חבל נחלתו טז כט
סימן כט
קדושת שביעית בפירות נכרים – הלכה ומנהג בארץ ישראל
א. הקושיות על הרמב"ם
הרמב"ם פוסק בהלכות תרומות (פ"א ה"י) שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע ממצוות התלויות בארץ. ז"ל: "עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לעכו"ם מעולם ויש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר". אולם, בהלכות שמיטה ויובל (פ"ד הכ"ט) פסק: "עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם".
הרמב"ם לא באר מהו 'פירותיה מותרין' ופשטות הדברים שלא חלים עליהם כל דיני ואיסורי שביעית.
הכפתור ופרח (פרק מז) הבין ברמב"ם שפירות הנכרי הם חולין לגמרי ואינם קדושים בקדושת שביעית, והשיג על הרמב"ם (אע"פ שבסוף דבריו כתב שאין לזוז מדברי הרמב"ם). והשיג שמפירוש הרמב"ם למשנה1 עולה שאסור לאכול ממה שתוציא הארץ בשמיטה אפילו בקרקע הגוי ובעבודתו בשביעית, שכן אם הרמב"ם היה רוצה לחלק בין קרקע גוי לקרקע ישראל החילוק מצד האם יש קנין לנכרי להפקיע קדושת א"י לענין שביעית, ולא מצד ספיחין כמו שכתב בהלכה כט. ולכן מסיק: "אם כן מה שזרע הגוי בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור, אבל ספיחיו מותרין, ובקדושה ראשונה אם זרע הגוי נאכל הוא וכ"ש שספיחיו מותרין, אבל לא נעבד לישראל, ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן בו".
וא"כ לפי הכפתור ופרח בשטח שכבשו עו"ב נאסר על עבודת נכרי ופירותיו אסורים באכילה ורק יש היתר בספיחים ממש שגדלו בלא עבודה. ולכן הוא מסיק: "נמצא לפי זה שכבוש עולי בבל אינו נאכל ואפילו נעבד על ידי הגוי... וכבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן ולזה אם עבדו הגוי נאכל הוא... נמצאת למד שבקדושה שניה אסורה בעבודה מדאוריתא וספיחיה אסורין מדרבנן, וכן לפי הנראה מה שזרע הגוי בקרקעו. ובקדושה ראשונה אסורה בעבודה מדרבנן, וספיחיה מותרין, וכן נמי מה שזרע הגוי בקרקעו. ובשניהם מותרין הפירות עד זמן הביעור. וכן ההפקר והעשבים שאין רוב בני אדם זורעין אותם וכמו שהתבאר".
ומוסיף הכפו"פ שלפי דברי הרמב"ם שפירות נכרי בשדותיו בא"י אינם קדושים בקדושת שביעית והפירות הם חולין צריך להפריש תרו"מ מפירות הנכרי בא"י (אם מרחן ישראל) ומדייק שמעשר עני ולא מעשר שני כעמון ומואב.
בין פרשני הרמב"ם ישנם שני כיווני תשובה לשאלת הכפו"פ, מכך שלכאורה לפי הרמב"ם בפירושו למשנה אין קנין לנכרי בא"י.
ב. אין קנין ויש קדושת שביעית
הרדב"ז והר"י קורקוס תרצו שאיסור אכילת 'נעבד' היינו הנזרע בשביעית הוא מדרבנן ומן התורה הנזרע ע"י ישראל בשביעית יש עליו קדושת שביעית וכל דיניה. ומה שזרע גוי באדמתו בא"י הוא נחשב אצלנו כעולה מאליו ואין בו איסור ספיחין מפני שהגוי אינו חייב בשביעית ואין צורך לגזור על פירותיו גזירת ספיחין. ומה שהביא הכפו"פ מפה"מ לרמב"ם שמה שזרע אחר בא"י נאסר היינו גוי שזרע באדמת ישראל ונאסר משום גזרת ספיחין.
ומוסיף מהר"י קורקוס: "ואם זרע הישראל בקרקע הגוי לדעת מי שסובר שכשזרע ישראל בקרקעו הפירות אסורין מדינא כיון שזרע בעבירה ודאי דה"ה כשזרע בקרקע הגוי שהרי אין קנין לגוי להפקיע ואין הפרש בין אם הקרקע ביד גוי או ביד ישראל אבל לדעת רבינו שסבר דמה שזרע ישראל בקרקעו אינו אסור אלא משום ספיחים אפשר שכשזרע בקרקע גוי לא שייך גזרת ספיחים או אפשר דלא פלוג רבנן דבכל גוונא גזרו במה שזרע הישראל והראשון יותר נראה בדעת רבינו".
עולה מדבריהם שאין קנין לנכרי בא"י, ואיסור 'נעבד' הוא מדרבנן, וההיתר בנכרי הוא בזריעתו בקרקעו בא"י ורק באיסור ספיחין. ובישראל בקרקע נכרי, הר"י קורקוס סבור שיש איסור ספיחין, וכן כתב הרדב"ז.
הרדב"ז שהיה בא"י והכיר את מנהגיה מקשה: "ומיהו כיון שאין קנין לעכו"ם להפקיע קדושת הארץ נהי דפירותיהן וספיחיהם מותרין מ"מ צריך לאכלן בקדושת שביעית הילכך יש למצוא טעם על מה סמכו שאין מדקדקין בדבר ועושין סחורה בפירות שביעית ונוהגין בה כשאר השנים?" כלומר בפועל בא"י בזמנו לא נהגו בפירות נכרי קדושת שביעית והרי כיון שאין קנין לנכרי בא"י הפירות קדושים בקדושת שביעית.
ומתרץ: "וי"ל דסמכו להם על הגאונים דפסקו הלכה כרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן וכיון דעיקרו מדרבנן ואיכא מ"ד יש קנין לעכו"ם להפקיע הארץ מקדושתה סמכו עליו במילתא דרבנן אבל מדברי רבינו נראה דפסק כרבנן דאמרי שביעית בזמן הזה דאורייתא שהרי כתב סתם מ"ע להשמיט וכו' ולא חילק כאשר עשה פ"א מהל' תרומות לענין תרומות ומעשרות וכ"כ פ"ט מהלכות אלו וז"ל ואין פרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן שהיא מד"ס אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה ע"כ משמע דאפילו בזמן הזה השמטה היא של תורה".
היינו, בא"י פסקו עפ"י הגאונים שהלכה כרבי שבזה"ז שמיטה מדרבנן וכיון שיש דעה שיש קנין לנכרי בא"י סמכו עליו בדרבנן ולא נהגו בפירות קדושה. אלא שהרדב"ז עצמו סובר שהרמב"ם פסק ששמיטה בזה"ז מן התורה ולכן אין קנין לנכרי בא"י אף בזה"ז, ולכן הסיק:
"הילכך יש להזהר לנהוג בפירות שביעית הנלקחים מן העכו"ם קדושת שביעית אף על פי שפירותיהם וספיחיהם מותרין ואין טעונין ביעור2 מ"מ קדושת שביעית יש בהם שהרי לא הופקעה קדושתם ע"י קנין העכו"ם ולפיכך אם עבד ישראל הקרקע אף על פי שהיא של העכו"ם איסורא עבד כאילו היה ביד ישראל ואין הפירות נאכלין שנעבדה בהם עבירה לפי שכל המקומות שדרין בהם ישראל בזמן הזה הם מכבוש עולי בבל והיינו דתנן מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד והספיחין לעולם מותרים".
עולה מן הרדב"ז שסובר שיש איסור 'נעבד' אם ישראל עבד בשדה נכרי. ואם גוי עבד בשדהו הפירות מותרים כפירות שביעית וקדושים אבל אין בהם איסור ספיחין ולא חיוב ביעור.
ג. יש קנין ואין קדושת שביעית
לעומת הרדב"ז והר"י קורקוס לכסף משנה שיטה אחרת אשר על ידה הוא משיב על שאלות הכפו"פ.
לפי דבריו כיון ששמיטה בזה"ז מדרבנן יש קנין לנכרי בא"י ולכן אין בפירות נכרי שום דיני שביעית. וז"ל: "שפירוש דברי רבינו כך הם: עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו"ם וגם לא נעבד בה עבודה ע"י ישראל הלכך מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אף על פי שלא נעבדה ע"י ישראל היה לנו לאסרה דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל ואפילו הכי אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע ובעכו"ם לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מצווים על השביעית הילכך ליכא קושיא מספיחים ומעתה אין שום פקפוק בדברי רבינו".
הב"י נאמן לשיטתו להלכה בדיני תרומות שכתב (שו"ע יו"ד סי' שלא סי"א): "שותפות העובד כוכבים חייבת בתרומה ומעשרות. כיצד, ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו שדה בקמתה, ואין צריך לומר אם חלקו גדיש, הרי זה טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של עובד כוכבים, אף על פי שמרחן העובד כוכבים, וחייבים מדבריהם. בד"א, בא"י, שהמעשרות של תורה, ובשל תורה אין ברירה. אבל אם לקחו שדה בסוריא, הואיל והמעשרות שם מדבריהם, אפילו חלקו הגדיש, חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום. ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י אלא מדבריהם, גם בא"י חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום".
ובאר הגר"א (ס"ק כח) "ונ"ל כו'. ונראה דה"ה לענין קנין עובד כוכבים בזה"ז דרבנן יש קנין בא"י כמו בסוריא וערש"י בגטין שם ד"ה בסוריא כו' (וע"ל סוף ס"ק ו') וז"ש בס"ב בהג"ה וי"ח כו' אך לא נהגו כן". וכ"כ גם בס"ק ו: "וא"כ דברי רמב"ם מוכרחים ועוד כתב דבזה"ז יש קנין לעובד כוכבים בא"י כיון שהוא מדרבנן וכמו שכתבתי שם (לקמן בס"ק כ"ח)"...
עולה שהכס"מ וכן הגר"א בארו ברמב"ם שבזמננו יש קנין לנכרי ולכן אין דיני שביעית נוהגים כלל בשדה נכרי. (לגבי תרו"מ בשביעית מפירות נכרים במירוח ישראל יבואר להלן).
ד. שיטת הרש"ס בשביעית בשל נכרי
הר"ש סיריליאו (שביעית פ"ו ה"א) דן בפירושו לירושלמי מה הן שיטות הראשונים בשביעית בזה"ז ומביא מרש"י בסנהדרין שקדושת עזרא בטלה ובקרקע של נכרי מותר לעבוד בשביעית ("פוקו וזרעו בשביעית" – סנהדרין כו ע"א).
ואח"כ מביא הרש"ס: "ואחר מצאתי שכ' בעל התרומות דברים הללו וזה לשונו: ומטעם זה3 נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי ואפילו מדרבנן וההוא דאמרינן בפ' הניזקין [סב, א] אין עודרין עם הגוי בשביעית סובר כרבנן דקדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין היובל נוהג מ"מ שביעית נוהגת ומתיישב בכך פירש"י ז"ל דפ' זה בורר [כו, א] דאמרינן אגיסטון אני בתוכה ופי' רש"י ז"ל שכיר גוי אני. והא דמכריז ר' אמי [בנוסחאותינו ר' ינאי] פוקו וזרעו משום ארנונא פי' כדי לשלם למלך חשבון חיוב התבואה והיינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן משום ארנונא שרי לגמרי ולא נצטרך לומר משום סכנת נפשות ע"כ".
"עוד כ' שם וז"ל: ולא תימא הלכה קדושת עזרא לענין תרומה ומעשר קיימת לעולם אף בזמן הזה כתנא דסדר עולם אין הלכה כן, אלא בזמן הזה בטלה וא"כ אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן ואפילו קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומירחן ואכלן הוא עצמו ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מן הגוי אינו חייב לעשר אפילו מדרבנן כיון דלא קדשה לעתיד לבא, ואפילו נאמר אין קנין לגוי היינו אי הארץ עומדת בקדושתה אבל כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לגוי להפקיע מעשר מדרבנן, ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי ואפילו מדרבנן, וההיא דאמרינן פ' הניזקין [סב, א] אין עודרין עם הגוי בשביעית יסבור דקדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין יובלות נוהגות מ"מ שביעית נוהגת ע"כ".
כך הביא מספר התרומה, אמנם בשיטת הרמב"ם הוא סובר כשיטת הרדב"ז ומהר"י קורקוס וכתב: "אני אומר שדברי הרמב"ם ז"ל נכונים בעיני כ"ש שהוא המחמיר והיה רבן של בני א"י וחייבין לשמוע לו". ולכן הוא מסיק לגבי צפת (בה התגורר): "וכן הקבלה כאן שצפת כבשה עזרא וא"כ צריכין אנו לנהוג בפירות קדושת שביעית בין לענין אכילתן בין לענין הנייתן בין לענין ביעורן. ולענין הניקח מן הגוי אני אומר דלא מיבעיא הנקח מן השדות דישראל דקדוש אלא אפילו הנקח מן הגוי יש בו קדושה... ".
ה. המחלוקת בין המבי"ט לבית יוסף
כמחלוקת בפירוש הרמב"ם כן נחלק הב"י עם המבי"ט. בשו"ת אבקת רוכל (סי' כב-כה) מופיעים באריכות דברי שני הפוסקים וראיותיהם מכל הש"ס.
המבי"ט מסביר את הרמב"ם כרדב"ז ומהר"י קורקוס וסובר ששביעית היא אפקעתא דמלכא ולכן נוהגת אף בזריעת נכרי בזמן הזה וצריך לנהוג בהם קדושת שביעית פרט לאיסור ספיחין. ולכן אין להפריש מפירות שגדלם נכרי בשביעית בא"י ומרחן ישראל תרומות ומעשרות.
הב"י משיב ששביעית אינה אפקעתא דמלכא אלא צריך להפקיר שדותיו, וכיון שפוסקים שדין א"י כסוריא בזמן הזה – יש קנין לנכרי בא"י, ולכן מפרישים מגידולי נכרי שמרחן ישראל תרו"מ ומעשר עני כדין עמון ומואב.
וכך כתב בשו"ת אבקת רוכל (סי' כד): "ואני יוסף קארו לא נכשרו בעיני דברי החכם הנזכר והנני אומר: כי זה עשרים שנה ראיתי מה שכתב הר' שלמה שירילייו זלה"ה לנהוג דין שביעית בפירות הגויים הגדלים בארץ וראיתי ראיותיו, וזה לשוני מה שכתבתי אז: ראיתי מה שטען בקונדריסו לנהוג דיני שביעית בפירות הגויים הגדילים בארץ ולא נראה לי שיש בראיותיו כדי לבטל מנהג הקדמונים שלא נהגו כן דמה שהביא ראיה מדתנייא בתוספתא אין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי פירות שביעית איכא למימר דהיינו דוקא בפירות שגדלו בשדה ישראל".
ועוד הוסיף הב"י: "ועתה ראיתי מה שכתב החכם כמוהר"ר משה מטראני נר"ו לפטור בשביעית ממעשרות גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמטה חיוב במעשרות כו' ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות, ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי".
וממשיך ומקשה בסימן כד: "כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מא"י שנהג ביעור בשביעית והא קי"ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג כ"ש במקום שהלכה מסכמת למנהג כמו שנתבאר. וכיון שהוא דבר פשוט שהם פטורים מן הביעור היאך ימצא ידיו ורגליו הפוטרים מהמעשרות, ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר לא כי אלו הם חייבים בביעור ועל כי אני פוטרם מהמעשרות נאמר לו אי אתה נאה מקיים דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעו' דא"כ קלא הוה לה למילתא וזהו דבר שאין עליו תשובה נאם הצעיר. יוסף קארו".
ומוסיף על תשובתו: "אח"כ כתבו לי מירושלים תובב"א כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומה ומעשרות בשביעית מפירות שזרע הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל וכמ"ש והנהגתי".
בסימן כה בשו"ת אבקת רוכל שוב הובאו טענות המבי"ט ומביא: "אמר יוסף קארו אחר שכתב החכ' הר' משה מטראני אגרת זאת השנית רצה לעשות מעשה כדבריו בשמטה שעברה ומיחו בידו ובשמטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים נאם הצעי' יוסף קארו".
ונוספה חתימת מהר"ם גלאנטי: "הכרנו וידענו שנדפס מכתב ידו של מורינו הרב והיא כתיבת ידו ממש וכל הנזכר אות באות חתמנו שמותינו משה גאלאנטי".
ונוספו דברים לדחיית דעת המבי"ט מן הרב שם טוב עטייא, וסיים: "ובהא סליקנא ובהא נחיתנא דפירות הגוי בקרקעו יש בהם חיוב תרומות ומעשרות כסברת מוהרי"ק ז"ל נאם הצעיר שם טוב עטייא".
עולה כי הב"י וכל חכמי צפת גזרו נדוי על מי שלא יפריש תרו"מ מפירות שגדלו בקרקע הגוי ונתמרחו ע"י ישראל. ולכן הוסיפו בית דינו של הב"י את חתימתם.
בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מב) הביא את תשובת הב"י מסימן כד בשו"ת אבקת רוכל ובסימן מג כותב בתחילה: "והעידו חכמים מזקני הדורות שאע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר והיה נוהג להפריש בלא ברכה אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר דחומרא דאתי לידי קולא הוא שיש בדבר הפסד פירות שביעית ולא היה מי שערער בדבר ועתה הראו לי נוסח פסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית וצריך אני לישא וליתן בדבר הואיל והלכ' למעשה הוזקקנו". ומביא את ראיות הב"י ומשיב עליהן ומחזיק בעמדת אביו שפירות שביעית בשדה גוי קדושים בקדושת שביעית, ואין לעשרם בשביעית אפילו מרחן ישראל.
ו. הכרעת הרב חיד"א כב"י
הברכי יוסף (יו"ד סי' שלא ס"ק י) מביא דברי ספר חרדים ודברי המהרי"ט שהב"י לא נהג כדעתו בסוף ימיו ולא התקבלו דבריו. וז"ל: "הרב ספר החרדים (סי' נו) כתב דפירות שגדלו בקרקע עכו"ם בשביעית ובאו ליד ישראל כגדלו בקרקע ישראל דמי, ופטורים מן המעשרות, וכך היה נוהג ומנהיג הרב גדול הדור מהר"ם מטראני, גם מורינו הרב גדול הדור כמהר"ר יוסף קארו בסוף ימיו כשחיבר ש"ע, כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות, ולא חילק בין פירות עכו"ם לפירות ישראל, וכן עמא דבר. עכ"ל. וממשיך בהבאת דברי המהרי"ט (שהובאו לעיל).
הרב חיד"א מוכיח שהב"י עד סוף ימיו סבר כדעתו; ולהיפך, בסוף ימיו אף גזר נדוי על מי שלא יעשר. וז"ל: "ומכאן תשובה למ"ש הרב ספר החרדים דמרן בסוף ימיו כשחיבר זה השלחן לא חילק וכו', דהרי מרן הכא בש"ע בדין זה כתב ששנת השמיטה שנת השי"ג, והתשובה הנזכרה היא שנת של"ד לפני מותו סמוך למיתתו, כי בניסן שנת של"ה נלקח ארון האלהים כנודע, והאיכא אסהדתיה דרב מהר"ם גאלנטי הזקן הרב המוסמך, אשר יאמר כי הוא זה כתב יד הקדש מרן ז"ל. וגם תשובה מוצאת למ"ש מהרימ"ט שהרב המבי"ט וחביריו הכריחו שלא יעשרו ואעיקרא מרן היה חוכך להחמיר וכו', דלשון זה מורה דמרן גם בתחילה היה מסתפק והיה חוכך בדבר, והרי מרן ז"ל עד מהר דכלהו רבנן לדברי הרב המבי"ט קמיתא בטול ואחרינייתא, וכרוזא קרי בחיל מבי כנישתא לבי כנישתא משום אפרושי תרומות ומעשרות באדרע וחיל. וגם זכינו למען דעת מנהג עה"ק ירושלם מזמן הגאון מהרלנ"ח שהיה בזמן מרן, ויהי מאז ומקדם להפריש תרומות ומעשרות".
אלא שהוא בעצמו מקשה הרי יש כאן עדויות הפוכות משני מקורות המהרי"ט וס' חרדים כותבים שהב"י חזר בו, ואילו דוקא תשובתו של הב"י מסוף ימיו מוכיחה להיפך, ומתרץ: "והקרוב אלי דמכי סליק ר'ב לבי קברי, והיתה מנוחתו של מר"ן זצ"ל, הנהיג הרב המבי"ט להפך, שהאריך ימים כעשר שנים אחריו, ולדעת קצת שאחרי מרן כשש שנים מש'ה עלה אל האלהים, יתכן דבשנת של"ה עצמו איזה חדשים קודם שנפטר מרן והיה שוכב בדמשק ערש בחוליו אשר מת בו, ובו כפרק (אצ"ל בפרק) שרצו להפריש מהיין של פירות שביעית גברה יד הרב המבי"ט שלא בידיעת מרן ז"ל שהיה בדבקי מיתה, והנהיג שלא לעשר, והיינו דכתב הרב מהרימ"ט אח"כ הכריחו אבא מארי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו, כלומר שהכריחו הרב המבי"ט וחביריו אחו פטירת מרן או סמוך ממש לפטירתו לרבנן דהוו סברי כמרן שלא יעשרו, ומשם גמרו שלא לעשר בצפת ת"ו, והיינו דכתב הרב ספר החרדים וכן עמא דבר. אבל לא שמרן ז"ל נמצא במעמדם וביטל דעתו או חזר והודה להם, כאשר חשב מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר נחפה בכסף י"ד סוף סימן ד', שכתב משם מהרימ"ט שנתוועדו כל חכמי צפת ומרן עמהם והסכים שלא לעשר. ע"ש. דכבר נתברר להפך. וממה שהוצרך הרב המוסמך להעיד על כתב מרן, ונכתב בספר דבריו של גדול הרב מהר"ם גאלנטי הזקן, יש מקום לצדד דאחר רבות בשנים רבני צפת עצמם היו מסופקים אם מרן חזר בו, וכאשר ניכר מדברי הרב ספר החרדים, ולזה הוצרך הרב המוסמך מהרמ"ג להעיד על כתב מרן בשנת השל"ד שהיתה השמיטה אחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זבולא בתרייתא הנה זה עומד מרן בסברתו אלא שגברה יד הרב המבי"ט אח"כ. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלם ת"ו לעשר".
וא"כ הרב חיד"א מסביר כי לא היתה חזרה אלא שהמבי"ט שנפטר לאחר הב"י השליט את דעתו ולכן טעו לחשוב שחזר בו. ומביא עוד שמהר"ם בן חביב בספר "תוספת יום הכפורים דף כ"ב ע"א (יומא פג. ד"ה ולעניין הלכה) כתב דחסידים ואנשי מעשה היו נוהגים בביעור פירות שביעית, כמ"ש מהר"י קורקוס פ"ז דשמיטה, והוא ז"ל זו הלכה העלה לחוש לשתי הסברות לעשרן ולהפקירן וכו'. ע"ש". אע"פ שכבר בתשובת הב"י כתב שלא נהגו בשום אופן ביעור בפירות שביעית בא"י. ועפ"י תירוצו למחלוקת במציאות הדברים מתיישבים.
וחותם דבריו שראוי לנהוג כב"י עפ"י דעות גדולי הדור בזמן הב"י שנהגו כך: "הגם הלום ראיתי אחרי רואי בתשובות רבינו הרדב"ז בכ"י סימן שני אלפים רכ"א, שכתב דעכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים ואין דין שביעית נוהגת בהם בין להקל בין להחמיר, והקונה ענבים של שביעית ועושה יין חייב במעשר, שאין הדבר הפקר לפוטרו ממעשר, שהרי בדמים קנה הענבים וכיון שגמרן ישראל חייבים במעשר כשאר שנים ואין בהם לא מעשר שני ולא מעשר עני אלא חייב להפריש תרומה ומעשר ראשון. עד כאן תורף דברי הרדב"ז בתשובה הנז'. והיא היתה מנוחה, דדעת הרב כדעת מרן ז"ל, וכל קהל עדתנו באלו אמרו לסמוך, אשר בית ישראל נכון עליהם, ובפרט בשעת הדחק, דלענין ביעור פירות שביעית הדבר קשה מאד ליזהר, כידוע. ומעתה תנוח דעתנו לסמוך על שני המאורות הגדולים מרן והרדב"ז. ועוד בה שכתב מרן דהכי נהוג בעה"ק ציון קרית מועדנו מאז ומקדם ושנות דור ודור מזמן מהרלנ"ח וקודם לו פשט המנהג כן. ויתר על כן הרי מצינו גדולי האחרונים רבוואתא בתראי רבינו מור"ם בהגה"ה והרב הלבוש והרב פרישה והרב מהריק"ש ארבעה נהרו'ת רוח אחד לארבעתן כסברת מרן ז"ל".
"שוב באו לידי תשובות גדול הדור מהר"ם בן חביב כ"י וראיתי להרב ז"ל עצמו בתשובותיו כ"י סימן ל"ה, שכתב אנו סומכין על סברת מרן לענין ביעור, וכן יש לסמוך על זה בענין סחורה בפירות שביעית. ועמ"ש עוד הרב הנזכר בזה בספרו תוס' יוה"כ. ע"ש".
ז. יסוד היתר מכירה
דעת הב"י שיש לנכרי קנין בא"י בזמן הזה ולכן אין שביעית בפירות הנכרי, היא הבסיס להיתר מכירת קרקעות לנכרי בשביעית. האריך בדברים בתשובת יביע אומר (ח"י יו"ד סי' מב) ומוכיח ממקורות רבים שכן הלכה, וכך היה המנהג בארץ ישראל. וכתב (שם אות ו): "ולכן סמכו להקל כמ"ד יש קנין לגוי להפקיע הארץ מקדושתה. (וכמ"ש הרדב"ז פ"ד ה"ט). ושלא כמו שכתב בשו"ת מורשת משה (חיו"ד סי' מז) בדעת הרדב"ז, שלא כתב כן אלא לענין מעשר וכו'. וליתא. כיעו"ש. וכ"כ בשו"ת זכר שמחה (ס"ס ריז) בשם הגאון מהר"ש סלאנט, שמנהג העולם לסמוך על דעת הפוסקים דשביעית אינה נוהגת בשל עכו"ם. וכ"כ בשמו בספר 'תורת רבינו שמואל סלאנט' הנד"מ (עמוד רצה), דלית דחש לדעת השל"ה שהחמיר בשל גוי. שכבר הכריעו הפוסקים רובם ככולם דיש קנין לגוי בזה"ז להפקיע מחיוב קדושת שביעית. וכן הכריע אחרון הגאונים בזמן, וראשון במעלה הגר"א ז"ל. ע"כ. וע' נועם ח"ב (צד כא). ומכ"ש לפ"ד ס' התרומה (בהל' א"י דפ"א ע"ב) שאפי' למ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר, מ"מ כיון שבסוריא יש קנין להפקיע (כמ"ש בגיטין מז א) בזה"ז דקדושת א"י מדרבנן, הו"ל כסוריא, ולכן בשביעית בזה"ז מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי שבא"י אפילו מדרבנן, וההיא דתנן אין עודרין עם העכו"ם בשביעית היינו למ"ד קדשה לעתיד לבוא. ע"ש. והובא בכפתור ופרח (פמ"ז)".
וא"כ ברור הדבר מעל כל ספק שבארץ ישראל לא נהגו קדושה בפירות שגדלו בקרקע של נכרי בשביעית, ואע"פ שהיו דעות אחרות בהלכה – למעשה כך נהגו. ועי' בתשובת יבי"א שם באריכות.
עוד הוסיף בתשובה (אותיות ט-י) שאף החולקים שאין לגוי קנין בא"י אף לגבי שביעית, מודים שכך סברו ונהגו גדולי ישראל וא"כ יש לנוהגים עפ"י היתר מכירה על מי לסמוך. וז"ל:
"והנה הגאון רבי ישראל זאב מינצברג רבה של עיר העתיקה בירושלים, נדרש בספרו פירות שביעית (עמוד רא) להביע דעתו בענין היתר המכירה להפקיע מאיסור שביעית, וברוב ענוותו סירב להכריע בין הרים גדולים, אולם הסביר לשואלו דבר, כי במחלוקת של הרבנים בענין זה, יש סיעה מהם שהיתה דעתם שהמכירה אינה מועילה כלל, והפירות שאחר המכירה קדושים בקדושת שביעית, אבל הם בטלים במיעוטם נגד גאוני הספרדים הקודמים, מרן והמבי"ט ומהרי"ט ומהר"ם גלאנטי, והגאון בעל שמן המור, ואחריהם החזיקו כמה גדולים שבדורותינו. וסיעה אחרת מהגדולים, לא התנגדו רק לעצם עשיית המכירה, שרצו שהחקלאים ישמרו מצות השמיטה כהלכתה, בכדי שע"י כך גאולתינו מהרה תצמח, אבל לא אמרו שהמכירה בטלה, וממילא אם המכירה נעשית, דין הפירות האלה כדין פירות עכו"ם, שאין עליהם קדושת שביעית, אפילו לאלה שהתנגדו למכירה, ואף על פי שכמה מן המתירים את המכירה, לא התירו שישראלים יזרעו את שדותיהם, והם עוברים על זה, אין זה נוגע לעצם קיום המכירה, והוסיף במאמרו שנדפס בקונט' הר המור על שביעית (ירושלים תשנ"ד עמוד קנג וקנד), שמכיון שהחקלאים עשו זאת ע"פ הוראת חכם, הפירות מותרים ואין בהם משום איסור ספיחים. ואף למ"ש הראב"ד בהשגות (פ"ד מהל' שביעית הט"ו), שלא מצאנו שום היתר לזורע בשביעית וכו', וזה מלבד איסור ספיחין, מ"מ אין איסורו אלא משום קנס, וכל שנעשה ע"פ הוראת חכם אין מקום לקנס. וכמ"ש הבית מאיר אה"ע (סי' יג סעיף י). וממילא גם איסור ספיחים אין עליהם, שלא גזרו אלא משום עוברי עבירה, וכיון שהחקלאים הללו עושים ע"פ הוראת חכם, אין לאוסרם וכו'. וכבר נתפשט היתר המכירה, ולכן דין הפירות של הקרקעות אחר המכירה, כדין פירות עכו"ם, ואין עליהם חיוב ביעור, ומותרים בסחורה וביציאתם לחו"ל. (ומ"ש שם לפקפק על עצם המכירה מפני שלא הועברו לגוי בספרי האחוזה (הטאבו), כבר הארכתי בזה לעיל סי' מ ומשם בארה). וע"ע לו בקונטרס פירות שביעית (עמוד ר). ע"ש".
"והנה ידוע שבזמן מרן הבית יוסף ובר פלוגתיה הגאון המבי"ט, היו מנהגים שונים בענין פירות שביעית הגדלים בשדות הגוים, רוב העם נהגו כמרן הבית יוסף דס"ל שאין בהם קדושת שביעית כלל, וחלק מן העם היו נזהרים לנהוג בהם קדושת שביעית, כדברי המבי"ט. והמבי"ט בתשובה ח"א (סי' כא) התיחס לזה, וכתב, שמותר להמחמירים ונזהרים לאכול אותם בקדושה, למכור פירות וירקות אלו הבאים משדות של גוים, למי שאינו נזהר לאכול אותם בקדושת פירות שביעית, שמכיון שהדבר היתר גמור, שהם סומכים על המורים היתר בדבר, אין בזה משום לפני עור וכו'. ע"ש. והגרש"ז אוירבך זצ"ל הלך ג"כ בעקבות ד' המבי"ט הנ"ל, בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' מד), וכתב, שגם אלו המחמירים שלא לסמוך על היתר המכירה, מ"מ הואיל והכריעו האחרונים להקל בדין משומר ונעבד בשביעית, כיון ששביעית בזמן הזה מדרבנן. וכ"כ החזון איש (שביעית, סי' י אות ו), דבדיעבד אין הפירות נאסרים, ומותרים באכילה, לפיכך מותר לקנותם מחנונים הסומכים על היתר המכירה, ושוקלים ומודדים ועושים סחורה בפירות שביעית של החקלאים שהשתמשו בהיתר המכירה, ואין הלוקח צריך לחשוש מהם משום שהוא מוסר דמי שביעית לעם הארץ, או משום לפני עור. וראיה לזה מתשובת המבי"ט הנ"ל, והוסיף, והרי גם המחמירים הללו אינם מחזיקים הדבר לאיסור ודאי, שהרי אינם נמנעים מלהשתמש בכלים של הנוהגים היתר, כדברי המקילים בהיתר המכירה, הילכך אין שום איסור לקנות פירות שביעית, מהחנוונים ומוכרי ירקות הסומכים על היתר המכירה, שמאחר שכלל גדול בידינו (בע"ז ז א) שבדברי סופרים הולכים אחר המיקל, ושביעית בזה"ז מדרבנן, אפילו אם יהא האוסר צווח ככרוכיא, שהדבר אסור, ושהמתיר אינו אלא טועה, מ"מ כיון שהמתיר גם הוא תלמיד חכם שהגיע להוראה, אף אם ישאל איש את האוסר כיצד ינהג, מסתבר שעליו לומר ע"פ הכלל שכיון ששביעית בזה"ז מדרבנן הלך אחר המיקל. ועינינו הרואות כי גם הגאון כתב סופר (בחיו"ד סי' עז) זכה לכוין לדברי המבי"ט הנ"ל, וכתב, שאפילו אם הנותן סובר בדעתו שהוא ודאי איסור ושהמתיר אינו אלא טועה, אף על פי כן מותר לתת הדבר למי שנוהג בו היתר, הואיל וגם חבירו יודע שיש אוסרים ובכל זאת הוא נוהג כדברי המתירים, ואין בזה משום לפני עור וכו'. ע"ש. ואף בנ"ד כיון ששביעית בזה"ז מדרבנן, והפירות מותרים באכילה, אין לחוש לקנותם מן הנוהגים היתר בדבר. ע"ש. גם בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו (חאו"ח סי' כא אות ב) כתב, לענין אתרוגי ארץ ישראל אשר מוציאים אותם לחו"ל לסחורה, שאחר התקנה שתיקנו גאוני ארץ ישראל להפקיע קדושת שביעית ע"י מכירת הקרקעות לגוי בהסתמכם על הפוסקים ששביעית בזמן הזה מדרבנן, ולדעת כמה פוסקים אין שביעית נוהגת בזה"ז אלא ממדת חסידות, ממילא מותר להוציא האתרוגים לחו"ל ומותרים בסחורה, שהרי אפילו בחמץ דאורייתא סומכים על המכירה לגוי, וכל שכן איסור שביעית בזה"ז שהוא מדרבנן. ע"ש".
אחר כל הדברים הללו, קשים לדעתי חומרותיו של בעל דרך אמונה בפ"ד הלכה כט מהל' שמיטה ויובל, שפסק כמבי"ט וסבר שאין תוקף להיתר מכירה לנכרי. (והביא את מחלוקת הב"י והמבי"ט בביאור הלכה).
וכתב עפ"י החזו"א (אות ריג): "ואותן שמוכרין את כל א"י לגוי אינו כלום ואינו ענין למכירת חמץ מכמה טעמים [א] מפני שנמכרו ע"י שליח ואין שליח לדבר עברה שאסור משום לא תחנם [ב] מפני שלא נמסר להן בטאב"ו ואם הי' הגוי תובע לקיים המקח היו אומרים לו כך דינכם דבלא רשימת הטאב"ו לא קנה [ג] מפני שבלב כל אדם שאינו קנין באמת ובמכירת חמץ אמרי' כדי שלא יעבור בבל יראה גמר ומקנה אבל הכא בשביל הפקעת מצות שביעית לא ימכרו כל הארץ לגוי אדרבה נוח לנו לשמור את השביעית מלמכור כל הארץ לגוי ומ"מ אותן שמוכרין ע"י עצמן ולא ע"י שליח אין לאסור פירותיהן בדיעבד אפי' להחוששין לאסור נעבד, ובס' כתבי קה"י החדשים שביעית סי' כ"ה כתב דמרן חזר בו ואסר". וקושיותיו על המכירה, קלושות ולא מתקבלות על הדעת.
ודבריו לענ"ד קשים, ואינם מתקבלים. אחר שגאוני עולם נהגו כך מנין היכולת לבטל דבריהם?! ודי אם דעת החזו"א שונה וכי בגלל זה כל תורת גדולי ישראל נדחית ח"ו?!4