חבל נחלתו טז מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · טז · מ · >>

סימן מ

שוחד במכרזים

שאלה

במדינת ישראל ישנם אנשים שקבלו שוחד במכרזים על חתימת הסכם עם חברה מסוימת לאספקת ציוד. סדר השוחד הוא שמקבלו הוא בעל זכות החלטה ובקבלו שוחד מחברה מסוימת חתם את ההסכם עימה.

לכולם ברור שיש כאן שוחד וישנם סעיפים בחוקי המדינה האוסרים זאת. השאלה היא מצד דין תורה, באיזה איסורים עובר מקבל השוחד?

תשובה

א. איסור לקיחת שוחד בתורה הוא על דיין בלבד, כדברי ספר המצוות לרמב"ם (מצות ל"ת רעד): "שהזהיר הדיין שלא לקחת שוחד מבעלי הריב ואפילו לדין אמת והוא אמרו יתעלה (משפטים כג) ושוחד לא תקח. וכבר נכפלה האזהרה בענין זה (ראה טז). ובסיפרי לא תקח שוחד אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות מסנהדרין (ז ב, ח א ורי"ף)". וכן בספר החינוך מצוה פ"ג.

וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' ט ס"א): "מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפי' לזכות את הזכאי. ואם לקחו, צריך להחזירו, כשיתבענו הנותן. וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים. וכל דיין ששאל שאלה, פסול לדון לזה שהשאילו. במה דברים אמורים, כשלא היה לו לדיין להשאיל, אבל היה לו להשאיל, כשר, שהרי גם זה שואל ממנו".

ב. בשולחן ערוך (חו"מ סי' ח ס"א) נאמר: "וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב, אסור לעמוד לפניו. ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו (וע"ל סוף סימן ג')".

ומבאר בקצות החושן (סי' ח ס"ק ב) מהו מתמנה בכסף: "וכל דיין. עיין ב"ח (סעיף א') שהביא ראיה מפרק הבא על יבמתו (יבמות סא, א) במעשה דרבי יהושע בן גמלא דאם נתן ממון כדי שיתמנה אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובמנין אסור לעמוד בפניו, אבל אם הוא לא נתן ממון אלא שמינוהו לפי שהוא ג"כ עשיר כיון דחכם הוא בחכמת התורה ראוי לנהוג בו כבוד ע"ש".

והממנים אינם דיינים אלא אותם שבחרו הקהל למנות את הרבנים וכד' ואם נתמנה בשביל כסף שהועבר לחלק מהם או לכולם התמנותו פסולה.

וכן כתב הפתחי תשובה (חו"מ סי' ח ס"ק ב): "המתמנה בשביל כסף – עיין באר הגולה בשם הב"ח דזהו באינו חכם בחכמת התורה, אבל אם הוא חכם בחכמת התורה אף על פי שיש גדולים ממנו בעיר אין בזה איסור כו'. ובב"ח גופיה מסיים בזה"ל, מיהו נראה דוקא שלא נתן ממון כדי שיתמנה אלא שהם מינוהו לפי שהוא ג"כ עשיר, אבל אם נתן ממון כדי שיתמנה, אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובמנין אסור לעמוד לפניו כו', עכ"ל עיין שם, וכן כתב בכנה"ג בשמו עיין שם. ועיין בתשובת חתם סופר חלק חו"מ סי' ק"ס שכתב דבתוס' ישנים יומא [י"ח ע"א ד"ה מרתא] גבי יהושע בן גמלא מבואר דוקא אי איכא דעדיף מיניה הו"ל רשע, והב"ח שכתב דאפילו ליכא דעדיף מיניה נמי נקרא רשע, אולי נעלמו ממנו דברי ת"י הנ"ל. ועיין שם עוד [בחת"ס], בעיר אחת שהוצרכו לקבל עליהם רב, ונתנו עיניהם בד' רבנים ליתנם אל תוך הקלפי, ומי שיעלה מהם ראשון יעמדו עליו למנין, אם ירבו המתרצים בו הרי הוא הרב, ואם לאו יקחו שני מן הקלפי ויעשו עמו כראשון, וכן בשלישי ורביעי. והנה רובם מיאנו בראשון ושני עד השלישי זכה ע"פ רוב דעות, ואחר איזה ימים נשמע קול כי הרבה מהבוחרים בו קיבלו שוחד מקרובי הרב וגם מצאו כן במכתב אחד, ע"כ טוענים ראשי העדה כי לא יחפצו בו כלל אף אם יחזרו וימנו עליו. והשיב, בודאי אם ימצאו ב' עדים כשרים שאינם מבני הקהילה ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב שיעידו שקיבלו שוחד, א"כ פשוט דהקבלה ההיא שע"י אותו המינוי בטלה מעיקרא, שהרי היו צריכים לומר דעתם לשם שמים כמ"ש ריש סימן קס"ג בהגה, והם אמרו ע"י שוחד, לא מיבעיא בקבלת הרב ההוא, אלא נמי במה שמיאנו בראשונים היה הכל שלא לש"ש1, ואפילו אם יהיו מקבלי השוחד מעטים וישארו לו רוב דעות שלא קיבלו שוחד, מ"מ הם יאמרו מפני שכבר מאנתם בראשונים על כרחנו היינו מתרצים בזה השלישי, וע"כ בטל כל המעשה ההוא כו'. ואם יש עדים שהרב בעצמו אמר ליתן להם שוחד, פסול הוא להיות רב כלל עד שישוב בתשובה על זה, ואפילו אם הוא ראוי לכך כו'. אמנם אי ליכא עדים בהכי שהרב בעצמו ידע מנתינת שוחד אלא קרוביו ומיודעיו, הרי הוא בחזקת תמותו ולא יוגרע זכותו בזה וימנו הקהל מחדש על שלשה אלה, ומי שירבו המתרצים על הממאנים הוא יעלה ויקום לראש. אמנם אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל, אפילו אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה, מ"מ לא יבואו אל המינוי הזה כלל, ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמנות עד שישובו בתשובה כו'. ואפשר אפילו אם הם הרוב לא מצו למימר איך יקבלו המיעוט לרב ומורה עלינו על כרחנו את מי שאין אנו חפצים בו, י"ל דהא עכ"פ כבר הסכימו כולם על א' מד' אלו שהניחו אל הקלפי ואין כאן הפסד כל כך, והעיקר שא"א בלא"ה והכי דיינינן להו ולכל אלמי דכוותייהו. אך כל זה אי איכא כאן עדים כשרים על זה, אבל זולת זה לא יפסיד הרב מינויו על שום פנים. ואפילו יודו המקבלים וגם קרוביו הנותנים, לאו כל כמינייהו להפסידו בעדותן, אלא שבזה צריכים הם המקבלים לחזור ולשלם להנותנים השוחד שקיבלו, שהרי הודו שקיבלו שוחד, אף על גב דאין אדם משים עצמו רשע, פלגינן דיבוריה שקיבלו מהם מעות פקדון או הלואה וצריכים להחזיר. ואם יכפרו המקבלים יוכלו הנותנים להטיל עליהם היסת בטענת ברי שלהם, ובכל זאת לא יפסיד הרב. ואפילו האיגרת שמצאו כתוב בו בסתר שקיבלו שוחד, לאו כל כמיניה להפסידו עבור זה. מיהו אנשי הקהילה יוכלו להטיל חרם סתם על מי שיודע בעצמו שנתמנה ע"י שוחד ונוהג שררה עליהם, כ"ז נלע"ד פשוט מאד, עכ"ד ע"ש".

הדיון בחת"ס הוא על דיינים שהתמנו בכסף, והחת"ס פסל את מקבלי הכסף הממנים ונראה שסבר שהם עוברים בקבלת שוחד אף שאינם דיינים. ואף שהחת"ס כותב שהוא פשוט מאד לא הביא שום ראיה לדבריו מאין לפסוק שאיסור שוחד יחול אף על ממנים ולחברי ועדה המחליטים וכד'. ניתן לומר שעצם זה שהם ממונים על הכרעות הופך אותם למעין דיינים לדבר מסויים אולם לא מצאתי (בינתיים) אישור לכך. ועי' דבר המשפט (הלכות סנהדרין פרק ג).

ג. בערוך השולחן (חו"מ סי' ט) עוסק אף בסתם ממונים וז"ל: "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור אף שאין דיניהם דין תורה ואסורים להטות הענין בשביל אהבה או שנאה וכ"ש ע"י לקיחת שוחד ולאו דווקא שוחד ממון אסור אלא אפילו שוחד דברים כגון להקדים שלום להדיין אם לא היה רגיל בכך מקודם וכן לעשות לו איזה שירות אסור אם לא היה רגיל בכך מקודם אפילו שירות קטן אסור".

נראה מדברי ערוה"ש שהוא כולל את כל הממונים על דבר השייך לציבור – נתינה לו תחשב כשוחד ואף שאינם דיינים ולפי החת"ס גם חברי הגוף הממנה כולם עוברים באיסור שוחד וע"כ מינויים בטל.

ואעפ"כ קשה הרי הלאו עוסק בדיינים ולא במנהיגי ציבור2 או בממונים על ברירה וכד', ומניין להרחיב את הלאו אף עליהם.

אפשר להביא ראיה להבנה זו מישעיהו (א, כג): "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".

מפרש רש"י: "ורודף שלמונים – תשלומין ת"י אמרין גבר לחבריה עביד לי טב בדיני ואשלם לך בדינך; שופט שהיה גזלן, והנגזל צועק עליו בפני שופט אחר, זה אומר לו צדקני היום ואני אשלם גמולך כשיצעקו עליך בפני הוי רודף תשלום גמולות".

ד. אם נאמר ששוחד הוא איסור על דיינים בלבד, נראה לומר שממנים וממונים של הציבור הנוטלים ממון כדי למנות או להחליט לטובת אדם מסויים, אינם עוברים באיסור שוחד, אלא עוברים ברמאות ובגניבת דעת של הציבור שחושבים שהמחליטים עושים לשם שמים ולשם טובת הציבור, והנה התברר שהשתמשו בציבור לטובתם האישית ונטלו ממון כדי להשתמש בסמכותם. אבל האיסור שעברו אינו ממוני, אלא רק נגרם ע"י ממון. הם לא גזלו ולא כפו על אף אחד ליתן להם ממון, וממילא הם אינם צריכים להשיב את הממון שנטלו לציבור או לנותן.

ראיה לכך ניתן להביא מדברי נתיבות המשפט (ביאורים סימן ט ס"ק א) שכתב: "יש להסתפק בשוכר עדות שקר והעיד לו, אם חייב להחזיר כשיתבענו כמו בשוחד. ונראה דאין חייב להחזיר, דדוקא בריבית ושוחד דאמר רחמנא לא תקח, ומאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, כדאמר בהדיא האי טעמא לענין ריבית בתמורה דף ו' ע"ב, ואביי דסבירא ליה שם גם כן דיוצאה בדיינין, הוא מקרא דוחי אחיך עמך אבל בלאו קרא פטור, ועל כרחך בשוחד דחייב להחזיר דליכא קרא הוא רק מטעם דרבא דאי עביד לא מהני, והוי כלא לקח כלל וברשותא דמרא קמא קאי, והא דצריך קרא דוחי אחיך בריבית, אין כאן מקומו. מה שאין כן בשוכר עדי שקר דלא כתב רחמנא לאו על הלקיחה, רק שלא להעיד שקר, דמי לאתנן שנותן שכר בעד ביאה אסורה שאין צריך להחזיר. וקצת ראיה מהא דראש השנה כ"ב ע"ב ברש"י ד"ה מאתים זוז, וזה לשונו, ותהא רשאי לעכבן ואף על פי שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך וכו', משמע דאם השלים התנאי מדינא אין צריך להחזיר, וזה ברור".

עפ"י דברינו ששוחד לממנים ולממונים הוא רמאות וגניבת דעת אבל לא איסור שוחד מן התורה נראה לפי הנתיבות שלא יהיה חיוב השבת ממון לנותניו אלא רק ביטול המינויים או ביטול החלטות הממונים שנוצרו מחמת ממון שניתן להם.

ה. הנתיבות הביא ראיה מר"ה (כב ע"ב) וכך נאמר שם: "בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם וכו'. תנו רבנן: מה קלקול קלקלו הבייתוסין? פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים, שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו, אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה? אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי – הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני. אמרו לו: מי הזקיקך לכך? אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים, אמרתי: אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין, ויטעו את חכמים. אמרו לו: מאתים זוז נתונין לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין".

ומפרש רש"י: "מאתים זוז נתונים לך במתנה – ותהא רשאי לעכבן, ואף על פי שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך, דיש רשות לבית דין לקנוס ממון ולעשותו הפקר, כדאמרינן ביבמות (פט, ב): מנין שהפקר בית דין הפקר – שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו וגו' (עזרא י).

"ימתח על העמוד – למלקות, כדאמרינן במסכת מכות (כב, ב): כופת שתי ידיו על העמוד".

וא"כ שכירת עדי שקר היא פעולה ממונית וכן הטיית מכרז וכד' היא שכירות לשם הטיית המכרז לטובת פלוני וככל שכירות, אם השכיר עשה את הפעולה לה נשכר בא בשכרו ואם לא עשה אינו מקבל את שכרו.

ו. לפי דברינו, צריך לדון מה דין ממונה לִבְחור, המטה מכרז של חברה כאשר הוא חותם על הסכם עם פלוני ולא עם אלמוני בגלל שקבל ממנו ממון.

הרמאות וגניבת הדעת היא כלפי שולחיו – החברה הכלכלית שמינתה אותו. הוא היה צריך לבחור במתאים ביותר עבור החברה או המפעל, ובגלל שקיבל ממון מאחד המתחרים הוא 'החליט' כבי' לטובת החברה – להעביר עבודות לאותו נותן ממון.

לכאורה, לפי הנאמר לעיל, אותו מקבל שוחד אינו צריך להשיב את הממון שקיבל לחברה, הרי 'בחר' בפלוני כפי שהיה צריך לעשות, ו'רק' רימה את החברה בכך שלא פעל לטובת החברה אלא גם לטובת החברה וגם לרווחיו האישיים, ואולי החברה תחליט לבטל את החלטת הממונה.

וצריך לעיין מה יהיה הדין אם חבר הגוף הבוחר שקיבל ממון מאחד המתחרים על מכרז, מסר את הממון לחברה שמינתה אותו, וא"כ הוא מצידו לא נהנה מהממון. נראה שאם החברה הסכימה לעבוד עם נותן הממון זו זכותה. אם החברה החליטה שלא לעבוד איתו, אותו שוכר שממון שנתן לא הועיל, יכול לתבוע את המקבל שלא עשה את פעולתו, וא"כ לא מגיע לו שכר שכירות. ועדיין צל"ע.

וכך נאמר בבראשית רבה (פרשה עח, יב [לג, י]): "חד עמא דארעא א"ל לר' הושעיה אין אמרת לך חדא מילתא טבא את אמרת בצבורא מן שמי, א"ל מה היא, א"ל כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא, מאי טעמיה (תהלים עב) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו א"ל חייך מלה טבא אמרת ומן שמך אנא אומר לה".