חבל נחלתו ט נז
סימן נז
שכיר שהטעה שכירים על שכרם
שאלה
מנהל עבודה שהוא עצמו שכיר, תאם עם נערים עבודה בנטיעת כרם. השכר שנאמר להם הוא שקל לשעה, על אף ששכר המינימום הוא . שקל לשעה.
שכר המינימום במדינה מתפלג לפי הגיל מתחת לגיל שמונה עשרה שנים (בן מקבל כמבוגר). השכר של . שקל לשעה הוא לבני שבע עשרה עד שמונה עשרה, ויורד לפי גיל הנערים בשקל וחצי בערך לכל שנה.
לאחר העבודה בעל הכרם שילם לכל נער את שכר המינימום כפי גילו בתוספת שקל וחצי לשעה.
הנערים הצעירים משבע עשרה שעבדו בנטיעה תובעים את ההפרש בין מה ששולם להם לעשרים שקל כפי שנאמר להם. לעומת זאת בעל הכרם ששלח את מנהל העבודה לשוכרם טוען: התחייבתי לשכר מינימום לפי גיל העובד בתוספת שקל וחצי.
מי משני הצדדים צודק בטענתו?
תשובה
א. לכאורה, על מקרה זה בדיוק דברה המשנה והגמרא בב"מ.
נאמר במשנה בבא מציעא (עה ע"ב): "השוכר את האומנין והטעו זה את זה – אין להם זה על זה אלא תרעומת". היינו יש להם כעס פנימי על המטעה אבל אין להם עליו ולא על אחרים תביעת ממון.
והגמרא (עו ע"א) דנה על משנה כך: "חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי. (רש"י: "דאטעו פועלים אהדדי – אחד מן הפועלים הטעה את חבירו".) היכי דמי? דאמר ליה בעל הבית: זיל אוגר לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו. היכי דמי? אי דאמר ליה בעל הבית בארבעה (רש"י: "בארבעה זוזי – ליומא".) ואזיל איהו אמר להו בתלתא – תרעומת מאי עבידתיה? סבור וקביל! אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה, (רש"י: "ואמר להו בארבעה - ולערב לא נתן בעל הבית אלא שלשה".) היכי דמי? (רש"י: "היכי דמי – דתרעומת יהיה להן ולא יותר".) אי דאמר להו שכרכם עלי - נתיב להו מדידיה! דתניא: השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו – נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. - לא צריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ולחזי פועלים היכי מיתגרי! (רש"י: "וליחזי פועלים היכי מתגרי – אי מתגרי בארבעה - על כרחיה דבעל הבית ניתיב ארבעה, דהא קתני נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו, ואף על פי שלא צוהו, והרי ההנה אותו בכך, ואי מתגרי בשלשה – מאי תרעומת איכא?") - לא צריכא, דאיכא דמתגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה – טרחינן ומתגרינן בארבעה".
המקרה הדומה למקרה שלנו הוא שבעה"ב שלח פועל לשכור לו פועלים והוא אמר לו בשלשה והפועל אמר להם ארבעה וכולם ידעו שהמשלם הוא בעה"ב, ובמקרה זה אין להם על הפועל ששכרם אלא תרעומת מפני שידעו שאמירתו אינה קובעת, וציפו לקבל ארבעה ויש המשתכרים אך שלשה. אף כאן נֶאֱמָר להם שיקבלו עשרים שקל לשעה אבל בפועַל קבלו פחות – לפי גילם.
ב. וכך פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' שלב ס"א): "אמר לשלוחו: צא ושכור לי פועלים בשלשה, והלך ושכרן בארבעה, אם אמר להם השליח: שכרכם עלי, נותן להם ארבעה, ונוטל מבעל הבית שלשה, ומפסיד אחד מכיסו. (וי"א אם כל הפועלים אינן נשכרים רק בארבע, הבעל הבית נותן לשליח כפי מה שההנהו) (טור ס"א ועיין בב"י). ואם אמר להם: שכרכם על בעל הבית, נותן להם בע"ה כמנהג המדינה. היה במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה, אינו נותן להם אלא שלשה, ויש להם תרעומת על השליח. במה דברים אמורים, כשאין מלאכתן ניכרת; אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי שוה ארבעה, נותן להם בעל הבית ארבעה, שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה".
ואף כאן מנהג המדינה הוא לפי שכר מינימום על פי גיל העובד, וא"כ לכאורה יש להם רק תרעומת על מנהל העבודה שהטעה אותם על שכרם. (למשמעות תרעומת עי' בספרי חבל נחלתו ח"ח עמ' ).
ג. אולם נלענ"ד שכאן הדין שונה.
השכר על עבודת פועל נקבע בדר"כ עם שוכר הפועלים, והוא נקבע לפי מנהג המדינה באותה עבודה. וא"כ צריך להבין מדוע המדינה קבעה שכר מדורג לפי גיל הפועֵל. נראה שהעומד מאחרי ההגיון של שכר מינימום לפי הגיל הוא שקטן כושר עבודתו נמוך יותר, ולכן ההספק בעבודה או טיב העבודה נמוך יותר.
כמו"כ ברור שאם התנו מלכתחילה על שכר שונה לפי גיל העובד, כל אחד שהסכים לתנאים הללו קיבל עליו, ואינו יכול לטעון עבדתי כמו חברי, ומדוע אקבל פחות משום שסבר וקיבל. השאלה עולה במקום שלא התנו ולא נאמר שהשכר יהיה לפי גיל הפועלים. שם צריך לבדוק האם לגיל יש משמעות או לאו.
ביחס לשכירות הנוכחית – נטיעת כרם, נשכרו לה נערים גדולים וקטנים, וצריך לבדוק האם ההספק וטיב העבודה של הקטנים בגיל באמת נמוך מהגדולים, או שבעבודה זו אין הבדל ביניהם. אם אמנם יש הבדל בהספק ובטיב העבודה בין גדולים לקטנים, הבדל השכר בין גדולים לקטנים צודק. אולם אם אין הבדל בין גדולים לקטנים אין סיבה לשלם להם שכר פחות מהגדולים, שהרי הם עבדו כמו הגדולים, התנו עימם כמו הגדולים, ומדוע אלו יקבלו יותר ואלו פחות?!
ד. נראה שניתן להוכיח קביעה זו מלשון הגמרא: "ולחזי פועלים היכי מיתגרי!" עליה פרש רש"י: "וליחזי פועלים היכי מתגרי - אי מתגרי בארבעה – על כרחיה דבעל הבית ניתיב ארבעה, דהא קתני נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו, ואף על פי שלא צוהו, והרי ההנה אותו בכך, ואי מתגרי בשלשה – מאי תרעומת איכא?"
היינו הגמרא מקשה מה זה משנה מה נאמר, נדון לפי הנהוג במדינה בשכר הפועלים, ואין זה משנה אם בעה"ב ביקש לשוכרם בפחות, הלא סו"ס כך נשכרים כל הפועלים, ואם כן לא היה מוצא בפחות. הטעם שהשכר של הפועל נקבע לפי הנהוג במדינה ולא לפי מה שהטעו אותו, הוא מצד שהשליח שהטעה אותם עקר את שליחותו שהרי נאמר לו לשכור בפחות והוא שכרם ביותר. וא"כ תביעתם מבעה"ב היא משום שהינו אותו, וכיון שכך נשכרים פועלים הרי בעה"ב נהנה מהם בארבעה ועל כן צריכים לתת לו ארבעה.
וכן נראה להוכיח מלשון השו"ע: "במה דברים אמורים, כשאין מלאכתן ניכרת; אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי שוה ארבעה, נותן להם בעל הבית ארבעה, שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה". ובמקרה הנוכחי מלאכתם ניכרת, וכיון שנאמר להם שיקבלו כגדולים ועשו כמו הנערים הגדולים אין זה ראוי שיתנו להם לפי גילם.
ה. ולכאורה בעה"ב יכול לבוא בטענה על מנהל העבודה ששכרם – מדוע חייבתני יותר ממה שהייתי מתחייב מעצמי. ונראה שלכך מתייחס ערוך השולחן (חו"מ סי' שלב ס"ג): "וזה שאמרנו דכשיש נשכרים בג' אין נוטלין אלא ג' זהו כשאין מלאכתן ניכרת לאחר המלאכה כגון ששכרן לחפור ונתמלא מים דאין יכולין לעמוד עתה על המלאכה, אבל אם המלאכה ניכרת ורואין ששוה ד' נגד שארי פועלים שעושים מלאכות כאלו נותן להם ד' אף כשכולם נשכרים בג' [שם] כיון שבאמת שוה יותר ואע"ג דאם הבעה"ב בעצמו היה שוכרן בג' לא היו נוטלים יותר אף בכה"ג מ"מ בזה שהשליח אינם יכולים לומר שאלו לא הם לא היו טורחים לעשות כן והיו עושים ככל הפועלים, ואף שאין לבעה"ב לסבול מה שהשליח עשה שקר מ"מ הא עכ"פ השליחות נתבטלה וכעושים מעצמם דמי והרי עשו לו מלאכה ששוה ד'".
היינו, כיון שהשליח טעה והטעה את הפועלים עקר שליחותו, והפועלים נחשבים כיורדים שלא ברשות, ולכן נוטלים לפי טיב העבודה שעשו ולא לפי מה שנקבע עימם.
ו. אולם כאן בעל הכרם הוסיף משלו תוספת לגדולים שקל וחצי לשעה (משמונה עשרה וחצי לעשרים), ולכן הגדולים (מעל גיל שמונה עשרה) יכולים לטעון: כך נקבע עמנו, ולכן מן הראוי שיקבלו כפי שנקבע עימם.
אולם הקטנים שלגביהם נעקרה שליחותו של בעל הכרם, צריך לדון על טיב מלאכתם. אם עשו מלאכה כמו הגדולים בהספק ובטיב, עדיין צריך לדון מצד מה התוספת שהוסיף בעל הכרם לפועלים. אם התוספת היא מצד קושי המלאכה, זכאים הקטנים לתוספת כמו הגדולים שהרי דנים עפ"י העבודה שעשו. אולם אם התוספת היא מנדבת לבו של בעל הכרם, הקטנים אינם יכולים לתבוע את התוספת ומגיע להם שכר המינימום של גדולים.
ז. ואעפ"כ אם באמת ההספק והטיב של העבודה שוים בין גדולים לקטנים, נראה לענ"ד שיעשה טוב בעל הכרם אם ישלם לגדולים ולקטנים בשוה ויעשה לפנים משורת הדין, ראשית כדי לא להטיל קנאה ביניהם, ועוד משום כדי להפיג את תרעומתם שסו"ס היא מוצדקת, שכן נאמר להם שיקבלו עשרים שקל.
מסקנה
אם טיב העבודה של הקטנים הוא כמו של הגדולים, כיון שהותנה עימם שכר של גדולים, הם זכאים לשכר מינימום של גדולים, ולגבי התוספת של בעל הכרם צריך לבדוק מצד מה היא ניתנה, מנדבת לב או מצד קושי העבודה. אעפ"כ לפנים משוה"ד מן הראוי שתשולם לקטנים התוספת כמו של הגדולים ויקבלו שכר שוה לגדולים במלואו.*.