואולי גם בזה מיושב הא דעפ"י נביא נבנה כי בנין בהמ"ק צריך להיות עפ"י נביא ככל אשר אני מראה".

הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סי' צב) עוסק בשאלת גילויי רוה"ק הנצרכים בעיקר להכרעות שאיננו מסוגלים להכריע הלכתית. וכותב שגילויי רוה"ק לא פסקו מישראל על אף שאין לנו בית המקדש ולא נביא.

בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' מז) מביא מספר נחל אשכול על ספר האשכול (מבוא אות יב) שכותב בתוך דבריו בזה"ל: "אך לפענ"ד אף אם יותן רשות לבנות מזבח והי' לנו אפר פרה להטהר אסור לנו להקריב, שהקב"ה ייעד ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ומזה מדייק הרמב"ם בפ"א דסנהדרין שקודם בנין ביהמ"ק צריך להקים ב"ד של סמוכין וכו' וא"כ כשייעד הכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק, מקום שהקרבנות מכפרין, מינה שמעינן דבלא סמוכין לא יקרא עיר הצדק וקרי' נאמנה עיין שם".

ב. קדושת מקום המקדש

הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הל' יד-טו) כותב: "כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא".

זו שיטתו של הרמב"ם הממשיך עפ"י השיטה שקידשה לעת"ל כאמור בזבחים (קז ע"ב): "א"ר יהושע: שמעתי שהיו מקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא".

אמנם הראב"ד חולק: "א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם – כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".

ועי' בקונ' הר צבי לגרצ"פ פרנק (פרק ח) שהעלה כי רש"י סובר כראב"ד ולכן זו מחלוקת שלא נפשטה. ומביא שכן נראה מדברי הנו"ב. ועי' בירורו הארוך והמקיף של הראי"ה קוק זצ"ל בס' משפט כהן (סי' צו).

בדרישת ציון לגרצ"ה קלישר הציע שלמ"ד קדושה ראשונה קדשה לעת"ל יבנו מזבח ויקריבו אף ללא בית וכפי שנהגו בבית שני כאמור בזבחים (סב ע"א): "שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה... ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית". ולשיטת הראב"ד יבנו מזבח ודינו יהא כבמה. על כך השיב הגרצ"פ פרנק בקונטרס הר צבי (הנלוה לס' דרישת ציון) שלשיטת הראב"ד לא ניתן לבנות מזבח אשר יועיל להקרבת קרבנות ציבור או קרבן פסח, שכן אם הוא במת יחיד – אין מקריבים עליו קרבנות ציבור ואם הוא במת ציבור צריך שיהא פתח אוהל מועד, היינו המקדש ולא מזבח בלבד. עולה כי לשיטה זו לא ניתן לבנות מזבח.

עוד הקשו האחרונים על שיטת הגרצ"ה קלישר מתוספות (מגילה י ע"א): "לכך נראה להר"ר חיים דכ"ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה". ולפי"ז אף לשיטת הראב"ד אסור לבנות במת יחיד בימינו.

ג. כניסה בטומאה למקום המקדש

המשנה במסכת כלים (פ"א מ"ח) מונה את מדרגות הקדושה בבית המקדש: "לפנים מן החומה (=ירושלים) מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם. עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבין עליה חטאת עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת. עזרת הכהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה".

הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ג) מבאר שמצורע אסור להיכנס לפנים מחומת ירושלים, וזבים וזבות נדות ויולדות משתלחים מחוץ לחומת הר הבית (שהוא ת"ק אמה על ת"ק אמה). טמאי מתים מותרים להיכנס לתוך השטח המוקף בחומת הר הבית אבל אסורים להיכנס מן החיל ופנימה (וכן נכרים), ומותרים להיכנס לפנים מן החיל – טבולי יום. טבול יום אסור להיכנס מעזרת נשים ולפנים, ולעזרת נשים עצמה אסור מדרבנן, ומותר להיכנס אליה מחוסר כיפורים. ומחוסר כיפורים אסור להיכנס למחנה ישראל ופנימה היינו מעזרת ישראל.

מצד מצוות עשה ול"ת ועונשיהן: על מצורע מצות עשה של איסור כניסה לירושלים ולערים מוקפות חומה, ואם נכנס לפנים מחומת ירושלים לוקה. זבים וזבות נדות ויולדות אסורים להיכנס לפנים מחומת הר הבית באיסור עשה ולוקים אם נכנסו. טמא מת וטבול יום שנכנסו לעזרת נשים לוקים מכת מרדות, ולעזרת ישראל ופנימה לוקים מן התורה. מחוסר כיפורים שנכנס למחנה ישראל ופנימה, לפי הרמב"ם לוקה מכת מרדות ולפי הראב"ד חייב כרת.

ופוסק הרמב"ם שם בהלכות יד ו-טו: "כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש".

"וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אף על פי שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים הרי זה פטור על ביאת המקדש, שדברים אלו הלכה מפי הקבלה ואף על פי שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות".

לגבי טומאת מת אין בידינו אפר פרה אדומה לטהר, ולגבי מחוסרי כיפורים אינם יכולים להביא קרבנות כדי להכשירם בכניסה למקדש ואכילת קרבנות.

כמו"כ גם אם טומאה הותרה בציבור – היא הותרה דוקא לגבי טומאת מת ולא לטומאות אחרות! וא"כ טמאי נבלה, שרץ, זבים וזבות וכד' אינם יכולים להיכנס לפנים ממחיצת היתרם אף אם טומאה הותרה בציבור.

ד. מזבח

כתב הגראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סי' צא): "ובזה מסולק ג"כ מה שהעירו האחרונים בזה מצד שאין עיכוב במזבח כל שיעור מדתו, כמבו' בזבחים ס"ב ע"א ובדברי הרמב"ם פ"ב בה' בית הבחירה הי"ז שרק שיעור אמה על אמה מעכב בו, וכולי האי אפ"ל שנוכל לכוין שיהיה בתוך המקום, גם עפ"י הספקות של מדידותינו, אבל לפ"ד מאחר שלמצוה ודאי דצריכין לכל השיעור, ואין אנו ראויים לקיים מצוה זו כהלכתה מפני חסרון חכמה בעוה"ר, א"כ הוי לדידן אינו ראוי לבילה שמעכבת".

עוד העירו האחרונים שבנין מזבח צריך לבוא מהקדש של הציבור כולו ולא מממון פרטי של יחיד או של חבורה. וכן לגבי קרבנות ציבור הם צריכים לבוא משקלי ציבור ואין יחיד מתנדב ומביא קרבן תמיד. כאמור במנחות (סה ע"א): "מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? (במדבר כ"ח) את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מאי אהדרו? (במדבר כ"ח) את קרבני לחמי לאשי... תשמרו, שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה". וכיון שנדחתה שיטת הצדוקים א"כ הכל צריך לבוא מממון הציבור.

אולם הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ח ה"ז) פסק: "כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור, ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר, וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרין, אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרם לציבור". ולכאורה אף שדעת הצדוקים נדחתה, אם מוסרם לציבור יפה קרבנות יכולים לבוא אף ע"י יחיד הנותנם לציבור. אולם, לגבי מקדש ומזבח לא מצאנו שאדם יבנה משלו ויתן לציבור. ולכן עדיין הדבר צריך הכרע.

ובשו"ת הראב"ן (סי' נ) כתב: "ואם איתא כדמפרשי, דכל אחד יבנה במה שם ויקריב דהיינו מקריבין אע"פ שאין בית אמאי מטיל בו מום יבנה מזבח ויקריב, אלא ודאי אין מזבח בירושלים אלא לצבור וכל זמן שלא בנו צבור מזבח יחיד לא מצי מקריב".

ובמיוחד כאשר מחדשים את העבודה בבית המקדש לאחר כך וכך שנים אי אפשר להבין כיצד בית המקדש יעבור תהליך 'הפרטה', וכל זמן שרוב ישראל אינם רוצים בבית מקדש ובמזבח אי אפשר להעלות על הדעת שכת אחת תבנה את המקדש או את המזבח אפילו ימסרום לכל עם ישראל.

ואולי זו משמעות דברי חז"ל כפי שפוסקם הרמב"ם (הל' מלכים פ"א הל' א ו-ב):

"שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה. מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו', מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו'".

והרי לא העמדנו מלך על ישראל, והמלכות המאחדת את כל העם היא נותנת שכל העם יבנה את המקדש ולא איזו כת או מפלגה.

ה. מקום המזבח

פסק הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ב ה"א): "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי".

ובהלכה ד מוסיף: "ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית".

דעת הרצ"ה קלישר שניתן לכוין את מקום המזבח לפי השרידים במקום והגרצ"פ פרנק חולק עליו. וכן דעת המהר"ץ חיות והחתן סופר שאפשר לכוין את מקום המזבח שאל"כ לא היו חייבים בשחוטי חוץ. ואף על ראיה זו חולק בחריפות הגרצ"פ פרנק.

דעת הגר"ד פרידמן בקונטרס דרישת ציון וירושלים שצריכים אף בימינו לכוון מאד את מקום המזבח והמקדש, ואי אפשר להסתמך על שיעורינו מפני שהשתנו לפי גודלנו, ומקום זה הוא לעיכובא. ומסתפק אם מעכב את הקרבן או שרק ידי חובת מצות בנין הבית לא יצא. וכן כתב שמקום היסוד מעכב, ואם נתן דמים בחלקו של יהודה ולא בחלק בנימין (שרק בחלקו יסוד המזבח) לא יצא וכאילו נתנו שלא כנגד היסוד. ומוסיף: "וא"כ פסח דעיקרו לאכילה נראה ברור דלא יצא ידי פסחו בהקרבה כזו כיון דא"א לו לבוא לידי היתר אכילה וכמו דנטמא הבשר קודם זריקתו שאסור לו לזרוק הדם ואם זרק לא הורצה". ומזבח שיסודו אינו במקומו אינו מכפר ואסור לעבוד עליו וכש"כ להיכנס אליו בטומאה ולעבוד עליו בבגדי כהונה שיש בהם כלאים.

וכן בשו"ת משפט כהן (סי' צא) כתב שמקום המזבח מעכב את הקרבת הקרבנות.

ובשו"ת משפט כהן (סי' צב) באר: "אבל בעניני מזבח, ונראה שה"ה כל עניני תכנית המקדש ובנינו, הוא מסור לנביא גם לדרוש ממנו שיודיע מן השמים בנבואה, ואין זה נכנס כלל להכלל של אלה המצות אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא בכלל של לא בשמים היא. וא"כ י"ל שמאחר שנקבע הדבר ע"י נביאים, שסו"ס לדורות נבנה המזבח בזה המקום המיוחד, נקבע מעתה המקום לעיכובא... אבל לעולמים כיון שנקבע המזבח ע"פ הנביאים, הרי מקומו מעכב, רק מה שאפשר לקדש ולהרחיב, כדאמרינן התם עם ששים אמה דומיא דבית, אבל כ"ז שלא נתקדש מעכב דוקא המקום והמדה שהיו מאז, ולדידן מדת בית שני, שנתקדש אז ג"כ ע"פ נביאים וב"ד".

ןעי"ע בס' עיה"ק והמקדש שכותב כנגד המציעים (הגר"א מגריידיץ) למדוד מהאבן העומדת במרכז בית תפלתם שהיא אבן השתיה – ומסתפק מאד שכן גודלה בימינו ( מטר על מטר) כלל אינו מתאים עם השיעור שמסרו לנו חכמים. והגרצ"פ פרנק דחה שעל מקום האבן בקה"ק נפלה מחלוקת, וא"כ א"א למדוד ממנה כיון שמעבירים את המחלוקת למקום המזבח. וכן דחה את הטענה שמספיק לאתר רק מקום לקרן יסוד וכבש ומקום מזבח חמש על חמש אמות. ועוד מעורר איך יכנסו טמאים למקום העזרה לבנות הרי נכנסים באיסור כרת ולזה לא הותר להיכנס בטומאה אלא רק להקרבה, ועונה שכיון שהותר לטמאים לבנות הותר אף למדוד.

ו. מזבח או חצר

נאמר במלכים (א' ח, סד): "ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר אשר לפני בית ה' כי עשה שם את העלה ואת המנחה ואת חלבי השלמים כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העלה ואת המנחה ואת חלבי השלמים". וכן מסופר בדברי הימים (ב' ז, ז).

ופרש רש"י (דהי"ב ז, ז): "ויקדש שלמה את תוך החצר – רבותינו חולקין בדבר זה (זבחים נ"ט) רבי יהודה אומר קדש את רצפת העזרה בקדושת מזבח להקטיר על הרצפה כי מזבח הנחשת קטן מהכיל /מלכים א' ח'/ שרבו קרבנות להביא אמר לו רבי יוסי והלא כבר נאמר (מלכים א' ג') אלף עולות יעלה שלמה על מזבח שעשה משה וכשאתה מגיע לחשבון אמות ומנין עולות תמצא שזה של אבנים גדול משל משה שהמזבח של משה מקום מערכתו אמה על אמה ושל שלמה מקום מערכתו כ"ד על כ"ד הרי של שלמה חמשה מאות ושבעים ושש כשל משה א"כ מה הוא קדש המלך את תוך החצר שקבע בו מזבח של אבנים מחובר ברצפה".

וכן בקצרה ברד"ק (דה"י שם): "נחלקו רז"ל בדבר זה יש אומר כי רצפת העזרה קדש לעשות בו העולות כמו על המזבח לצורך שעה לרוב העולות, וי"א כי בנה שם מזבח לצורך שעה". הרמב"ם לא הביא דין זה ביחס לרצפת המקדש.

וכתב במקדש דוד (קדשים סי' ה): "ובענין רצפה מקדשת אליבא דר"י אמרינן בזבחים (ס' א) דהרצפה מקום הקטרה לכל הקרבנות ורק לדמים צריך גופו של מזבח ע"ש".

וכך כתב המשך חכמה (ויקרא כב, כב): "ואשה לא תתנו מהם על המזבח. בתורת כהנים (פרק ז פיסקא ד) 'על המזבח' – זה הדם. סתם ספרא ר' יהודה (סנהדרין פו, א), ור' יהודה סבר זבחים דף נט, א דמקטירין על הרצפה, ששלמה קידש תוך החצר, ומודה בדמים דבעי על המזבח. ולכן אמר, 'על המזבח', וזה בזריקת דמים דוקא דבעינן דוקא מזבח. אבל 'אשה' – זה הקטרת איברים ואימורים – לא בעינן מזבח דוקא. ועיין גמרא. זה אמר חתני (שיחיה) ז"ל".

ובשו"ת משפט כהן (סי' צב) כותב: "ומש"כ ידידנו הגרי"ח זריהן שי', דמקום המזבח אינו מעכב, מאחר שקידש שלמה את כל הרצפה, הנה הדבר פשוט מאחר שהשמיענו רבב"ח אריו"ח, דשלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה ואחד העיד על מקום המזבח, והגמ' מקשה בפשיטות שם בשלמא בית מינכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי, והוצרכו לתרץ דראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול מקריב עליו, או כר"י נפחא שראו אפרו של יצחק מונח באותו מקום, או כרש"ב נחמני שמכל הבית הריחו ריח קטורת ומשם הריחו ריח אברים, ומה טרחו כל הטורח הזה, וראיתי אח"כ שגם כת"ר העיר קצת מזה, וצריכין אנו לומר שהקדושה של שלמה היתה רק לשעתה, שתהיה להרצפה כולה תורת מזבח, אבל לא לע"ל ולדורות, שמכיון שהמזבח שנבנה ע"י שלמה נתקדש גם לע"ל שוב מקומו מעכב, וע"כ היו צריכים לכל הבירורים הגדולים הללו, על מקום המזבח, בדיוק גדול כ"כ"...

עולה שלכל הדעות אין יכולים לזרוק דם אלא על המזבח וי"א שאף אסור להקטיר אברים על הרצפה.

ז. ריח ניחוח

הבנין ציון (סי' א) כותב שקרבנות צריכים שיהיו לריח ניחוח, ולכן אין היתר להקריב אלא בהוראת נביא: "וכן בכל המקומות דמייתי הגמרא להקריב בזמן הזה כגון במכות (דף י"ט) דפריך אי ס"ל קדשה לע"ל אפילו בכור נמי הפירוש כן שמצד קדושה לע"ל יכול להקריב ואפילו לכתחלה כשיצו' נביא על כך אבל בלא זה לכתחלה אסור להקריב כיון דבפי' אמר הכתוב שלא יהי' לריח ניחח ולפענ"ד מזה הטעם לא הקריבו קרבנות אפילו התנאים דס"ל דקדושה ראשונה קדשה לע"ל".

ואמנם בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' נו) כולל בתוך דבריו שלגבי פסח אי"צ ריח ניחוח. וז"ל: "ור"ג וב"ד אי נימא דהוא ר"ג דיבנה סתם ר"ג, א"כ היה לפני חרבן ביתר והיה עוד המזבח קיים והקריבו פסחים כדאי' בסנהדרין (דף י"א) מש"ה שפיר מקשה הגמ' על ר"ג וב"ד האיך התירו שני פרקים ומסיק רב אשי משום שלא היה ניסוך מים דאע"ג שהיה המזבח קיים, מכ"מ לא הקריבו שום קרבן משום דכתיב בקללה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם, וא"כ א"א להקריב קרבן דכתיב לריח ניחוח, משא"כ פסח דלא כתיב ביה ריח ניחוח, וכבר כתבתי זה בחי' הע"ד בפ' ראה על שמור את חדש האביב וגו'". אבל בס' 'כלי חמדה' (פר' כי תבוא) כתב שאף קרבן פסח צריך להיות לריח ניחוח.

ח. כהנים מיוחסים

הכפו"פ כבר העלה את השאלה ולא ענה עליה. החת"ס (יו"ד ח"ב סי' רלו) במכתבו לחותנו רעק"א כותב: "ומ"ש מיחוס כהונה נראה דלק"מ להר"ח ז"ל דמאן לימא לן דלא יקריב אחזקה ונחמי' בן חכלי' דהוי לי' כהנים מיוחסים הי' מגאל השארית מן הכהונה עד יעמיד הכהן לאורים ותומים אבל לעכב הקרבה בשביל זה מאן לימא, ומהרי"ו סי' קנ"ג שכ' שאין נותנים חלה לכהן קטן משום דלא ברי לן ומהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ה החמיר בזה שלא ליתן חרמים לכהן בזה"ז ועיין מג"א ספי' תנ"ו היינו שלא ליתן לו ויעב"ץ ח"א סי' קל"ה החמיר בפדיון בכורים ע"ש אבל להקריב דקיימ"ל ברך ה' חילו אפי' חללי' שבהם א"כ אפי' אי קמי שמי' גלי' שנתחללה אמו הרי כל מה שהקריב כשר למה נעכב מלהקריב ולא נסמוך על חזקת כשרות אמו וחזקת כהונתו אע"ג דיש לדחות דדוקא אם הוא בן כהן בודאי רק שנודע לו אח"כ שאמו הי' גרושה או חללה נמצא הוא כהן חלל אבל מזרע כהן הוא ע"ז נאמר ברך ה' חילו אבל אנחנו ניחוש שמא הכהן הזה בן גוים הוא שבא על אמו זהו ודאי ליתא דאפי' לפמ"ש מהרש"ל ע"י שמדות וגזרות רובם נתקלקלו היינו נשים שנאנסו ונתחללו אבל לעולם רוב בעילות מהבעל והבן המתיחס אחר אביו הרי הוא בנו ודאי רק ס' חלל ולזה מהני ברך ה' חילו ויעיין היטב שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קמ"ח קמ"ט השייך לכאן". (ואף בשו"ת משפט כהן סי' צד והחזו"א נשים ב אות ז כתבו שאם זאת תהא הנקודה היחידה המעכבת אולי ניתן להקל בכהנים שאינם מיוחסים).

אמנם הגר"ד פרידמן בקונטרס דרישת ציון וירושלים (פ"ב) קבע שאין לנו עתה שום כהן מיוחס וחוששים לא רק לחללים אלא לזרים שנתערבו בהם ועל כן: "אין לנו עתה בשום אופן יכולת למצוא עפ"י הדין כהן מיוחס שיוכשר לעבודה".

הגרי"מ טוקצינסקי בספרו 'עיר הקדש והמקדש' (ח"ה) מסיק בפ"ג שכהנים יחשבו כמיוחסים עפ"י כתבי יוחסין. אולם נראה שלא צדקו דבריו ואף כהנים הרשומים על ניר או קלף עדיין נחשבים ככהני חזקה.

ט. בגדי כהונה

בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רלו) מביא מחותנו רעק"א ששאל על כך שאין בידינו עתה אבני החושן וחתנו החת"ס ענה שכהן גדול אינו מעכב מהקרבת קרבן פסח. אולם הגר"ד פרידמן בקונ' דרישת ציון וירושלים באר שכיון שטומאה לא הותרה בציבור אלא רק דחויה בציבור היא חייבת ריצוי ציץ היינו כהן גדול בשמונה בגדים, וכיון שיש ספיקות בבגדי כהונה כגון תכלת ממילא איננו יכולים להקדיש כהן גדול אשר חייב לעבוד בשמונה בגדים וממילא אין אפשרות לריצוי ציץ. (ודיונים באחרונים על הצורך בריצוי ציץ בטומאת הגוף של העובדים, או שציץ מרצה רק על טומאת בשר ולא על טומאת הגוף).

הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ח ה"א) פוסק: "והאבנט לבדו רקום בצמר". וע"כ פוסק בהלכה יא: "בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז". ובהלכות כלאים (פ"י הל' לב) פסק הרמב"ם: "כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית". והמל"מ כתב שצריך באבנטו של כהן הדיוט ארבעה מינים (תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש-פשתן).

ונראה לפי הרמב"ם שאם עשה בגדים שלא כדינם הרי הכהן נחשב מחוסר בגדים ודינו כאמור בהלכות כלי המקדש (פ"י ה"ד): "מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר ועשית בגדי קדש, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת".

השאילת דוד (קונ' דרישת ציון וירושלים מאמר שלישי) כותב שאבנטו של כהן הדיוט הוא כאבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה, והצמר צבוע בתכלת המופקת מן החלזון ומסיק שבין אם נאמר כשיטה המכשירה בשני מינים באבנט של הדיוט ובין אם נצריך ארבעה מינים (כמל"מ) יצא לנו שאיננו יודעים להכין אבנט לכהן הדיוט וא"כ כהן שיעבוד תהא עבודתו פסולה.

בס' עיר הקודש והמקדש נו"נ הרבה בענייני בגדי כהונה ונשאר בצ"ע. וכן בקונ' הר צבי על ס' דרישת ציון (פרק ז) דן בדברי הדרישת ציון שתכלת אינו מעכב בבגדי כהונה.

י. הקרבה בטומאה

כבר הכפו"פ שאל שאלה זו ועונה: "נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות (יד, א) שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וזה כגון שיהיו רוב הכהנים טמאין מקריבין הקרבנות בטומאה. וכן מסכת פסחים פרק כיצד צולין (עט, א) נטמא קהל או רובו, או שהיו כהנים טמאין והקהל טהור, יעשה בטומאה. כתב עליהם הר"ם ז"ל (פיהמ"ש פסחים פ"ז מ"ו) דע זה העיקר וזכרהו והבינהו והוא כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור ויקריבו בטומאה. ומסכת יומא פ"ק (ו, ב) איתמר טומאת מת, רב נחמן אמר התר היא בצבור, רב ששת אמר דחויה היא בצבור. וכן הלכות ביאת מקדש פ"ד (ה"י והי"ב) כל קרבנות צבור קבוע להם זמן לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת. אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהם לא יתעסקו בו ולא יכנסו לעזרה, ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה, שלא נדחית אלא טומאת מת בלבד, והוא גזרת הכתוב שנאמר (במדבר ט, ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. מסכת זבין פ"ד (מ"ו) המת מטמא באהל ומטמא טומאת שבעה, מה שאין הזב מטמא. כלומר שטמא מת טעון הזאה שלישי ושביעי מה שאין כן בזב, והזב וכיוצא בו אינן טעונין אלא ביאת המים בלבד. הרי לטומאה חמורה לא נקפיד, ולשאר טמאות יש להם תקנה. כתב ה"ב התרומה ז"ל הילכך נראה דקדושת מחיצת העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מעשר שני בתוכה אם בנה מזבח, אבל לא בנה מזבח לא. והנה כבר אמרו ז"ל (זבחים כט, א) מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו". וזאת הדרך היחידה בימינו להקריב קרבנות ציבור. אולם הבאנו לעיל שרק טומאת מת דחויה בציבור ולא טומאת זבים וזבות ואלו אינם יכולים להימנות על קרבן פסח. ובפשטות כל הנשים מעת שהתחילו לראות הן בספק זבות ואם ילדו ילדים הרי הם בטומאת יולדת ומחוסרות כיפורים ואינן יכולות להימנות על קרבן פסח.

יא. אכילה

קרבן פסח הוא הקרבן היחיד שכאשר הוא בא בטומאה נאכל בטומאה. אולם בדורנו, לגבי קרבן פסח עולה בתוקף שאלת האכילה. כתב על כך במשפט כהן (סי' צב): "אמנם עיקר הקושיא היא משום מחוסר כפורים דאסור בקדשים ואיך יאכלו הפסח, דאינו בא אלא לאכילה". וצריך להבין שכל הנשים מראיה ראשונה בימינו וכן חלק מהגברים הם בספק זיבה ואינם יכולים לאכול קרבן פסח. וזבים זבות אינם יכולים להסיר את איסורם באכילת קרבנות אלא בקרבן בבית המקדש. ופסח מובא לשם אכילה ואם אין לו אוכלים הקרבן פסול.

יב. דרך ההכרעות ההלכתיות בענייני המקדש

כתב השאילת דוד בקונטרס דרישת ציון וירושלים בהגהה א: "ועוד מסתפק אנכי אם נוכל לסמוך בענין כזה שהוא הכל בגזירת נביא על הכללים שנמסרו לנו הלכה כסתם משנה ואחרי רבים להטות שאלו הכללים הם בדיני התורה לא בדברים שתלויים כפי מאמר נביא"... ומביא ראיה שהוכרחו לנביא בבית שני לגבי מקום המזבח ולא פסקו עפ"י כללי התורה במחלוקות חכמים על מקום המזבח.

סיכום

כך פתח את תשובתו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' ה): "אלא שההלכה בזה הוכרעה ע"י רוב מנין ורוב בנין של רבותינו הגדולים האחרונים ז"ל ובתוכם גם מתלמידיו של הח"ס בעצמו, כי מכמה וכמה נימוקי הלכה עקרוניים ומכריעים אין באפשרות להתיר את ההקרבה למעשה".

וכך סיכם את היכולת להקריב בימינו בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' מז אות יב): "וכפי שכתבתי כבר בספרי חי"א סי' ט"ו, לאור כל הבירורים נראה דיש לסמוך בשתי ידים על מסקנתו של הספר הנפלא עבודה תמה שחובר במיוחד על נושא זה שמסכם וכותב בזה"ל: סיומא דהא מילתא דזהו דבר ברור כשמש בצהרים בלי שום ספק וספק ספיקא שבעולם שאי אפשר להקריב קרבנות בזה"ז בשום אופן שבעולם, ומי שמתיר העבודה בזה"ז עתיד ליתן את הדין, שהוא מכשיל את ישראל, והוא מתיר כמה וכמה איסורים גדולים וחמורים, איסור כריתות ומיתת בי"ד ומיתה בי"ש והרבה לאוין, ואין לנו בתורה איסורים גדולים וחמורים מאלה, וא"א לנו בשום אופן שבעולם להקריב קרבנות עד אשר ישיב ד' את שבותינו ונעלה בציון ברנה, ובית ד' יהי' נכון בראש ההרים וארמון על משפטו ישב עכ"ל".

ובח"י (סי' ה) כתב הציץ אליעזר: "ולרווחא דמילתא כדאי להזכיר לאלה הלהוטים אחרי הקרבת קרבן פסח בטומאה (ולדלג על הבעיות ההלכתיות החמורות הכרוכות בזה) את דבריו המחוכמים והקדושים של הגאון בעל דברי חיים ז"ל מצאנז (כפי שמובאים בספר ברכת הפסח סי' ט"ז בפתחא זוטא סק"ז) שאמר בזה"ל: יש בכחנו לברר הלכה שמותר להקריב קרבן פסח בזה"ז, רק להמתין כל כך זמנים על קיום מצות קרבן פסח ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי עכ"ל, ומיעוט המחזיק את המרובה המה מילים נעלים אלה: ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי ואשרי החכם שיבינם".

ובחי"ב (סי' מז) הוסיף הגרא"י ולדנברג: "וברור בעיני שהיתה זאת (=מאמר ה'דברי חיים' מצאנז) רק תשובה מחוכמת נגד ההסתערות מכמה גדולים בימים ההם להוכיח שאפשר להקריב קרבנות בזה"ז ושיש לעשות השתדלויות על כך אצל השלטונות, אבל למעשה סבור היה שאין גם אפשרות לכך מכמה בחינות חמורות בהלכה שיעמדו בעת שירצו לבצע הדבר, וכדי לפטור א"ע מהכניסה לויכוח בזה השיב התשובה המחוכמת האמורה, ואני מוצא סמוכין לדברי אלה ממה שנמצא כתוב בספר שו"ת ברכת חיים להגאון המפורסם הרב ר' חיים יצחק ירוחם ז"ל אבד"ק אלטשטאדט, בח"ב סי' ט' דמביא שם את אשר שמע מפי איש מהימן כפי אשר יצא מפה קדוש רבנו הגה"ק בעל דברי חיים ז"ל, דאחר שקיבל הספר דרישת ציון העוסק בעניני גאולה קיבוץ גליות והקרבת קרבנות, לא חשך הבעל דברי חיים מתוכחת למחבר, ולא נתכוונו כל ראיותיו של הרב ר' צבי קאלישער ז"ל אצלו, וכי, הבעל ד"ח הפציר ברצ"ק שידין את ספרו הנ"ל בשריפה כי יצמחו מזה מכשולים ותקלות וח"ו תהי' התורה כשתי תורות וישראל אגודות אגודות עיין שם, וכל מבין לחש רואה מבין השיטין של דברים חריפים אלה הוכחה להשערתי האמורה וד"ל".

ולכן נראה שתפקיד הדיונים ההלכתיים המרובים להכין אותנו רוחנית ומעשית לקראת היום הנכסף בו נוכל לשוב לעבודת הקרבנות אולם עוד רבה הדרך ואל יהרסו לעלות בהר ולעשות מעשה ח"ו.

הלכה למעשה בדורנו

לא באתי להכריע ח"ו, אלא להשמיע את דבריו החריפים של הגרא"י ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מז אות יא): "ונזכיר בזה בסקירה אחת מה המה באופן כללי העיכובים הרבים בהלכה שישנן בזה, והמה: ידיעת כיון מקום המקדש והמזבח ומדתו ואיכות בנינו, חיסרון אפר פרה, ריצוי ציץ, כהן מיוחס, בגדי כהונה, שקלי ציבור, משמרות כהונה, טמאי מתים וזבים, ובזב הא לא הותרה בציבור, ורבים גם הסוברים דזה שטומאה הותרה בציבור הוא רק על ההקרבה אבל לא שיותר גם שיכנסו בטומאה לשם הכנת מקום המזבח ובניתו, ועוד ועוד, וספרים שלמים חוברו על כך ותשובות מרובות ומפוזרות בספרי הפוסקים נכתבו על כך, ותקצר היריעה מהכיל כדי לפרטם, וציינתי להם בספרי שו"ת צ"א ח"י סי' א' ובעוד כמה מקומות כיעו"ש, ומעתה צא ולמד, האם בחסר לנו כל אלה, והאם באין לנו איך שהוא לא נביא ולא חזון בנו וכעורים נגשש ונלך, ואין לנו לא אישים ולא ולא וכו' וכו', האם במצב כזה יוכלו להמנות עלינו על שאין מקריבין קרבן פסח עד שנצטרך עבור כן להחמיר על עצמו לצאת לדרך רחוקה כדי להסר מעלינו קיטרוג כזה? ומי יתן שלא יחשב עלינו עון ואשמה יותר מקיטרוג על עון ואשמה כזאת, ואני אומר אדרבה נהפוך הוא: רחמנא ליצלן מעון ואשמה כזאת שיחשב ח"ו עלינו אם נתאמץ ונעפיל לעלות ההרה לבצע דבר נורא כזה בטומאתינו שאנו נמצאים בהם בעו"ה באופן כללי בגופינו ובנשמותינו והדברים ידועים ומאד כאובים ומוטב שלא לפורטם בכאן, כי קשה עד מאד טומאת מקדש וקדשיו, וכדאיתא בתוספתא פ"א דשבועות ה"ב לאמר: היה ר"ש אומר קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה, שכל עבירות שבתורה מתכפרות בשעיר אחת, וטומאת מקדש מתכפרת בל"ב שעירין, כל עבירות שבתורה מתכפרות פעם אחת בשנה וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בכל חדש וחדש שנאמר לכן חי אני נאום ה' אלקים אם לא יען את מקדשי טמאת וגו', קשין הן שקוצין ותועבות שעשית, וטומאת מקדש וקדשיו קשה מכולן עכ"ל, והדברים מזעזעים ומחרידים גוף ונפש ומסמרים שערות הראש".

"ורובא דרובא מהפוסקים דנו לאיסורא, ואפילו מאלה שהראו פנים משמחות היה זה כפי שכתבתי בתחילת דברינו רק לחיבת הקודש ובבחינה של דרוש וקבל שכר, ולכן מצינו מהם שנאחזו רק בנקודה אחת או שתים ועמלו להסיר מכשול זה או זה, ולעומת זה כיסו טפחיים וידעו גם ידעו לעומת זה שאבל עוד מכשולים רבים ועצומים עומדים עוד מנגד שקשה למצוא להם פתרון בזמנינו, ולכן אין מקום ללמוד כלל למעשה ממה שכותבים שעל מכשול פלוני או אלמוני אפשר להתגבר".

ומסיים את תשובתו בכמה בתים מדברי השירה הנשגבים והעמוקים משיר היחוד:

"ואיך נעבוד ואין לאל ידינו ולשריפת אש בית מקדשנו. ואיך נעבוד ואין זבח ומנחה כי לא באנו אל המנוחה. ומים אין להעביר זהומה ואנחנו לא נדע מאומה. מזבח אבנה בשברון לבי ואשברה אף רוחי בקרבי. רום לבי אשפיל ואת רום עיני. ואקרע לבבי למען ד'. שברי רוחי הם זבחיך. יעלו לרצון על מזבחיך".

"עיני כל נשואות לשמים שירחם כבר במהרה בימינו על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו ויבנהו ויכוננהו על מכונו וזה יהא לנו האות כי אמנם ריחם עלינו ועל נחלתו שהנחיל לנו ושם קץ וסוף לגלותינו ובא תחילה וראש לפדיון נפשינו, ואזי יערה עלינו רוח ממרום, ויזרק עלינו מים טהורים לטהרנו, ומגדולינו עד קטננו נדעהו, ואו אז נדע גם איך לעבדהו בטהרת הגוף הלב והנפש ובנקיון כפים, כי אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים".

נספח – מי יעלה בהר ה'

א. נעסוק בעליה להר הבית מצד דיני תורה ולא מצד כיבוש. קיימת בעיה קשה שמדינתנו לא אוחזת בהר הבית ונותנת לשועלים להלך בו כדרכם, בעוד שעל יהודים מקשים ומונעים תפילתם מהר הבית. בנספח זה נברר בקצרה להיכן מותר להיכנס בהר הבית.

ב. המשנה במסכת מידות (פ"ב מ"א) מלמדת: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו".

היינו כל השטח הקדוש בקדושת הר הבית שטחו אמה על חמש מאות אמה. בית המקדש אינו ממוקם במרכז ההר אלא: "הרוחק שיש מחומת הר הבית לחומת העזרה לצד דרום, יותר מן הרוחק שיש ביניהן מצד מזרח. והרוחק שיש ביניהן מצד מזרח יותר מן הרוחק שיש ביניהן לצד צפון, והצפוני יותר מן המערב" (ר' עובדיה מברטנורא).

ולענייננו, זבים וזבות נידות ויולדות אסורות להיכנס לתוך השטח הקדוש בקדושת הר הבית מן התורה. טמאי מתים אסורים בכניסה למחנה שכינה מן התורה – היינו ממחנה ישראל ולפנים, ואסורים בכניסה לתוך החיל ולפנים מדרבנן, ומותרים להיכנס להר הבית אחרי שטבלו מטומאת קרי.

ג. הקושי הגדול הוא ביישומן של הלכות אלו.

אין לנו שום עדות מבית שני מה הן כל החומות והקירות העתיקים שאנו נפגשים בהם בימינו, הן הבולטים מעל פני הקרקע והן אותם הנמצאים בחפירות ארכיאולוגיות.

ד. בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' כז) דן האם הכותל המערבי הוא בתוך הר הבית (המקודש) ולכן אסורים זבים ודומיהם ליקרב אליו. ומסיק שהכותל המערבי הוא חומת הר הבית ולכן אין חשש להתקרב אליו. זיהוי הכותל המערבי נשען על דעת אחרוני הראשונים והאחרונים ולא על מסורת מבית שני. בס' עיר הקדש והמקדש (ח"ד עמ' כג) כותב הרב טוקצינסקי שהכותל המערבי אינו נזכר לא ע"י ר' בנימין מטודלה (ד' תתקלג) ולא ע"י הכפו"פ (ה' פב), והוא נתגלה רק בימי ר"ע מברטנורא (ה' רמח). ואף בימיו היו משתטחים על יד חומת המזרח או חומת הדרום, או ממרום הר הזיתים. ורק בשנת ה' רפג הוא מוזכר כמקום תפילה.

ה. וא"כ אנו מחשיבים את הכותל המערבי שהוא חומת הר הבית ולא ניתן להתיר יותר ממה שהתירו להתקרב אליו זבים וכד'. כמו"כ יש הסוברים שהחומה המזרחית אף היא חומת הר הבית המזרחית, כשמרחקה מהמערבית כשלש מאות מטר. יש סוברים שמכאן ראיה לאמה של החזו"א ( ס"מ) ויש סוברים שהיא אמת בנין היתירה טפח.

נראה לומר, אחד משתי האפשרויות או שהחומות המזרחית והמערבית הן מעבר לחומת הר הבית זו למזרח וזו למערב והשטח הכלול ביניהן הוא רחב מהר הבית המקודש, או שהן החומות של הר הבית והשטח שביניהם הוא החמש מאות אמה.

ו. לכל השיטות צריך לברר מה נעשה בכיווני צפון ודרום. המרחק בין החומה הדרומית לצפונית גדול, ויש הרבה מעבר לחמש מאות אמה. והבעיה היא שאין נקודת ציון בתוך ההר ברורה מעל כל ספק עליה ניתן לסמוך ולכוין את המרחקים.

יש שרצו לזהות את ה'צחרא' הוא הסלע עליו מצל מסגד עומר ('כיפת הסלע') בתור אבן השתיה ויש דוחים זאת. יש רוצים לקובעו כמקום השיתין (הרב גורן בספרו המסכם את מדידותיו בהר הבית). ולכולם קשה מדוע בבית שני שהמידות היו ברורות היו זקוקים לשלשה נביאים שיאמרו להם היכן מקומו של מזבח (זבחים סב ע"א).

ז. נראה על כן שאם נלך אחר מסורת הזיהוי של החומה הדרומית כחומת הר הבית לכל היותר יותן להיכנס ולעלות צפונה מהחומה הדרומית עד כ-. אמות [.=:(-)] זה השטח שבין חומה מזרחית למערבית וסמוך לדרום שודאי מותר להיכנס אליו. ושטח זה צריך להימדד לפי אמת הגר"ח נאה לחומרא. היינו כ- מ' מהחומה הדרומית. וכיון ששטח זה מספק בתוך הר הבית המקודש – מחנה לויה, לכן זבים וכד' אסורים להיכנס אליו, ואילו בעלי קרי צריכים טבילה כדי להיות טבולי יום המותרים במחנה לויה.

עולה ששטח זה הצמוד לחומת הדרומית של הר הבית ממזרח למערב הוא היחידי שעליו כמעט ואין שום ספק. צפונה לו נכנסים לשאלת מקום בית המקדש בהר. כאשר איננו יודעים את מקומו. אמנם מקום מסגד אל-אקצה מחזיק את רוב האזור שמותר כמעט בודאות ליהודים להיכנס, ולכן מקום הכניסה גם לאחר טבילה, מצומצם מאד.