חבל נחלתו טז מב
סימן מב
הצהרה על מתנות לשם קבלת הנחה בארנונה
שאלה
אדם מקבל קצבה מביטוח לאומי מסיבות בריאותיות (וכמובן יש לו ראיות על כך), הסכום שהוא מקבל מביטוח לאומי אינו מספיק להוצאותיו וע"כ הוא נתמך במתנה (=גמ"ח) חודשית של סכום כסף נוסף מבן משפחה.
כדי לקבל הנחה בארנונה הוא צריך להביא ראיה על כל מקורות פרנסתו: אם בתלוש משכורת אם בקצבה מביטוח לאומי ואם על סכומים אחרים שהוא מקבל. אלא שבדרישה זאת של הרשות המקומית ישנו מילכוד – אם יצהיר (לפני עו"ד) על כל סכום הכסף שמקבל במתנה מבן המשפחה יקבל הנחה מעטה. אם לא יצהיר כלל עליה יאמרו לו שבסכום עליו הביא ראיה אין אדם יכול להתקיים, ולכן מן הסתם הוא מרמה את הרשות ואינו זכאי כלל להנחה.
האם מותר לו להצהיר רק על סכום חלקי של מתנה שיזכה אותו בהנחה הגבוהה ביותר?
תשובה
א. לפי הבנתי, הנחה ניתנת לזקוק לה. וישנן הנחיות וקביעות בחוקי העזר העירוניים או האזוריים מי ראוי להנחה לפי קריטריונים של השתכרות. בדר"כ בתוך הקריטריונים האלו מכניסים גם את הקיצבאות מביטוח לאומי שהמבקש מקבל.
הפקיד 'הנותן' את ההנחה, אינו נותן משלו, הוא בסה"כ פקיד כשמו, ומופקד על האישורים להנחה. הפקיד אינו יכול להחליט על דעת עצמו שלא לתת בגלל שהאדם אינו מוצא חן בעיניו. בודאי אם האדם עונה לכל הקריטריונים הקבועים בחוק.
במידה והפקידים סבורים שהבקשה להנחה בארנונה הוגשה ברמאות ללא גילוי כל מקורות פרנסתו של האדם הם יכולים לנסות לברר, לשלוח קצין מבחן או בודק מטעמם או לקבל הצהרה מעובד סוציאלי וכד', אבל אין להם זכות למנוע מאדם את זכותו להנחה הקבועה בחוק.
מי שאין לו כלום – זקוק להנחות יותר מכולם. מתנה הניתנת מצד גמילות חסדים אינה צריכה כלל להימנות בתוך מקורות המחיה של האדם. ואף אם אין לו מתנות ולא ניתנת לו צדקה אין סיבה זו צריכה לגרום לכך שתופחת ההנחה שהוא זכאי לה. ולכן עצם התביעה מן האדם להביא ראיות על תמיכות של גמילות חסדים היא לדעתי אינה ראויה.
יתר על כך, אין הגדרה בחוק שמי שנזקק להנחה אבל יש לו אב עשיר אינו זכאי להנחה, על סמך עושר האב, כך לגבי הבנים וכן לגבי הורים אם יש להם בנים עשירים וכד'. החוק אינו מבחין בין אדם למשנהו ובין משפחות עשירות ועניות. וא"כ כל התביעה הזו היא מביישת ואינה כראוי.
ב. כיון שלפענ"ד כל התביעה להצהרה על מקורות הכנסה נוספים שמקורם בגמילות חסדים של אחרים כדי לקבל הנחות – אינה מוצדקת, ק"ו שהתביעה להצהיר על כל מקורות ההכנסה כדי להקטין את ההנחה היא אינה מוצדקת ואינה ראויה.
בירושלמי פאה (פ"ח ה"ז) נאמר במשנה כך: "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היה לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין כאחת הרי זה יטול היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו".
ואם נתייחס להנחה בארנונה כמו זכות ליטול מן הצדקה ניתן ללמוד שאפילו יש לו בבעלותו נכסים אבל הם משמשים כמשכון לבעלי חובותיו וא"כ אינם תחת ידו – הוא זכאי ליטול מתנות עניים. ומשמע אפילו יש לו כלי בית בית נאים הוא אינו צריך למוכרם כדי ליטול מתנות עניים.
בגמרא מובא המקרה הבא: "חד תלמיד מן דרבי היה לו מאתים זוז חסר דינר והוה רבי יליף זכי עמי' חד לתלת שני מעשר מסכנין (תרגום: תלמיד של רבי היו מאתים זוז חסר דינר ורבי יהודה הנשיא היה רגיל לתת לו מעשר עני שלו כל שלש שנים.) עבדון ביה תלמידוי עינא בישא ומלון לי' (תרגום: התלמידים הביטו על כך בעין רעה ועל כן נתנו לו דינר כדי שיהא לו מאתים ולא יוכל לקבל מעשר עני) אתא בעי מזכי עימי' א"ל רבי אית לי שיעורא אמר זה מכת פרושים נגעו ביה (תרגום: כשרבי רצה לתת לו ענה התלמיד שיש לו מאתים ואינו ראוי לקבל מעשר עני, ורבי אמר שזו מכת פרושים היינו מי שרוצה להראות עצמו שהוא צדיק ואין תוכו כברו, ונותן לו צדקה כדי שלא יהא ראוי לקבל צדקה הרבה יותר גדולה), רמז לתלמידיו ואעלוני' לקפילין וחסרוניה חד קרט וזכה עימי' היאך מה דהוה יליף" (תרגום: רבי יהודה הנשיא רמז לתלמידיו והכניסוהו לחדר אחר וחיסרו ממנו מעט ממון ואח"כ רבי זיכה אותו במעשר עני שלו כפי שהיה רגיל). ומובא המקרה גם בתוס' (סוטה כא ע"ב ד"ה זה הנותן).
ג. ובמשנה בסוטה (כ ע"א): "הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין – הרי אלו מבלי עולם".
וכך פירש המאירי (סוטה כ ע"א): "ורשע ערום ומכות פרושים הוא מה שאספר וזה שפרושים יקראו החכמים להיותם פרושים מדעת ההמון מתאוות העולם וממנהגים הפחותים והם הפרושים האמתיים וכן יאמרו ע"ה פרושים הם ומנוי כל מי שיביאו לסבה מהסבות כמו שיגדלוהו בני אדם או שלא יאבד השם ממונו ויפסיד ענינו ואין אצלם פרוש אמתי בלתי עובד מאהבה כמו אברהם אבינו והששה הם רעים והם יוסיפו בחיובים ויפליגו להחמיר לגנוב לב העולם ויהיה כהוסיפם להעמיק לתורה במדות ואמרו מכות פרושין הרי אלו מבלי העולם שאלו הדברים יפסידו האדם"...
ד. הפקידים 'הצדיקים' הדורשים שאדם יצהיר על כל הגמחי"ם שמקבל כדי שיטול הנחת ארנונה קטנה, ולא עפ"י המגיע לו מצד השתכרותו הנמוכה הם בגדר מכות פרושים ולא צדיקי אמת, ומן הראוי שיתנו לו את מלוא ההנחה המגיעה לו ולא יאלצוהו לפרט את כל מקורות פרנסתו ולהחתים על כך עו"ד.
וע"כ נראה לענ"ד שאם הוא נדרש להביא ראיות על צדקות הניתנות לו הוא אינו חייב להביא תצהיר מעו"ד על כולם ודי אם יביא את הנדרש ממנו כדי לקבל את מלוא ההנחה המגיעה לו.
ה. המסקנה לעיל מוקשית מן האמור בבבא בתרא (ט ע"א): "אמר רב הונא: בודקין למזונות ואין בודקין לכסות; אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא. אב"א סברא, האי קא מבזי והאי לא קא מבזי; אי בעית אימא קרא הלא פרוש לרעב לחמך בשי"ן כתיב, פרוש והדר הב ליה, והתם כתיב: כי תראה ערום וכסיתו, כי תראה לאלתר. ורב יהודה אמר: בודקין לכסות ואין בודקין למזונות; אי בעית אימא: סברא, ואי בעית אימא: קרא. אי בעית אימא סברא, האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה; אי בעית אימא קרא, הכא כתיב: הלא פרוס לרעב לחמך – פרוס לאלתר, וכדקרינן, והתם כתיב: כי תראה ערום וכסיתו – כשיראה לך. תניא כוותיה דרב יהודה: אמר כסוני – בודקין אחריו, פרנסוני – אין בודקין".
ופרש רש"י: "בודקין למזונות – אם בא עני ואמר פרנסוני בודקין שלא יהיה רמאי".
ועי' שאילתות דרב אחאי (פר' שמות שאילתא לט).
וא"כ כאן אין זה מזונות ואף לא כסות כשבכל סוג צורך מיידי, אלא רק הנחה במס וא"כ מדוע שהפקיד לא ידרוש ממנו לגלות את כל מקורות המחיה שלו?
ונראה לומר שתי תשובות בדבר.
א) חובת הבדיקה מוטלת על הפקיד אבל לא על העני, ומדוע עני שאינו מחזר על הפתחים ואינו מראה לכולם עניותו צריך לברר את מקורות מחייתו?!
ב) העני מוכר לרשויות אשר נותנים לו את ההנחה, ומטופל ע"י עובדת סוציאלית ומדוע יצטרך להתבזות ולגלות מי וכמה תומכים בו (וכיון שהם נותנים בסתר, הוא יצטרך לגלות על הכל בתצהיר לפני עו"ד).
כך פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ו): "עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו".
ובאר הר"י קורקוס: "פ"ק דבתרא ופסק כרב יהודה דבודקין לכסות ואין בודקין למזונות דבמזונות איכא קיום נשמה והכסות ליכא קיום נשמה דתניא כותיה וקרא דכי תראה ערום לאו למימרא דבראיה לחוד חייב לכסות אלא כשיראה לך אחר הבדיקה. ובירושלמי בד"א כשאין מכירין אותו אבל מכירין אותו אף מכסין אותו לפי כבודו ונראה מדברי רבינו דה"ק אם מכירים אותו שהוא עני אפילו שלא נודע בבדיקה גמורה ואפשר שיש לו קצת לכסות עצמו אפילו הכי אין בודקין אותו ואין מדקדקין אחריו דאי לאו הכי מהו זה שכתב רבינו מכסין אותו ואין בודקין אחריו דכיון שמכירין אותו מה שייך לבדוק אחריו א"נ אפשר דה"ק אם מכירין אותו ויודעין שהוא עני ואינו רמאי אין חוששין שמא נעשה רמאי אלא הרי הוא בחזקתו אפילו שהם מכירים אותו ויודעין שהוא היה בעל נכסים והוא בן טובים אין בודקין אחריו שמא יש לו ועושה עצמו עני אלא מכסין אותו מיד כיון שיודעים בו שהוא בן טובים אין מניחין אותו ערום וזהו שכתב לפי כבודו מיד".
וא"כ לעני זה שמכירים אותו במקצת ויודעים שאין לו והוא מוכר ע"י רשויות הרווחה מדוע ידרשו ממנו להצהיר על אמצעי מחיה של גמילות חסד?!
ועי' עוד בערוך השולחן (יו"ד סי' רנא סי"ב).
מסקנה
כיון שמחייבים אותו לגלות מקורות פרנסה נוספים וכיון שלפענ"ד כל התביעה הזו ממנו אינה ראויה, הוא ודאי יכול להצהיר רק על חלק מהצדקה שהוא מקבל, כדי לקבל את מלוא ההנחה בארנונה (וכן לענ"ד בשאר תשלומים הבנויים על גילוי מקורות המחיה שלו, והסכים למסקנתי מפקח במס הכנסה).