חבל נחלתו טז לה
סימן לה
ערל במצוות התורה
שאלה
אדם שהוא ערל מפני שלא מלו אותו בילדותו ועתה הוא חושש למול. מה דינו לגבי קיום מצוות כגון להיות שליח ציבור, לשאת כפיו, לשאת אשה בת ישראל וכו'?
א. סוגי ערלים
ישנם כמה סוגים של ערלים בישראל:
א. ערל שמתו אחיו מחמת מילה, כלומר הוא אינו יכול למול עצמו מחשש של סכנת חיים.
ב. ערל שלא נימול בילדותו ועתה הוא חושש למול מחמת כאבים וכד'.
ג. ערל שסתם אינו רוצה למול ללא יחס למצוה – המכונה מומר או משומד לערלות.
ד. ערל מחמת שהוא בועט במצוה והוא קרוי מומר להכעיס.
שני הסוגים הראשונים הם ודאי אינם מזידים בעוד שהסוג השלישי הוא מזיד להנאתו היינו לתאבון והרביעי הוא מורד.
לגבי ארבעתם קיימים הדינים שהתורה פסלה אותם מקיום מצוות בגלל מצבם הגופני. לגבי הסוג השלישי והרביעי של מומר צריך לדון האם בגלל עברינותם הם נפסלו מצד דיני תורה, והאם חכמים קנסו אותם במקרים מסוימים.
א. ערל בקודשים
כתב הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ב הי"ב): "טמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחין את קרבנותיהם ומקריבין עליהן חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ ואין שוחטין על הערל פסח כמו שיתבאר, אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר".
ומתבאר שערל אסור בכניסה לבית המקדש אולם משלח קרבנותיו.
עוד כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"א): "נשים ועבדים פטורין מן הראייה, וכל האנשים חייבים בראייה חוץ מחרש ואלם ושוטה וקטן וסומא וחגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן כל אלו האחד עשר פטורין, ושאר כל האנשים חייבין בראייה... וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא".
ובהלכה ד הוסיף הרמב"ם: "כל החייב בראייה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה, וכולן חייבין בשמחה, חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא, חרש שוטה וקטן מפני שאינן בני חיוב הרי הן פטורין מכל מצות האמורות בתורה, וערל וטמא מפני שאינן אוכלים בקדשים ואינן ראויין לביאה כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות".
ועולה שערל פטור ממצות עליה לרגל ומכל הקרבנות שצריך להביא כאשר עולים לרגל (עולת ראיה, שלמי חגיגה ושמחה).
כהן ערל אינו עובד בבית המקדש ואם עבד עבודתו פסולה.
נאמר במשנה בזבחים (טו ע"ב): "כל הזבחים שקבלו דמן זר, אונן, טבול יום, ומחוסר כפורים, ומחוסר בגדים, שלא רחץ ידים ורגלים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים על גבי בהמה על גבי רגלי חברו – פסל"...
ובתלמוד (זבחים כב ע"ב): "ערל. מנלן? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו. כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני). ומנלן דמחלי עבודה? דכתיב: בהביאכם (את) בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי. תנו רבנן: בן נכר – יכול בן נכר ממש? תלמוד לומר: ערל לב; אם כן, מה תלמוד לומר בן נכר? שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים; ואין לי אלא ערל לב, ערל בשר מנין? תלמוד לומר: וערל בשר. וצריכי, דאי כתב רחמנא ערל בשר, משום דמאיס, אבל ערל לב דלא מאיס אימא לא; ואי אשמעינן ערל לב, משום דאין לבו לשמים, אבל ערל בשר דלבו לשמים אימא לא, צריכי.
וברש"י (זבחים יח ע"ב):
"בן נכר – שנתנכרו מעשיו מחמת ערלת לבו שהוא ערל לב רשע".
"וערל בשר – שמתו אחיו מחמת מילה לא יבא אל מקדשי ולקמן (דף כב:) יליף בה חילול בהדיא".
וכן ביומא (עא ע"ב).
עולה שכהן ערל, אפילו הפגם בו הוא גופני בלבד, ולא באמונתו ואינו עבריין פסול לעבודה ואם עבד פוסל את עבודתו1.
ב. ערל בהזאה
פסק הרמב"ם (הל' פרה אדומה פ"י ה"ו): "הכל כשירין להזות חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס [וח"ש] וקטן שאין בו דעת, אבל קטן שיש בו דעת כשר להזות והערל כשר להזות שאין הערל טמא"...
ג. ערלות באכילת קרבנות ותרומה
המשנה ביבמות (פ"ח מ"א) אומרת: "הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהן ועבדיהן יאכלו בתרומה"...
ומפרש הרמב"ם: "הטעם שכהן ערל לא יאכל תרומה וקדשים לפי שאמר ה' בפסח תושב ושכיר לא יאכל בו, ואמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש, וכשם שאין הערל אוכל פסח לאמרו יתעלה וכל ערל לא יאכל בו, כך לא יאכל הערל קדש"...
וכך כתב הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"י ה"ט): "כל הקרבנות בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אין אוכלין אותם אלא הטהורים בלבד המולין, אפילו העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים, והטומטום אסור לאכול בקדשים לפי שהוא ספק ערל אבל האנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים".
ובהלכות קרבן פסח (פ"ט ה"ח) פסק הרמב"ם: "ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו, בו הוא שאינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור, וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר".
וכן מרש"י (פסחים סא ע"ב) עולה שכל ערל אף מישראל ולא רק כהן, אינו אוכל בקרבנות. וז"ל: "ערלה לא הותרה מכללה – שאין שום קרבן נאכל לערלים, דילפינן ביבמות (עג, א) דערל אסור בקדשים, דאתי בקל וחומר מפסח הקל"...
כתב הטור (יו"ד סי' שלא): "...וכהן אפילו ערל וטמא שאין אוכלין, מאכילין לנשיהן ועבדיהם". היינו כהן ערל אינו אוכל אבל מאכיל בתרומה.
וכך כתב הרמב"ם (הל תרומות פי"ב הכ"ב): "עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות אף על פי שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה, ואלו הן: ...והערל והטמא מפני שהן מאוסין... וכולן משלחין להן לבתיהן וחולקין להן כשאר קדשי הגבול, חוץ מן הנושא אשה שאינה הוגנת לו והטמא והערל שאין משלחין להן כלל".
ובאר הר"י קורקוס: "וכולן כו'. גם שם חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת ואמרו בגמרא אבל ערל משגרין מאי טעמא משום דאניס טמא נמי הא אניס האי נפיש אונסיה והאי לא נפיש אונסיה ע"כ בגמרא, ויש לתמוה על רבינו שכתב חוץ מערל דהא בברייתא לא הוזכר אלא טמא ונושא אשה שאינה הוגנת ובגמרא יהבי טעמא דערל כיון דנפיש אונסיה משגרין וכן הוא גם בתוס' ואפשר שטעות סופר הוא בדברי רבינו או גירסא אחרת היה לו בגמרא דערל לא אצטריך למתנייה דטמא וערל חד טעמא הוא דהיינו משום דמאיסי וכיון דמשום דמאיסי לא יהבינן להו ה"ה שאין משגרין וצ"ע".
וכן תמה ותרץ הכסף משנה.
ד. מומר לדבר אחד
הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ג ה"ד) פסק: "ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפילו העולה שמקבלין אותה מן הנכרים אין מקבלין אותה מן המומר הזה שנאמר אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר, אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה, היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה, כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו".
נשאל בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרפז): "שאלת מי שהוא מפורסם באחת מעבירות שבתורה אם נאמן באיסורין אם לאו?"
"תשובה: נאמן הוא בשאר האיסורין. דהא קי"ל בפ"ק דחולין דמשומד [דמומר] לדבר אחד לא הוי משומד [מומר] לכל התורה כלה. וכ"ש אם המשומד אוכל נבילות לתאבון בודק סכינו אחריו אם סכינו יפה אוכלין לכתחלה משחיטתו ונאמן לומר מן הכשר לקחתי. ואפי' מן הסתם בלא אמירתו נאמן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפילו במקום דאיכא טירחא דהליכה. וכדמוכח מחמצן של עוברי עבירה דקתני אחר הפסח מותר מפני שהן מחליפין. ודייק מינה בריש פירקין דחולין מדקתני מפני שמחליפין משמע דודאי מחליפין. וכ"ש במה שאינו בידו שנאמן לומר בשל אחרים זה מותר דכל שאינו טורח בבדיקת סכין נאמן. ומשומד [ומומר] לערלות אוכלין משחיטתו ובלא בדיקת סכין דמשומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כלה ונאמן הוא לכל האיסורין. ומה שאמרו הגזלנין אפילו דרבנן פסולין לעדות לאחר הכרזה. וגזלן דאורייתא אפילו בלא הכרזה. היינו לעדות דעלמא שצריכה עדים כשרים שנים מדכתיב (שמות כ"ג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. אבל באיסורין שאפילו אשה ועבד ושפחה נאמנין בהן אפילו משומד [מומר] לדבר א' כשר לדבר אחר שלא הוא ואפילו חשוד לעבירה דלא משמע להו לאינשי שהוא אסור כשר הוא לכל"...
עולה שמומר לדבר אחד אינו נאמן דוקא על מה שחשוד עליו.
וכן כתב הבית יוסף (יו"ד סי' קיט, ח): "כתוב בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן סימן ק"ע מה שאמרת החשוד על דבר קל אם הוא חשוד על דבר חמור אפילו על הקל ממנו אינו חשוד דמשומד לערלות אינו משומד אצל שחיטה ולא אמרו משומד לדבר אחד משומד לכל התורה כולה אלא במשומד ליין נסך ולחלל שבת בפרהסיא וכדאיתא בפ"ק דחולין (ה.) ומכל מקום במה שנחשד הרי אנו רואין אותו כמשומד גמור לאותו דבר ואפילו בשבועה אינו נאמן שכבר הוא חשוד לעבור על השבועה על אותו דבר שהוא מושבע מהר סיני ותדע שאם אין אתה אומר כן מומר אוכל נבלות לתיאבון ישבע שלא יאכילנו שום נבלה ולא יצטרך לבדוק אחריו בכל פעם ואם לא בדק הסכין אחריו אמאי אסור ישבע ששחט כראוי בסכין יפה ונאמן אלא שלאותו דבר אינו נאמן לעולם ועמי הארץ שאינם נאמנים על המעשרות ישבעו שהוא מתוקן ויאמנו דבריהם כנ"ל בבירור ועוד תדע לך שאפילו לא יאכל הוא ולא יאכיל לאחרים אין מקבלין אותו עד שיקבל דברי חבירות בפני שלשה כדתניא בפרק עד כמה (ל:) ואם איתא ישבע בפני שנים ונאמן עכ"ל. והריב"ש (סימן יב) הביא תשובה זו וכתב עליה ואם כן אם אלו האנוסים חשודים על סתם יינם ואפילו במגע גוי ביין שלהם אינם נאמנים על שלהם ואפילו בשבועה אבל נאמנים על של אחרים שאין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים עכ"ל".
ופסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קיט ס"ד): "החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים, אבל כל מה שצריך לאותו דבר, חשוד גם עליו. כגון מי שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן, והיה מרגיל הנערים לבא לקנות ממנו באגוזים שהיה נותן להם, קונסים אותו שלא ימכור אפילו אגוזים".
והוסיף בסעיף ה: "החשוד על איסור חמור, חשוד על הקל ממנו בעונש, אלא אם כן חמור בעיני בני אדם שנזהרים בו יותר מבחמור". ועי' בש"ך ס"ק יב, ובערוה"ש סעי' ל ו-לא.
ה. מומר להכעיס
כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ט) במנותו את אלו שאין להם חלק לעולם הבא: "שנים הם המומרים מישראל: המומר לעבירה אחת והמומר לכל התורה כולה, מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפילו היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה מומר לאותו דבר והוא שיעשה להכעיס, מומר לכל התורה כולה כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה וידבק בהם ויאמר מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה, הרי זה מומר לכל התורה כולה".
פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' ב ס"ה): "מומר להכעיס, אפי' לדבר אחד, או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלו, דינו כעובד כוכבים".
וכן פסק השו"ע באו"ח (סי' לט ס"א): "תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפי' הגיע לחנוך, או כותי או מומר לעבודת אלילים, או מוסר לאנסין, פסולים משום דכתיב וקשרתם (דברים ו, ח) וכתבתם (דברים ו, ט) כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה, אינו בכתיבה".
ובאר המשנה ברורה (ס"ק ו): "או מומר לעבו"ג – דבזה הוא כמומר לכל התורה וה"ה אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא אבל אם הוא מומר לשאר עבירות קי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה לבד אם הוא עושה להכעיס דבזה אפילו לד"א דינו ככותי וכדאיתא ביו"ד סימן ב'. ויש מחמירין יותר דצריך גניזה"...
עולה שמומר להכעיס הרי הוא כמומר לכל התורה כולה. אמנם פסולו מדרבנן כקנס כן כתבו רעק"א (חולין ה ע"א ד"ה שם להוציא) והחזון איש (או"ח סי' יב אות ב) וכ"כ כמה מהאחרונים. אבל יש שסוברים שהוא אפיקורס ואסור מן התורה.
ו. דיני מומר לערלות
כתב הרמב"ם (הל' מילה פ"ב ה"א): "הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש, אבל עכו"ם לא ימול כלל ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה"...
וכך כתב הבית יוסף (יו"ד סי' ב, ז): "בפ"ק דחולין (ד:) משמע דמשומד לערלות דינו כמשומד לעבירה אחת ואם הוא ערל שמתו אחיו מחמת מילה דינו כישראל גמור. וכתבו רבינו ירוחם (נט"ו אות ה קטז), והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו2 אבל אם אין שם יראה ואפילו הכי אינו מל הוה ליה משומד לערלות".
היינו אם הוא חושש למול אחר שמתו אחיו הוא כישראל גמור ורק למצוות שערל פסול להן אף הוא פסול. לעומת זאת אם אינו רוצה למול סתם הרי הוא מומר לערלות.
וכך פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' ב ס"ז): "מומר לערלות, דינו כמומר לעבירה אחת. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו מחמת מילה, הרי הוא כשאר ישראל כשר".
והש"ך (יו"ד סי' ב ס"ק כא) כתב: "הרי הוא כשאר ישראל כשר – והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל ה"ל מומר לערלות ב"י וד"מ".
וא"כ ערל לתיאבון הוא מומר לדבר אחד ונאמן על כל ההלכות של איסור והיתר, ורק מי שלא מל מחמת שהוא פורק עול ובועט במצוה הרי הוא כמומר לכל התורה.
עוד כתב הבית יוסף (יו"ד סי' קכד, ח, [א]): "כתב רבינו ירוחם (ני"ז ח"א קנב ע"ד) בשם רבינו מאיר (תשב"ץ קטן סי' שפ) דמשוך בערלתו אינו עושה יין נסך דניסוך אינו תלוי במילה שהרי משומד מהול הוא ועושה יין נסך במגעו וזה אף על פי שנמשכה ערלתו לבו לשמים. וכן כתב בספר ארחות חיים (סי' כג הלכות יין נסך אות ו) וכתוב עוד שם דאפילו משומד לערלות מותר כדאיתא בפרק הערל (יבמות עא.)".
אמנם הלבוש (יו"ד סי' ב ס"ז) כתב: "משומד לערלות שאינו מהול, שלא מלו אותו אבותיו וגם הוא אינו מל את עצמו, הרי הוא כמשומד לשאר עבירות, ואם מתו אחיו מחמת מילה ומיראה לא מלו אותו גם כן, וגם הוא עצמו נותן טעם שמתיירא מן המיתה, הרי הוא כשאר ישראל כשר".
וקשה, הרי הוא מומר לעבירה אחת ולתיאבון ולא להכעיס ומדוע נחשב כמשומד לשאר עבירות?! ונראה שהלבוש סבר שמומר לערלות אין בו צד של תיאבון אלא כל שאינו מל עצמו ואין לו סיבה לכך הוא מבעט במצוה ופורק עול. אולם לפחות בימינו מעט מאד מאלה שלא מלים הם מבעטים במצוה ורובם אינם מלים מחששות או סתם שסוברים שאין זה ראוי לפגוע בגוף האדם, אבל הם עושים זאת מבורות ולא מבעיטה.
ז. קנסות למי שלא נימול בימינו
בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קעט) נשאל אודות: "בכור שנימול ע"י מומר ואביו רוצה לפדותו אם נזקקין לו בלא הטד"ב". היינו כיון שלא נימול כראוי האם מן הראוי לתת לאביו לפדותו, או שצריך לקונסו שלא להתיר לו לפדות משום שלא מל כראוי.
והסיק: "אשר לכן נלפענ"ד דבנידון שאלת כ"ג אילו באת לדידן אמינא להו לעשות פדה"ב כדת וכדין וח"ו למנעו ממצוה, בר מן דין פדה"ב הוא ענין שנותן חיים להילד ג"כ ועיין ס"ח מעשה באחד שאמר בשעת גסיסה תפדוני תפדוני ופדאוהו וחי אח"כ כ"ג שנין והאיך נמנע את אביו מלפדותו וח"ו נגרום לו מיתה כנלפענ"ד".
"והגם כי בספרי גם אני כתבתי במי שאינו רוצה למול בנו אם רוצים לקנסו הרשות בידם מיהו נפ"מ בין הני להכא והכא אדרבה אי נקנסינהו א"כ יהי' מזה ח"ו פגיעה בכבוד רבותינו האחרונים ועיין ארחות חיים (ספינקא) סי' תקנ"א אות י"ב שהביא בשם כנה"ג שבא מעשה לידו בט"ב שחל להיות ביום ה' שנסתפר אחד אחר חצות ולא רצה לנדותו שנראה כפוגע ח"ו בכבוד רבותינו בעלי תוספת דמתירים ורק קנסו ממון ע"ש וא"כ כ"ש בדידן דרוב האחרונים ורובא דרובא ס"ל דמילה כשרה היא ודלא כרמ"א וא"כ כה"ג אפילו אי היינו רוצים לקנסו לפענ"ד אין לקנסו בכה"ג וכנ"ל".
בשו"ת דעת כהן (סי קצד) נשאל האם ראוי להשיא בת ישראל למי שהוא ערל, ולא רוצה למול את עצמו. וכתב: "מכתבו דמר הגיעני. וע"ד אשר ענותו תרבני להודיעו חות דעתי על אודות תקנתו שתיקן, שלא להביא ערל ישראל המומר לערלות – דהיינו שלא מתו אחיו מחמת מילה, ואביו לא מל אותו בקטנותו, וכשהגדיל אינו מל את עצמו, – בברית נשואין עם בת ישראל. הנני בזה להודיע למר, שלענ"ד דבר גדול עשה לגדור את פרצות הדת, נגד אלו הפורצים, חדשים מקרוב באו אשר הניפו קרדום להשחית ברית קודש ד' על עם קדשו. ואף על גב דמצד הדין ישראל מומר לערלות דינו כמומר לדבר אחד בעלמא, וכמש"כ כת"ר בצדק, מ"מ בזמנינו, שהמומרים מזה הסוג הם בודאי מומרים לכל התו"כ, נכון הדבר מאד לתקן תקנה גדולה זו, שלא תנשא להם בת ישראל, ואולי עי"ז יזכרו וישובו אל ד' ויכנסו בבריתו של א"א, וימשיכו עליהם קדושת ישראל אשר נתרחקו ממנה".
ונראה שדברי הראי"ה קוק נכונים היו לדורו ובחו"ל ואותם הערלים לא מלו משום בעיטה ויחס מסוים לעם ישראל, אולם בדורנו אותם שלא מלים לפחות בא"י הם סתם מחשש ופחד מכאב ולא משום בעיטה ופריקת עול. ואם לא נשיא אותם לבת ישראל יגרמו בפרסום נזק לכח הרבנות להשיא את כל ישראל בארץ ישראל דוקא כדת משה וישראל. ובפרט שאי המילה אינו מפריקת עול אלא שלא חונכו מילדותם ליהדות או שיש להם אידיאולוגיות זרות על שמילה היא פגיעה בגוף האדם – נזר הבריאה. ואין כאן כפירה ביהדות אלא סתם מחשבות זרות, ולכן נראה שאין סיבה שלא להשיאם, אלא צריך למושכם בעבותות אהבה לקיים את התורה ומצוותיה.