חבל נחלתו טז לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · טז · לח · >>

סימן לח[עריכה]

דיני אבלות בחלל שמקום קבורתו לא נודע

שאלה[עריכה]

מה הם דיני האבלות על חלל אשר מקום קבורתו לא נודע, ומה הם הדינים כאשר נמצא מקום קבורתו או נודע שנקבר?

א. אימתי חייב באנינות, ומתי מתחילה אבלות[עריכה]

כתב בספר מצוות קטן (מצוה צז): "ואיזהו אונן כל שמוטל עליו לקברו ואם צוה המושל שלא לקברו אינו אונן וגם אינו אבל כיון שלא נתייאש מלקברו. ואם שמע שמת לו מת בעיר אחר ויש שם קרוב אינו אונן"...

וא"כ אין אנינות אלא במי שמוטל עליו לקברו משבעת הקרובים ויכול באופן מעשי להשתדל בקבורתו.

לגבי תחילת אבלות מסכם בשו"ת אור לציון (ח"א יו"ד סי' ל): "והנראה לי בזה שהעיקר הוא שאין האבילות מתחילה אלא לאחר קבורה, ואפילו בדיעבד אם ישבו לפני הקבורה לא עלתה להם אותה האבלות. דהנה מצאנו ג' זמנים שמתחילה בהם האבילות: א. כשיסתם הגולל. ב. במי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת שאינם יודעים מתי יקבר, משיחזרו פניהם ללוות המת. ג. מובא ברא"ש במסכת מועד קטן (בפרק אלו מגלחין סימן נ"ה) וז"ל: וגם קרובי המת שהם בבית האסורין אין עליהם דין אנינות, כיון שאין יכולים להתעסק בקבורתו, ואמרינן נמי בירושלמי, מי שנמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים, ומשמע אף על פי שלא יצא מפתח ביתו, דאי כשיצא מפתח ביתו וחלה עליו אבילות, לא היה לו להזכיר אכילת בשר ושתיית יין, אלא לומר שחלה עליו אבילות בכפיית המטה".

השאלה עולה במקרים בהם לא ברור מה קרה עם גופת הנפטר. או שהיא בידים זרות כגון במלחמתנו על ארץ ישראל, או שח"ו היא התפוצצה ורק חלק מחלקי הגופה נמצאים בידינו וחלקם ביד אויבינו. ובמקרה שהגופה או חלקיה ביד אויבינו איננו יודעים אם הם הובאו לקבורה. השאלה קיימת גם במקרי טביעה וכד' שאין גופה לקוברה, אבל ברור שהאדם מת או באירועים כמו בניני 'התאומים' בחו"ל שמטוסים ויושביהם נתאדו בגלל החום הגבוה.

ב. תחילת דיני אבלות במקרים מיוחדים[עריכה]

במסכתות קטנות (מסכת שמחות פ"ב הל' ט-י) נאמר:

"הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר, מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב. כל הגונב הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. כיוצא בו הגונב את המכס הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. כיוצא בו הגונב את החרם הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות".

"מי שנפל לים, או ששטפו נהר, או שאכלתו חיה רעה, אין מונעין הימנו כל דבר. מאימתי מתחילין למנות, משעה שנתיאשו לבקש. מצאוהו איברים איברים אין מונין עד שימצאו ראשו ורובו, רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הרי הן רובו".

באר רבינו יהונתן (על רי"ף מו"ק יח ע"א): "מאימתי רשאין להתאבל עליהם, שהרי עדין לא נסתם עליהם הגולל שהרי לא ניתנו לקבורה. ומאימתי מונין להם, כלומר שיהיה להם כסתימת הגולל. משנתיאשו מלשאול, כלומר יום ויום טורחין ומבקשים הקרובים מאת שרי המלך שיניחו להם לקברם וכיון שדעתם לקברם למה יתאבלו עליהם, אבל משנתיאשו מהם אותו היום להם כיום שיסתם עליהם הגולל וחייבין להתאבל עליהם ימים רבים שאין המלך מרגיש עליהם, ואף על פי שדעת הקרובים לגנוב אותם ולקברם אפי' הכי מתאבלין עליהם דמילתא דלא שכיחא להו הוי. [הי"ב] כיוצא בו וכו' למי שטבע בים ולמי שאכלתו חיה, לפי שלא נסתם הגולל עליהם ובכל יום ויום סוברים הקרובים שימצאום וכשנתיאשו מלבקש אותם הוי כסתימת הגולל".

ופסק הטור (יו"ד סי' שעה): "הרוגי מלכות מאימתי מונין להם משנתייאשו לשאול אבל לא מלגנוב. מי שנפל לים או הרגוהו ליסטים או גררוהו חיה מאימתי מתחילין למנות משנתייאשו לקוברו. מצאוהו אברים אברים אין מונין להם עד שימצאו ראשו ורובו, ר' יהודה אומר השדרה וגולגולת הם רובו".

הטור מביא עפ"י מס' שמחות שלשה מצבים ומתי מתחילים ימי האבלות עליהם:

א) הרוגי מלכות – משנתייאשו לשאול.

ב) מי שנפל לים או הרגוהו ליסטים או גררתהו חיה – משנתייאשו לקוברו.

ג) מצאוהו איברים איברים – שימצאו ראשו ורובו.

נראה שהכוונה בכל המצבים היא תחילת אבלות כאשר ידוע המוות אבל אין סתימת גולל ולא קבורה. עולה מן הברייתות שמת שלא נקבר, לא שעת המוות קובעת, אפילו ידוע בבירור או כמעט בבירור שמת, אלא היאוש מלקוברו ככל נפטר. כמו כן לא מבורר מה המעכב אם מצאוהו איברים איברים ומדוע צריך להמתין למציאת ראשו ורובו.

ממשיך הטור: "שאלה לרבי' האי גאון ולרב שרירא על שהרגוהו שלטון וקרוביו בעיר אחרת מאימתי מתחילין האבילות והשיבו משעת שמועה, דמה שאמרו בהרוגי מלכות משעה שנתייאשו מלשאול מיירי שלא נתברר שמת אלא קול יוצא בכך וקרוביו מחפשים על אמתת הדבר בהא קאמר בשעה שמתייאשין ופוסקין דרישתן מונין כי כבר נתקרר דעתם, אבל אם יודעין שנהרג כמת מעצמו דמי, ומונין משעת שמועה. אבל ר"י כתב על מי שמת בתפיסה ולא נתנו המושל לקבורה שאין מונין לו אלא משעה שנתייאשו ממנו לגמרי, וכ"כ הרמב"ן. ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו אין הקרובים צריכין להתאבל אלא הבנים ואם הם שם בשעה שנמצא מתאבלין אותו היום דלא גרע ממלקט עצמות אביו שמתאבל עליו אותו היום וקורע".

עולה מדברי הטור שנחלקו הגאונים (רב שרירא ובנו רב האי) עם הראשונים (ר"י, רמב"ן) האם המדובר בברייתא בשמחות במי שספק אם נהרג, ואז מחכים ליאוש שהוא ההחלטה שהקרוב מת, (וא"כ אם התברר שעדיין לא מת בשעה שנתיאשו צריכים לשבת ימי אבלות שוב), או אם יודעים שנהרג מתחילים להתאבל משעת שמועה ואי"צ ביאוש ולא לקבורה – כן לדעת הגאונים. או לדעת הראשונים – אעפ"י שמת ויודעים בבירור שכך, כל זמן שלא נקבר ולא נתייאשו מלקוברו אין מתאבלים עליו. ומשמע שאם נתיאשו וישבו שבעה ושלשים ואח"כ נמצא מת – הבנים יושבים עליו יום אחד כשמועה רחוקה. ובקצרה, לפי הגאונים היאוש צריך להיות שנתייאשו מחייו, ולפי הראשונים שנתייאשו מלקוברו.

באר הבית יוסף (יו"ד סי' שעה, ה): "הרוגי מלכות מאימתי מונין להם משנתייאשו מלשאול אבל לא מלגנוב. ברייתא באבל רבתי (פ"ב הי"א). פירוש שאף על פי שלא נתייאשו מלגנוב מאחר שנתייאשו מלשאול מונין להם משום דמילתא דלא שכיחא הוא שיוכלו לגנבו [ועוד דכל הגונב הרי הוא] כשופך דמים ועובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. וכתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' קנז) פירוש לפי שבורחין ובאין לידי סכנת נפשות ופעמים מגיעים לידי חילול שבתות ועבודה זרה".

וא"כ מי שנהרג ע"י המלכות מתחילים את האבלות עליו מעת שנתייאשו מלשאול מן המלכות רשות לקברו ולא מעת שנתיאשו מלגנוב, משום שדבר שאינו שכיח שיצליחו לגנבו.

ומביא עוד: "בתורת האדם (שם) כתוב נשאל לרבינו שרירא ורבינו האי מאן דאיתיה במדינתא וקרוביו במדינה אחרת והרגו שלטון ולא ניתן לקבורה קרוביו מאימתי מונין משעת שמועה או דילמא משעה שנתייאשו מלשאול והשיבו דההוא דמשנתייאשו מלשאול היכא דלא נתברר שמתו אלא קול יוצא בכך וקרוביו דורשים ומחפשים מכאן ומכאן לעמוד על אמתת הדבר משעה שנתייאשו ופוסקים דרישתן כי נתקררה דעתם שכבר מת מאותה שעה מונין אם ההרוג הזה דומה לזאת עושים כן ואם ידוע אימתי נהרג כמי שמת מעצמו דמי ומשעת שמועה מונין לו עד כאן וכתב הרמב"ן ז"ל עליהם: ודברי תימה הם דהא קתני הרוגי מלכות אלמא כשהרגו ודאי קאמרינן, ועוד דקתני מצאוהו אברים אין מונין והרי מת ודאי דבמכירין אותו בסימני גופו קאמרינן ושמע מינה דאפילו במת ודאי אין מונין עד שנתייאשו מלבקש או שימצאו ראשו ורובו וכבר כתבתי (עמ' ע) דעת הרב הגדול בעל התוספות במת ודאי שאין מונין לו עד שיתייאשו לגמרי כהרוגי ביתר (ברכות מח:) ותו לא מידי עכ"ל. ודברי הרב בעל התוספות נתבארו בסימן שמ"א (רצג: ד"ה ומש"ר ומתוך). ולענין הלכה נקטינן כדברי התוספות והרמב"ן דבתראי נינהו".

עולה מדברי הב"י שהמחלוקת בין הגאונים לראשונים האם היאוש לשאול או לחפש הוא במי שמסופקים בו אם מת או אף שודאי שנהרג אין מתאבלים עליו עד שיתיאשו מלהביאו לקבורה. והרמב"ן מוכיח ממי שמצאוהו אברים שלא מתאבלים עליו אף שיודעים מיהו ויודעים שנהרג, בכ"ז אין מתאבלים עליו, עד שיקברו חלקים עיקריים מן הגוף או עד שיתיאשו מלקוברו. ופוסק הב"י כתוס' ורמב"ן ולא כגאונים.

וכך מביא הבית יוסף בסימן שמא בהסברת שיטת ר"י בעל התוס': "כן כתבו הרא"ש (סי' נה) והמרדכי (סי' תתצט) בפרק אלו מגלחין וז"ל: הורה ר"י על יהודי אחד שתפסו המושל ומת בתפיסה ולא נתנו המושל לקבור, דאין אנינות חלה על הקרובים דלא קרינן ביה מי שמתו מוטל לפניו כיון שאין עליהן לקברו, ומכל מקום לא נדמהו לנתייאש מלקברו שיחול עליהם אבלות מעתה כמו בהרוגי ביתר (ברכות מח:) דהתם נתייאשו מלקברו בכח המלכות וכן בדביתהו דרבי אלעזר בן רבי שמעון (ב"מ פד:) כיון שלא היה עומד לקבור חלה (עליו) [עליה] אבלות דסתימת הארון הוי כמו סתימת הגולל, אבל בנדון זה לא נתייאשו לגמרי לקברו והיו מקוים בישועת השם שיערה ממרום רוח המושל לתתו לקבורה בדמים מועטים הילכך אבלות לא חלה על הקרובים ואוננים לא הוו כיון דאין יכולים להתעסק בקבורתו ודמיא להא דאמרינן בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה) דמת שמפנין אותו מקבר לקבר שהיה בדעתו מתחלה לפנותו דאין מונין לו משיסתם הגולל הראשון אלא משיסתם הגולל השני ומסתמא כשנקבר בקבר הראשון פסקה האנינות וגם כשקרובי המת הם בבית האסורים אין עליהם דין אנינות כיון שאינן יכולים להתעסק בקבורתו ואמרינן נמי בירושלמי (שם) מי שנמסר לרבים או לכתפים אוכל בשר ושותה יין ומשמע ודאי דמיירי כשלא יצא מפתח הבית ואכתי לא חלה עליו אבלות ואפילו הכי פסקה ממנו אנינות כיון שנמסר לרבים ואין מוטל עליו לקברו וכל שכן מי שהוא בבית האסורים שאין עליו דין אנינות כלל עכ"ל:

וגם הרמב"ן בתורת האדם (שם) כתב הוראה זו דר"י והחילוק שחילק בין אותו מעשה להרוגי ביתר אין הטעם מבואר בדברי הרא"ש והמרדכי אבל מדברי הרמב"ן הוא מתבאר שכתב שבאותו מעשה לא נתנו המושל לקברו לפי שהיה רוצה עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת ואפילו היה סיפק בידם לעשות אסור לפדותו בכל אותו ממון מפני תיקון העולם (גיטין מה.) (דכיון) [וכיון] דבממון תלוי הדבר אפשר שאחר כך יתפייס בדמים מועטים, ומפני כך לא חלה עליהם אבלות, אבל הרוגי ביתר שהיתה גזירת מלכות עליהם מחמת שנאה ולא מחמת ממון לא היתה עשויה ליבטל ומפני כך חלה עליהם אבלות מיד".

מתבאר מן הדברים במי שלא ניתן לקבורה שאנינות לא חלה משום שאינם יכולים לפעול לקבורתו, ואבלות לא חלה מפני שעדיין מנסים לפעול לקבורתו ולא נתיאשו. ולכן אינם אוננים ואינם אבלים עד שלא הובא לקבורה או שנתיאשו מלבקשו.

וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שעה סעי' ה-ז) כפי הברייתות במסכת שמחות ועפ"י דרך הראשונים ולא הגאונים.

ג. אבלות ללא סתימת גולל[עריכה]

ישנו מצב של אבלות ללא סתימת גולל בקבורה בקרקע והיינו אם המת הוכנס לארון כשאין אפשרות לקוברו.

כתב הש"ך (יו"ד סי' שעה ס"ק ה): "וסתימת הארון הוי כקבורה – כלומר אף על גב דקי"ל לעיל סעיף א' דאין אבילות חל אלא משיסתם הגולל דהיינו משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר היינו בעלמא, אבל במצור מיד שנתנוהו בבית אחר וסתמו הארון הוי כקבורה דהוי כשנתיאשו מלקברו דאע"ג דרוצים לקברו אח"כ בבה"ק מ"מ השתא במצור ה"ל קבורה מעליותא לדידהו, שהרי אם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר, וכן נראה בב"י ובב"ח טרח ליישב דברי המחבר בע"א ע"ש". ועי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ד, דפוס פראג, סי' תג).

בשו"ת ב"ח (החדשות סי' נב) נשאל כך: "שאלה בדין אבילות אשה אחת נהרגה מפריץ ועשו ארון ושמוה בתוכו וסתמו הכיסוי במסמרים והניחוהו בבית ולא קברוה לפי שהיו מהדרין אחר הרוצח לתפסו ולדונו בדין מיתה ובדיניהם אם נקבר הנהרג קשה הדבר להביא הרוצח לידי מיתה. ואחר שתפסו הרוצח הוליכוהו אל הארון שהאשה מונחת בו והראוה לומר ראה מעשיך אשר עשית כדי שיודה כי כך הוא בדיניהם. ולאחר שפתחו הארון להראותה לרוצח חזרו וסתמוהו במסמרים כבראשונה. והנה אבי האשה נהג דין ז' לאחר שסתמו הכיסוי במסמרים גם אחי' שהי' בדרך למרחוק בשמעו השמועה חשבו שכבר נקברה ונהגו דין ז' משעת השמועה. והנה נסתפקו מקצת לומדים אם צריכים לחזור ולנהוג דין ז' כי שמא אבילות הראשון היה בטעות".

היינו, כדי להעניש את הרוצח היו חייבים להשאיר את הגופה בארון עד שנתפס הרוצח ורק אז הותר לקוברה.

הב"ח נו"נ בדבר ומסיק: "דהכי נקטינין לכתחלה דכך נהגו העולם שאין מתחילין למנות אלא אחר שנגמר ונסתם הקבר בעפר ואף על פי שפירש"י עיקר נהגו כך כדי שלא יבואו לידי טעות. אבל בעובדא דמצור לא ראוי שלא לנהוג אבילות עד זמן שיקבר ויסתם בעפר כי מי יודע כמה ימים ושנים תהי' העיר במצור לכך מנו ז' ול' מיד כשסתמו הכיסוי במסמרים וע"פ פירש"י שהוא עיקר... ומעתה נבוא לנ"ד והוא דמה שלא נקבר המת כדי להשתדל נקמ' הוא דומה ממש לעובדא דר"ק דמי יודע כמה ימים ושנים צריכין להשהותו שלא לקברה כדי להשתדל לעשות נקמה שלא יהיו ישראל הפקר ביניה' חלילה אם לא יעשה נקמה וע"כ אם היו באו לשאול מורים להם שימנה ז' ול' מיד כשסתמו הכיסוי בארון וכפירש"י שהוא העיקר ואצ"ל בנ"ד שכבר מנו ז' ול' ועשו מעשה ע"פ פירש"י שאין הדעת מקבלת להורות להם שיחזרו וימנו ז' ול' ע"פ פיר"ת והגאונים כי כדאי פירש"י לסמוך עליו בדיעבד אלא אף לכתחלה מורים להם כן ואף על פי שהוצרך לפתוח הארון ע"פ דיניהם להראות לרוצח אין זה מבטל סתימות הכיסוי שסתמו ע"ד שלא לפתחו... אבל כשהפתיחה הוא לכבודו של מת עצמו או לצרכו לעשות נקמה פשיטא דפשיט' דפותחין אותו וה"נ דכוותי' שהפתיחה הי' לצורך נקמה כפי שהוא בדיניהם אבל לעולם סתימת הכיסוי במסמרים ע"ד שלא לפתחו עוד כ"א לצורך המת חשוב סתימת הגולל לפירש"י ומונין ז' ול' משעת סתימת הכיסוי והלכך אביה ואחיה שמנו ז' ול' יצאו ידי חובתן ושוב אין צריכין לחזור ולמנות".

וא"כ במת במלחמה, כעובדא דקמן, אם נתנו את הגופה או את האברים בארון או קברום אפילו קבורה ארעית באדמה מכיון שאין זה ידוע אימתי יובא המת לקבר ישראל יש לשבת עליו שבעה. ורק אם הכניסו את הגופה לקירור עדיין השאלה קיימת אם אפשר לשבת עליו שבעה.

ד. נתיאשו מלקוברו לאחר שלשים ממיתתו, ודין האבלות לאחר יאוש ומציאה[עריכה]

הביא הב"י (סי' שעה): "כתבו הרא"ש (סי' נו) והמרדכי (סי' תתצט) בפרק אלו מגלחין שיש שהיו רוצים לומר דהא דמשנתייאשו מונין שבעה ושלשים הני מילי היכא דנתייאשו תוך שלשים אבל לא נתייאשו עד לאחר שלשים הוי כשמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד, ונדחו דבריהם והעלה דאפילו נתייאשו לאחר שלשים מונים שבעה ושלשים".

כתב בהגהות מיימוניות (הל' אבל פ"א ה"ד אות א): "כתב אבי"ה מעשה אירע ביהודי אחד שנהרג והשליכוהו בריינו"ס וזה היה בר"ח טבת ובקשוהו בניו ימים רבים ולא נמצא ובר"ח אדר בא לפני חמי ר' אליקים ב"ר יוסף ולפני זקני ראב"ן במגנצא ושאל כדת מה לעשות, והורהו לישב שבעה ושלשים מר"ח אדר ואילך מהא דתניא באבל רבתי טבע בים או אכלתו חיה רעה אין מונעין כל דבר ממנו מאימתי מונין לו משנתיאשו לבקש".

כלומר ראבי"ה הורה להם לשבת שבעה ושלשים משנתיאשו לבקשו.

ממשיך הגהות מימוניות: "ויש חולקין ואומרין דהא מיירי שנתייאשו ממנו בתוך שלשים אבל לאחר שלשים האי כשמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד ראיה מהא דאמרינן באת לו שמועה קרובה ברגל ואחר הרגל נעשת רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד".

היינו ראשונים אחרים רצו לומר שיאוש לאחר שלשים כדין שמועה רחוקה.

ומוסיף: "וראבי"ה אומר דלא דמי דגבי שמועה רחוקה ה"ט דמשעת קבורה חל עליו אבילות אף על גב שלא ידע שינהוג אבילות דכל שלשים לעולם מיקרי ימי אבילות וכשנודע לו תוך שלשים חל עליו אבילות גמור מיד, ומונה מיד אחר שמועה שבעה ושלשים ואחר שלשים אין עליו אבילות אלא יום אחד, הילכך כששמע ברגל הואיל וברגל לא נהג אבלות הוי כמי שלא שמע עד אחר הרגל שהיא שמועה רחוקה לאחר שלשים שכלו ימי אבלות ואין נוהג אלא יום אחד. אבל היכא שנפל לים או אכלתו חיה שלא נקבר הוי כל הימים שלא נתיאש כאילו מתו מוטל לפניו לקברו ואין אבלות חל עליו, וכשמייאש חל עליו יום אבלות כמו יום קבורה ונוהג משם ואילך שבעה ושלשים, תדע דהא סתמא קתני משנתייאשו ולא מפליג בין נתיאשו תוך שלשים לאחר שלשים".

היינו, ראבי"ה פסק שבין אם נתיאשו תוך ל' יום ובין אם נתיאשו לאחר ל' יום כיון שהיה מוטל עליו לקוברו אין נחשב כאבל, ולכן כשנתיאשו אפילו לאחר ל' יום צריכים לשבת שבעה.

מוסיף הגה"מ מדברי הראבי"ה: "ואחר שעברו שבעה ימי אבלות נמצא אביו בריינו"ס ונקבר והיו סבורין העם לומר שיחזור ויתאבל שבעה כבתחילה דהא השתא הוי סתימת הגולל והורה לו רבי אליקים דלא צריך אלא לקרוע דהוי שעת חמום והביא ראב"ן ראיה מן הירושלמי דא"ר מנא יש קריעה בלי איבול שבן על אביו ועל אמו אפילו על אחר כמה ימים קורע ואבילות לא ינהוג שכבר נהג בשעת יאוש. ומה שפסק דאין חוזר ומתאבל כלל לא נהירא לן דאי קברוהו במקום בנו וידע בנו את קבורתו לא גרע מאם ליקט עצמות דאמרינן פ"ק דמ"ק המלקט עצמות אביו מתאבל כל היום ולערב אין מתאבל עליו ותניא באבל רבתי כל שקורעין עליו במיתתו קורעין עליו בשעת לקוט עצמות ואמרינן בירושלמי בראשונה היו קוברין אותו במהמורות פירוש חפירות נתאכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין בארונות אותו היום היה מתאבל למחר היה שמח לומר שינוחו אבותיו מן הדין אלמא דכל אותו היום היה מתאבל. ונראה דאותו היום היה כיום קבורה לענין זה דכל זמן שלא נקבר חל עליו דין אנינות ליאסר באכילת בשר ושתיית יין ואחר שנקבר אסור כל היום בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ורחיצה וכיבוס ולערב מותר מיד בכולן ולכן אם ידע בנו יום קבורתו בו ביום יש עליו דין אבלות כל היום. ואם מעשה שהיה לא ידע בנו קבורתו אלא אחר קבורתו נודע לו שנקבר בעיר אחרת אם כך היה המעשה א"כ למה הורה לו לקרוע אחר שכבר קרע בשעת היאוש והא דאמרינן בירושלמי דעל אביו ועל אמו קורע אחר כמה ימים היינו בדלא קרע ע"כ מהל' שמחות ועיין פ"ד".

עולה שאם הקרובים נתיאשו וישבו שבעה ושלשים בכ"ז ביום קבורה צריכים לשבת באותו יום כליקוט עצמות.

וכן הב"ח (יו"ד סי' שעה) הביא מחלוקת זו: "וכתב הרוקח (סוף סי' שיד) נפל לים מונין לו משנתייאשו לבקשו לקוברו ישב שבעה ושלשים אם לאחר מכן נמצא יקרע דהוי שעת חימום ולא ינהוג אבלות יותר מאחר שכבר נתאבל כן משמע בירושלמי עכ"ל וכך פסק רבינו אליקים בר יוסף הביאו המרדכי (שם) במעשה ביהודי אחד שהרגו הקרוני שלו ושהסכים לזה ראב"ן (ח"א סי' קח) והביא ראיה מהירושלמי, אבל בהגהות מיימוני פרק א' דאבל (אות א) כתב מחלוקת על מה שפסק יקרע ולא ינהג אבלות דממה נפשך אם היה נקבר במקום בנו וידע בנו מקבורתו חייב להתאבל כל אותו היום ואם לא ידע אלא אחר קבורתו נודע לבנו שנקבר בעיר אחרת אף לקרוע אינו צריך שכבר קרע בשעת היאוש עיין שם באורך וכך פסק רבינו בסמוך סעיף ט' ועיין במה שכתב לשם ב"י".

והדרישה (יו"ד סי' שעה ס"ק ג*) הוסיף: "מורי ורבי (מהרש"ל בביאורו לטור): אחד שמת ושגרוהו לעיר אחרת לקברו ואחר כך ישב אחיו באבלות חצי יום לפני יום הכפורים וביום כפור צוה השר להחזירו לעיר ולא לקברו ולאחר זמן נתן השר רשות לקברו אם אחיו צריך לחזור ולישב באבלות דהוי כסתימת הגולל או לא. תשובה כך דעתי נוטה מאחר שיצא מן העיר ונכסה מעיני המתאבלים אם כן חצי יום לפני יום כפורים שנקרא רגל בטל גזירת שבעה. עד כאן תשובת מה"ר מנחם מ"ץ. מורי ורבי (שם)".

ופסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שעה ס"ז): "ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו, אין הקרובין צריכים לחזור ולהתאבל, אלא הבנים, אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו; אבל אם אינם שם, ושמעו אחר שעבר היום, אין צריכין להתאבל". עולה מן השו"ע שיושבים עליו באבלות כיום ליקוט עצמות, וקורעים עליו.

והחכמת אדם (שער השמחה כלל קסב ס"ט) כתב: "ומי שטבע במים וכבר נתיאשו מלבקשו עוד ונהגו אבילות ולאחר שעברו ימי האבילות נמצא המת והובא לבית הקברות אינו צריך לנהוג אבילות רק אם הוא אביו צריך לקרוע (סעיף ו' וט"ז שם ס"ק ב')".

ה. ודאות מיתה לענין אבלות[עריכה]

הב"י (סי' שעה) מביא את המקורות של מי שמצאו אברים ממנו עד שימצאו שדרה או גולגולת או שיתייאשו מלחפש. ומוסיף: "וכתוב בעיטור (בח"א) באות ק' (קבלת העדות סא:) בשם תשובת הרי"ף (סי' נד וסי' קפא) מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו (יבמות קטו.) וכיון דבחזקת חי קיימי מסתברא דלא נהיגא אבלותא והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו מלבקש איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף". וכן הביא בכסף משנה (הל' אבל פ"א ה"ד).

עולה מדברי העיטור שכיון שאין מתירים את אשת המת להינשא גם אין יושבים עליו באבלות, והשאלה היא מה הדין אם המת שנתיאשו מלקוברו הוא רווק ואין באבלות עליו חשש של התרת עגונה, האם במקרה כזה ג"כ אין מתירים לקרוביו להתאבל עליו וצריכים עדות למיתה שניתן להתיר עגונה על פיה, או שכיון שאין חשש תקלה7 גם אם לא ניתן להתיר עגונה על פיה מותר לקרוביו להתאבל עליו. ועי' שו"ת תורת חיים (מהרח"ש, ח"ג סי' נ) לגבי מים שאין להם סוף.

בשו"ת בנין ציון (סי' קכא) נשאל: "אשר שאלת במי שהלך בשגעון מביתו ולא חזר וקרוביו היו מסופקים אם נטבע במים או אם הלך בשגעונו למרחקים ואחר ו' חדשים נמצא מהדייגים במים והכירוהו בבגדיו ובאדרעסקארטען [כרטיסי בקור] אשר נמצאו בשקו ונתן לקבורה אם קרוביו ינהגו ז' ול'".

והשיב: "יפה דנת שמה שנפסק בי"ד (סי' שע"ה) במי שנטבע במים ונתייאשו מלבקש ושוב נמצא שא"צ שוב להתאבל שזה דוקא בשכבר נהגו אבלות בשעה שנתייאשו אבל בנדון זה שעדיין לא נהגו אבלות לא שייך זה. ושגם לא שייך בזה שהוא שמועה רחוקה שכל זמן שלא נקבר לא חל אבלות עד שיסתם הגולל וא"כ דינו כשמועה קרובה שחייבין הקרובים להתאבל. אכן לא נתבאר בהשאלה אם הי' איש נשוי לאשה שאז פשיטא שאין להתאבל עליו שכפי מה שנראה מלשון השאלה לא הי' היכר בגופו רק בבגדיו ובמה שבשקו והרי לפי המבואר בגמרא ובאהע"ז סי' י"ז סעיף כ"ד כל שלא הכירוהו רק ע"י כליו אין משיאין את אשתו שחיישינן לשאלה ואף דהר"מ פאדואה ומהר"י מטראני פסקו דאם נכר בבגדיו שהו' לבוש בהם קודם הטביעה לא חיישינן לשאלה הרי הכה"ג חולק עליהם ופוסקים אחרונים הסכימו עמו שלא להתיר עגונה ע"י היכר בגדיו בלבד, וגם האדרעסקארטען פשיטא שאינם סימן מובהק שהוא דבר הנתן מיד ליד ושמא נתנם לאחר וגרע זה מארנקי וטבעת וחותם וכיון שאין להתיר אשתו על סימנים האלה אסור גם להתאבל עליו כמבואר באהע"ז שם סעיף ה' בהגהה וכ"כ הש"ך סי' שע"ה ס"ק ז'. אמנם אם הנטבע הי' פנוי בלא אשה זה תלוי בפלוגתא שלדעת המהר"ם בן חביב בעזרת נשים אפילו בפנוי אין להתאבל כל שלא נתיר אשה דגזרינן גזירה לגזירה אבל בשו"ת שבות יעקב ח"ד סי' ק"ג פסק דבפנוי צריכין להתאבל דלא גזרינן גזירה לגזירה ובשו"ת חתם סופר חלק י"ד סי' דש"ם הסכים עם הש"י ולכן קרוביו חייבין להתאבל".

עולה מדבריו כי מחלוקת בין גדולי האחרונים אם מתאבלים על רווק שבעדות מיתתו אי אפשר להתיר אשה, והלכה כדברי הפוסקים שמתירים אפילו שבעדות המיתה לא ניתן להתיר אשה.

וכן הורה בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קפז).

וכן הורה בילקוט יוסף (ביקור חולים ואבלות, סי' טו סי"א) בבחור שטבע במים שאין להם סוף לשבת ולמנות אבלות מיום שנתיאשו אע"פ שגופתו עדיין לא נמצאה. והתבסס על תשובת אביו שכתב (כנראה לא נדפסה ביביע אומר): "הנה מרן השלחן ערוך (סימן שעה ס"ז) כתב, מי שטבע במים שיש להם סוף או שיצא קול שהרגוהו ליסטים, או שגררתו חיה, מאימתי מונים ימי אבלות, משנתייאשו לבקש. וכתב הש"ך, שדקדק מרן לומר במים שיש להם סוף, מפני שבמים שאין להם סוף אין מתאבלים עליו כלל, וכמ"ש בספר העיטור בשם תשובת הרי"ף לחלק בזה, ולפי זה גם מ"ש שיצא קול וכו', היינו בענין שמותרת אשתו להנשא, ואף על פי שמדברי רב האי גאון, ורב שרירא גאון שהביא הטור, משמע דאפילו לא נתברר שמת אלא קול יוצא בכך מתאבלין עליו, נראה דכיון דנדחו דבריהם בפוסקים כדאיתא בטור ובית יוסף, נדחו גם כן בזה, וכן כתב הרב באהע"ז (סימן יז סעיף ה), שאשתו אסורה להספיד או ללבוש שחורים, כל זמן שאין כאן עדות שהוא ראוי להשיאה על ידו. ע"ש. ובשו"ת שבות יעקב חלק א (סימן קב) כתב דרב שרירא ורב האי מיירי ברווק שמת, או אשה, שאז אין לחוש שמא יבא להתיר נישואי אשת איש. וכן כתב בשו"ת חכם צבי (סימן כא), שרווק שאין לו אשה שטבע במים שאין להם סוף מתאבלין עליו, שבכל התורה אזלינן בתר רובא. אך מהר"ם בן חביב בעזרת נשים (סימן יז ס"ק ס) כתב לדייק מדברי הבית יוסף שאפילו בחור שאין לו אשה, שאין לחוש שמא תנשא אשתו בלי עדות ברורה, יש למנוע מלהתאבל עליו. [וכן העלה בשו"ת רבי טיאה וייל (סימן קי). ע"ש]. גזרה שלא יבואו להתאבל גם במי שהוא נשוי. אך הרב המגיה שם (ס"ק סא) כתב, שמדברי הבית יוסף אין לדייק כלל, ומכיון שעיקר האיסור לא נתבאר בש"ס, והוא חומרת האחרונים, דיינו לאסור בנשוי שיש לחוש לקלקול, אבל ברווק דהוי גזרה לגזרה לא גזרינן. ע"ש. ובשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן שדמ) נשאל בנידון דידן, ואחר שהביא מחלוקת המהר"ם בן חביב והשבות יעקב, כתב, שכיון שמחלוקתם אי גזרינן גזרה לגזרה, המחמיר להורות להתאבל, יש לו על מי שיסמוך על דברי השבו"י ותבא עליו ברכה. ע"כ. וכן כתב בפשיטות החתם סופר בחלק אבן העזר (חלק ב' סימן קלד), שעל רווק מתאבלים אף על פי שאין הדבר ברור שמת, ע"ש. ועיין עוד בנודע ביהודה (סוף סימן נט). ע"ש. ואמנם בספר ערך שי (אבן העזר סימן יז) הובא באוצר הפוסקים (דף מד ע"ד) כתב, שאם אין אלא עד אחד שטבע במים שאין להם סוף אין להתאבל עליו אפילו הוא רווק, כיון שמן הדין אין מתאבלים על פי עד אחד אלא מהמנהג, כמו שכתב המרדכי במועד קטן, משום לא פלוג כיון שמשיאין את אשתו על פי עד אחד, לכן במים שאין להם סוף אמרינן אדרבא לא פלוג שלא להתאבל. ע"ש. ובנידון דידן אין רק עד אחד שראהו שטבע, מכל מקום נראה שיש להתאבל כדעת הפוסקים הנ"ל, שלא חילקו בזה". והאריך בכך עי' בהערות על ילקוט יוסף שם.

ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' קלג) בענין נהרגים בשואה שאין עדות ברורה על מיתתם.

מסקנות[עריכה]

  • א. אנינות אינה נוהגת אלא כשמוטל עליו לקוברו אבל אם מנועים מלקוברו לא חלה עליהם אנינות. (פרק א)
  • ב. אבלות חלה מעת סתימת גולל, או אם שגרו את המת למקום אחר מעת שיחזירו פניהם. (פרק א)
  • ג. אם המת לא ניתן לקבורה (מכל מיני סיבות) אבלות נוהגת משנתיאשו מלהביאו לקבורה. (פרק ב)
  • ד. אם מסיבות שונות המת הושם בארון ולא נקבר או שנקבר קבורה זמנית ללא ידיעה מתי יעבירוהו לקבורה קבועה יושבים עליו באבלות. (פרק ג)
  • ה. אם נתיאשו אחר שלשים מהעלמותו או שכבר ישבו עליו באבלות ונמצא המת אף יותר מל' יום אין מתאבלים עליו בשנית, והבנים מתאבלים ביום קבורה כבליקוט עצמות וקורעים עליו. (פרק ד)

ו. מת שנתיאשו מלקוברו, אם הוא בעל אשה יושבים עליו אבלות רק אם אשתו מותרת להינשא, ומת שאין לו אשה או אשה שמתה מעת שנתיאשו מלקוברה יושבים עליה באבלות. (פרק ה)