חבל נחלתו טז נז
סימן נז
שעיר שדמו מוקרב בפנים ביום הכיפורים
שאלה
מדוע אין שום וידוי על שעיר הפנימי הלא דמו מוכנס לקודש הקודשים לאחר דם הפר?
תשובה
א. על הפר שדמו מוכנס לפני ולפנים מתוודה הכהן הגדול ביוה"כ פעמיים, כאמור (ויקרא טז, ו): "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו".
על שעיר הפנימי, בן-זוגו של המשתלח נאמר (ויקרא טז, טו-טז): "ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת. וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם".
על שעיר המשתלח מתוודה הכה"ג פעם אחת כאמור (ויקרא טז, כא): "וסמך אהרן את שתי ידו ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עוֹנת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה".
והנה דוקא על השעיר שדמו מוכנס לפני ולפנים לאחר דם הפר ולפני שילוח בן זוגו אין הכהן הגדול מתוודה אף פעם אחת, אף ששעיר זה הוא בן זוגו של שעיר המשתלח, ולכאורה כבן זוגו חשיבותו כמותו והיה צריך לכפר כפרה שווה. וצריך לעיין על מה שעיר הפנימי מכפר, ומדוע לא שייך בו וידוי.
הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים (פ"ב ה"ו) כותב כך:
"זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים, נמצאת למד שהוא מתודה ביום זה שלשה וידויים, אחד על ידי עצמו תחילה, וידוי שני על ידי עצמו עם שאר הכהנים, ושניהם על פר החטאת אשר לו, והוידוי שלישי על ידי כל ישראל על שעיר המשתלח, ומזכיר את השם בכל וידוי מהן שלש פעמים, כיצד הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי וכו' שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, הרי שלש פעמים הזכיר את השם, וכן בכל וידוי מהן, וכשהוא נותן את הגורל על שעיר החטאת אומר להשם חטאת, נמצא מזכיר את השם ביום זה עשר פעמים, ובכולם הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש, בראשונה היה מגביה את קולו בשם, כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים".
ב. לכאורה ניתן היה לומר שהוידוי של שעיר המשתלח חל על שני השעירים הנכנס לפנים והמשתלח. אולם זמן הוידוי על שעיר המשתלח הוא לאחר דמו של בן זוגו הפנימי כבר נזרק וא"כ קשה להבין אין הוידוי יהיה למפרע לאחר שהראשון כבר קרב.
ג. מהמשנה עולה ששני השעירים שעיר הפנימי והמשתלח הוקשו והושוו זה לזה ומשמע שהפנימי אף שאין עליו וידוי הוא 'תאומו' מבחינת חשיבותו של שעיר המשתלח, ואליו כשנברר על מה שעיר הפנימי מכפר נראה שלכאורה שעיר הפנימי הוא בתפקיד שולי בכפרתו בכלל וביוה"כ בפרט.
המשנה בשבועות (פ"א מ"ב) אומרת: "כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים הרי זה בעולה ויורד, יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר שנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד".
וא"כ על טומאת מקדש וקודשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף לא ניתן להתוודות שהרי אינו יודע שחטא.
במשנה ו נאמר: "ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר".
ד. ונראה ללמוד מהמשניות שם (שבועות פ"א) שישנו הבדל גדול בין שעיר הפנימי למשתלח. הפנימי כמו חבריו: שעיר החיצון ושעירי רגלים וראשי חודשים הם מיועדים לכפר על טומאת מקדש וקודשיו בסוגים השונים עם ידיעה והעלמה וכו', ואינם מכפרים על שאר עבירות אלא רק על הקשורות במקדש, ואפילו על זדון מקדש וכו'. לעומת זאת המשתלח מכפר על עבירות שבחוץ ולא על עבירות שבפנים.
ה. עפ"י המשנה עולה השאלה: מדוע שני השעירים צריכים להיות שוים והם מושווים זל"ז ורק לאחר שמטיל עליהם גורלות כל אחד פורש לתפקידו הלא לכאורה אינם שוים.
לא מצאתי בין חכמי הפשט שעוסקים בכך ונלך אחר חכמי הסוד במה שניתן להבין מדבריהם.
בספר שם משמואל (חלק המועדים, מוצאי יוה"כ שנת תרע"ד) מבאר:
"ענין שני שעירי יוה"כ, הגיד כ"ק אבי אדומור זצללה"ה, ששעיר לה' הוא לקרב החלק הטוב שבאדם והשעיר לעזאזל הוא לדחות החלק הרע. ונראה לבאר הדברים. דהנה השעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והמשתלח על שאר עבירות. ואמרו ז"ל (יומא מ' ע"ב) עד מתי יהי' זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חברו. והענין דהנה לב האדם הוא בהמ"ק של האדם הפרטי, והמכניס ללבו הרהורים בלתי טהורים, זה הוא כמכניס טומאה למקדש. אך האדם שעברו עליו מחשבות לא טהורות ומדחה אותם תיכף ממנו, ואינו עומד ומהרהר בהם הוא כענין נטמא בעזרה ולא שהה שיעור השתחואה דפטור. אבל באם ח"ו איננו מדחה אותם תיכף ממנו, אלא עומד ומהרהר בהם, הרי הוא כאילו שהה שיעור השתחואה וצריך לזה תיקון וכפרה להוציא הטומאה מן המקדש. אך באשר האדם מלא רע אי אפשר להוציא הטומאה מן המקדש אלא ע"י שמכניס ללבבו הרהורי תורה ותשוקה לקדושה, ותשוקה של קדושה והרהורי תורה דוחין מן הלב תשוקות חיצוניות והרהורים רעים. ולזה בא דם השעיר הפנימי שמכניסין לקה"ק, והוא פועל דמיוני לרתיחת הדם בקדושה, תוכו רצוף אהבה רשפי אש שלהבתי', שהוא מדחה ומטהר את המקדש מכל חטאיהם ומכל עוונותם בטומאת מקדש וקדשיו. אך השעיר לעזאזל שמכפר על שאר עבירות, היינו עבירות בפועל, ולזה אין עצה להתחיל תחילה בעשיית מצוות, ועשיית המצות תדחה את עשיית העבירות, שהרי כל עוד שאיננו פרוש בפועל מעבירה, אין להכנס אל שער המלך בלבוש שק, אדרבה מוסיף ח"ו כח בסט"א, ומקרא מלא הוא (ישעי' א') מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ועכ"פ צריכין מקודם להסכמה בלב שיעזוב רשע דרכו, וזהו ענין וידוי שעיר המשתלח. ואך כל עוד שהלב איננו טהור מהרהורי עבירה ותשוקות חיצוניות, אי אפשר שהלב יסכים באמת לעזוב דרכו, ע"כ השעיר הפנימי מקודם שאז כשנטהר הלב תהי' הפרישה מן העבירה באמת, וזה עד מתי יהי' זקוק המשתלח לעמוד חי עד מתן דמו של חברו".
"ובזה יובנו דברי ת"ק דר"ש דסבר לא התודה כשר. ולכאורה יפלא הלוא שאר מעשי העבירות הם מרובים ושכיחין נגד טומאת מקדש וקדשיו ולמה לא יעכב וידוי שעיר המשתלח שמכפר על שאר עבירות. אך יש לומר כי היינו טעמא דת"ק דר"ש שמאחר שנטהר הלב כנ"ל, ממילא נצמח מזה שיעזוב דרכו במעשה. אך מסתמא הלכתא דהוידוי מעכב שביוה"כ צריכה להיות הטהרה בכל הענינים בפועל, ולא סגי לסמוך על מה שאח"כ ממילא יטהר מעבירות שבפועל".
"ולפי האמור יובנו דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהשעיר הפנימי הוא לקרב את הקדושה, היינו להכניס בלב תשוקות קדושה כנ"ל, והשעיר לעזאזל הוא לדחות את חלק הרע".
"ולפי האמור בענין כפרת מקדש וקדשיו ביוה"כ יובן מה שיו"ט של סוכות הוא אחר יוה"כ ולא בפסח זמן יציאת מצרים, שכאשר זוכין לטהרת הלב שהוא דוגמת המקדש, זוכין לעומתה לסוכה שהיא דוגמת המקדש".
נראה מדברי השם משמואל שאף שכפרת שעיר הפנימי היא פחותה משעיר המשתלח – היא יותר פנימית והכרחית מקודם לשעיר המשתלח.
עוד מצאתי בספר עץ הדעת טוב (פרשת אחרי מות, לר"ח ויטאל) שכתב:
"והנה נבאר קצת דרך רמז ענין ג' שעירי יוה"כ והם שעיר הפנימי ושעיר החצון ושעיר עזאזל כנזכר בפ"ק דמס' שבועות".
"כבר בארנו בפסוק והוא רחום יכפר עון וכו' כי' סמאל הוא ראש כל המקטריגים ותחת רשותו יש ג' מיני מזיקין הנקראים יצה"ר שבאדם כנגד נפש רוח ונשמה שבאדם כי ודאי שאין מדרגת שלשתם שוה ומדורם במוח ובלב ובכבד. ונודע כי המזיקין נקראין שעירים בסוד ושעירים ירקדו שם. וע"כ בא שעיר הפנימי לכפר על עבירות מחשבת הנשמה שבמוח ע"י יצה"ר השוכן שם עמה להחטיאה והנה המוח פנימי מכולן יען שם מרכבת השכינה הרוכבת על הנשמה שבמוח. והוא סוד תפילין שבראש כנזכר בספר הזוהר פ' וירא במדרש הנעלם. ואמנם המוח עם קליפתו הוא כדמיון התורה שבתוך הארון וקדירת עצם הגולגלות הוא בית קודש הקדשים ולכן טעון דם שעיר פנימית הזאה על בין הבדים ועל הפרוכת וכו' כנודע. ושעיר החצון בא לכפר על הרהור היצה"ר שבלב והיה נשרף על מזבח העולה בסוד והעולה על רוחכם היה לא תהי' כמשז"ל העולה על הלב כי שם מדור הרוח ונודע כי המוח כנגד בית קדשי קודשים הפנימי והלב כנגד אוהל מועד הנקרא היכל ומקדש כי שם המנורה והשלחן והמזבח להקטורת. ולכן השעיר הזה נקרא יותר חיצון ואמנם שניהם הפנימי והחיצון באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כי זה במקדש וזה בקודש הקדשים".
"אבל היצר הרע שבכבד כנגד הנפש החוטאת במעשה בכל מיני החטאות הנמשכים מן הדם שבכבד כי הדם הוא הנפש והוא היותר עז וקשה שבשלשתם. ונקרא שעיר עזאזל ואין לו תקנה אלא שיעקרהו משם וישלחהו המדברה ושם יתלבן בלשון זהורית האדום שבין קרניו בסוד אם יהיה חטאיכם כשנים וכו'. ולפי שמנפש שבכבד נמשכים כל החטאים כמ"ש נפש כי תחטא ועשתה מכל מצות וכו' לכן שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה".
ולמדנו מדבריו שאף ששעיר הפנימי נראה בכפרתו פחות משעיר החיצון, הרי הוא המכפר על הדברים היתר פנימיים ומרומם אותם.