חבל נחלתו ט כח
סימן כח
בשולי נכרים באגוזי קשיו
שאלה
האם אגוז הקשיו* אשר קולים אותו בארץ מותר באכילה מצד בשולי נכרים?
תשובה
א. כדי להפריד את אגוז הקשיו מהחומרים הרעילים שבו מבשלים או מטגנים את האגוזים ואח"כ מקלפים את האגוז מקליפתו ומשווקים אותו לאכילה (מבואר בהערה). כל אגוזי הקשיו מיובאים לישראל וע"כ כל תהליך הבישול נעשה בארץ הגידול ע"י נכרים. עולה על כן השאלה האם הם אינם נאסרים לאכילה משום בשולי נכרים.
ב. בטעם איסור בשולי נכרים כתב תוספות בעבודה זרה (לח ע"א ד"ה אלא):
"פרש"י דרבנן גזור משום דחייש שמא יאכילנו דברים טמאים. ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות וכן פ"ה במתני'. אומר הר"ר אברהם ב"ר דוד דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים ולא הודה לו ר"ת דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים, כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים".
והתקבלה להלכה דעת ר"ת שהאיסור משום חתנות ושאף אם הנכרי מבשל ברשות ישראל ולצורך ישראל התבשיל אסור. (ונ"מ באולמי חתונות או מסעדות כאשר מטפל בקשיש מבשל עבורו ואכ"מ).
ג. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קיג ס"א): "דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עו"ג, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בשולי עובדי כוכבים".
ולפי"ז לכאורה צריך לאסור אגוזי קשיו מאכילה, מפני שהם אינם נאכלים ללא בישול ובגלל טעמם נראה שהם עולים על שולחן מלכים כפרפרת.
לכאורה ניתן לטעון שבישול עם קליפה אינו בישול נכרים שנאסר. אולם המאירי (ע"ז לח ע"א) כתב: "וכן דבר שהאוכל נבלע בתוך קליפתו ומתבשל עם הקליפה אע"פ שאין הקליפה נאכלת יש בה מ"מ משום בשולי גוים שאם לא כן תהא ביצה מותרת מטעם זה".
ולפי"ז אף שהבישול הוא עם הקליפה בכ"ז יהא כאן משום בשולי נכרים.
ד. צריך לעיין האם אגוזי קשיו עולים על שולחן מלכים.
כתב הבית יוסף (יו"ד סי' קיג): "ואמרינן בגמרא (לז:) דחטים ועשאן גוי קליות שרו [בדק הבית] כתב רבינו ירוחם (שם) יש מפרשים אפילו אין נאכלין כמו שהם חיים, והרשב"א כתב בתורת הבית (הקצר ב"ג ש"ז צד.) דוקא נאכלין כשהן חיים כגון חטה שיש בני אדם שכוססין אותה חיה עכ"ל [עד כאן] וכתב הר"ן (יד: סוד"ה רבי) דטעמא מפני שלא נשתנו מברייתן* אבל הרמב"ם כתב בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות (הי"ז) דטעמא דלא גזרו עליהן מפני שאין אדם מזמן את חבירו על הקליות וע"פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויים שקולים הגוים ולא פקפק אדם עליהם אם לא במקום שנוהגין למשוח המחבת בשמן בשעת קליה והוא מקום שיש לחוש שמא ישימו חֵלֶב במקום שמן".
למדנו מדברי הב"י כמה הלכות חשובות למקרה דנן.
מיני קליות כגון: חיטים, גרעיני חמניות, בוטנים וכד' כיון שנאכלים חיים ללא קליה או בישול מותר לאוכלם כשהם קלויים ע"י נכרי ובלבד שיהיה ברור שלא הניח שמן בקליה. הר"ן רצה להתיר מיני קליות מצד שקלייתן לא שינתה את מראיהן, אבל הרמב"ם נתן טעם משום שאין אדם מזמן את חבירו לסעודה של קליות, ולפי"ז נראה שהרמב"ם מבאר מהו נאכל על שולחן מלכים. וכן לפני כן בהלכה טו: "שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה, ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו".
וא"כ אולי אגוז קשיו על אף שהוא מאכל חשוב ומוסיפים אותו לבישול וכד' בכ"ז אין אדם מזמן את חבירו לסעודה מעין זו ולכן אין בו משום בשולי נכרים.
אולם בהלכה הבאה כתב הרמב"ם (הל' מאכ"א פי"ז הי"ח): "פולין ואפונין ועדשים וכיוצא בהן ששולקין אותן העכו"ם ומוכרין אותן אסורין משום בשולי עכו"ם במקום שעולין על שלחן מלכים משום פרפרת, ומשום גיעולי עכו"ם בכל מקום שמא יבשלו אותן עם הבשר, או בקדרה שבישלו בה בשר וכן הסופגנין שקולין אותן העכו"ם בשמן אסורין אף משום גיעולי עכו"ם".
נראה מן הדברים שההפרדה בין מיני הקטניות לא כה פשוטה, שכן הרמב"ם כותב שאף מה שמובא כפרפרת אסור, וא"כ קליות אינם מובאים לעצם הסעודה אבל מובאים כפרפרת וצ"ע.
והב"ח לאחר שהביא דברי הב"י כתב: "וכן ראיתי בהגה"ה וז"ל נשאל למהרא"י על פולין שקורין בל"א ערבי"ש שקולין אותו הגוים במחבת שלהן העשויה לכך ובכף שלהן. נראה למהרא"י היתר גמור כי סתם כלי גוים אינן בני יומן וגם אינם עולים על שלחן מלכים ללפת בהן הפת. וקצת ראיה מסמ"ג לאוין מצוה יום טוב (כה ע"ג) שכתב האידנא תורמוסים דשלקי ליה גוים מותרים ואין חילוק נכון לחלק בין פולין לתורמוסים עכ"ל".
אמנם בהגהות והערות (בטור שירת דבורה) כתבו שבמנחת יעקב (כלל עה אות לא) כתב עפ"י הרמב"ם לחלק ביניהם. וכן ב'בן איש חי' (שנה ב פר' חוקת סעיף יב) כתב שחומוס עולה על שולחן מלכים וכש"כ אגוז קשיו.
ה. עוד ניתן לטעון שבישול שבא להסיר רעילות ולא להכשירו לאכילה ולהטעימו אינו בישול שנאסר.
וניתן ללמוד זאת מתורמוס. הגמ' בביצה (כה ע"ב) אומרת: "אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה לא עשאוני בני".
ומפרש רש"י: "תורמוס – מין קטנית, עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאוד, עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה".
משמע מן הגמ' בביצה שתורמוס ראוי להיאסר לאכילה בבשולי נכרים. אולם מצאנו שאין הדין כן. מסופר ביבמות (מו ע"א ובעבודה זרה נט ע"א בשינויים קלים):
"ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא. וחזא תורמוסין דשלקי עובדי כוכבים ואכלי ישראל, ולא אמר להו ולא מידי. אתא לקמיה דר' יוחנן, א"ל: ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה".
ומפרש רש"י (ע"ז נט ע"א): "לפי שאינן בני תורה – אתורמוסן קאי דאי הן בני תורה שרי כדמפרש לקמיה תורמוס אינו נאכל חי ואינו עולה על שלחן מלכים".
והגמרא דנה באיסורו של ר' יוחנן: "ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה – הא בני תורה שרי, והאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב: כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בשולי עובדי כוכבים, והא תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי*, ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים! ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב: כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת – אין בו משום בשולי עובדי כוכבים, וטעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי".
היינו ר' יוחנן סובר שתורמוס אינו נאכל על שולחן מלכים אע"פ שאינו נאכל חי כיון שאין בו את שני התנאים (אינו נאכל חי ועולה על שולחן מלכים) אינו אסור לכל אדם אלא לבני גבל שהיו כנראה ישוב ספר והשמירה על דיני תורה היתה צריכה חיזוק.
אולם אגוז קשיו שהוא מאכל מלכים היה ראוי להיאסר מטעם זה לכל אדם ולא רק לבני גבל. מתבאר איפוא, שמצד ענין הבישול אף בישול שעניינו הסרת מרירות ולא להכניס בו טעמים חדשים אסור בבשולי נכרים*.
אולם בכ"ז צד להקל יש באגוז קשיו שכן שם הגוף הנאכל אינו זקוק לבישול ומשמע שהבישול אינו מתקנו ולכן יש להקל בו מצד בשולי נכרים. וניתן להביא מעין ראיה מדברי הבית יוסף (יג, ב): "וכן אם עושים דברים הראויים לאכילה ע"י עישון מותרים. בירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל (ה"א) אמרו שאין במעושן משום בשולי גוים וכתבוהו הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ג ש"ז צד. ארוך צה סוע"ב) והר"ן פ"ב דע"ז (טו: ד"ה דג מליח) והרמב"ם פי"ז מהלכות מאכלות אסורות (הי"ז)". ונראה על כן שניתן להתיר מטעם זה.
מסקנה
מותר לאכול אגוזי קשיו שקלפו אותם בחו"ל ע"י בישול או טיגון.