חבל נחלתו טז יא
סימן יא
תעניות בה"ב ושובבי"ם
פתיחה
מצאנו במנהגי ישראל את תעניות בה"ב1 ותעניות שובבי"ם שהן תעניות ציבור קבועות בשנה שלא בעקבות אירוע מיוחד כתעניות גשמים ולא תעניות ציבור מזדמנות על צרות, אלא כתעניות קבועות.
ובכ"ז איננו מוצאים שהתעניות הנ"ל פשטו בכל ישראל. בני ספרד אינם מכירים במנהגיהם את תעניות בה"ב, ובני אשכנז מתלבטים באשר לתעניות שובבי"ם. ונעיין מעט במקורות לתעניות.
תעניות בה"ב
וננסה ללמוד את הדברים ממקורם:
מעין רמז לתעניות בה"ב נמצא במסכת סופרים (פרק כא): "ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצות כדי שיכנסו לפסח בתאוה, והתלמידים מתענין בו בשני ובחמישי ושני, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה; במה דברים אומרים בצינעה, אבל לקרוא צום בציבור אסור, עד שיעבור ניסן".
אמנם אין איזכור על תעניות לאחר סוכות, ואף הנזכרות במס' סופרים שלאחר הפסח הן בניסן ולא באייר.
הזכיר זאת כבר תוספות (קידושין פא ע"א): "סקבא דשתא ריגלא – פירוש ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה כלומר ימות הרגל [שיש] קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה וי"א לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות".
הראבי"ה (ח"ג, הלכות תענית סימן תתסג) מביא כמנהג כולל בכל גלויות ישראל: "ותענית שלאחר הפסח ושל אחר החג נהגו בכל תפוצות ישראל ולא הוי כתענית יחיד, וטעמו של דבר שמתענין אומר אני משום שמא חטאו בשמחת יום טוב בלשונם ובלבבם כדחזינן באיוב שאמר (איוב א' ה') אולי חטאו בני וגו'. ואינו נראה דאם כן אפילו לאחר שבועות נמי. ונראה לי דבכל מקום אנן גרירנן בתר בני בבל והם היו מתענין אחר החג בזמן הרביעה כשלא ירדו גשמים ובני נינוה אחר הפסח כאשר הבאתי לעיל מן הירושלמי, אבל לאחר שבועות לא מצינו בשום מקום שמתענין".
ודבריו צריכים בירור שכן לא מצאנו שנהגו כך בכל תפוצות ישראל. להיפך, הגאונים הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו זאת כלל, וראשוני ספרד ג"כ לא הזכירו, וא"כ לא ניתן לומר שנהגו בכל תפוצות ישראל. ועוד שהוא תולה זאת בתעניות גשמים של בבל, ואילו נראה ממסכת סופרים שהמקור הוא ארץ ישראלי ולא בבלי. ויותר נראה שכל המקור הוא בא"י ומשם עבר לאשכנז ושם אנו מוצאים את התבצרות המנהג.
כך כתב האור זרוע (ח"ב הלכות תשעה באב סי' תטז): "בפ"ק דמכילתין גבי הגיע י"ז במרחשון ירושלמי עוברות ומניקות מתענות כדרכן בת"ב ובת"צ ושלש שניות אבל בשבעה אחרונות לא היו מתענות אעפ"כ אינן מתנהגות בתפנוקים אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד וילפינן מינה שאסור להתענג במעדנים כשהצבור מתענין, כגון שני וחמישי ושני של אחר הפסח ואחר הסכות אפי' מי שאינו מתענה בעבור האונס".
הרא"ש (תענית פ"א סי' כ) מלמד על הספיקות בכל תעניות בה"ב שהעלה הראב"ד: "שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דצריכין למטר אפילו בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כרבים דמינן ובברכת השנים. שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. וכן הלכתא ונראה דכ"ש דכיחידים דמו לענין עננו ואין קובעין ברכה לעצמן. וכתב רבינו אבי"ה ששמע מאביו רבינו יואל הלוי ז"ל ומרבינו אליעזר בר שמעון שהיו תמוהין על מה שסמכו הראשונים שמתענין בשביל גזרה או כדי שלא תבא עליהם צרה שמתפלל שליח צבור עננו בין גואל לרופא וכן למה קורין פרשת ויחל דבתוספתא קתני דאין קורין בתורה בתענית יחיד, ותענית שני וחמישי ושני שלאחר הפסח ואחר החג נהגו בהן כל תפוצות ישראל ולא הוי כתענית יחיד. והראב"ד ז"ל כתב דנראה לו דהנך תעניות דמתענין באייר ובמרחשון כיון דאיכא דעביד להו ואיכא דלא עביד להו ולא חובה נינהו ולאו על מילתא ידיעה עבדי להו. ואף על גב דמכרזי עלייהו בבי כנישתא כיחידים דמו ואפי' שליח צבור לא יאמר עננו אלא בשומע תפלה. ופרשת ויחל נמי לא איבעיא להו למיקרי. ובארץ אשכנז עשאום קבע והכל מתענין וסמכו להו מעשה דאיוב דכי הקיפו בניו לשבעת הימים הקריבו עולות מספר בניו אולי חטאו וברכו השם בלבם. וכן בשמחה ומשתה של ימי המועד אולי חטאו נראה לי דנהי דכיחידים דמו לענין שאלה היינו טעמא דמפ' בירושלמי (פי' אין עומדין) שאין לשנות ממטבע ברכה דסדר י"ח ברכות תיקון נביאים הן ואין לשנות בהם אבל קהל מקבלים עליהם תענית ודאי רבים מיקרו ויכולין לקבוע ברכה".
נראה שהראב"ד מעלה את השאלה העיקרית: האם אמנם כל עם ישראל קיבלום, או שרק באשכנז מצד הליכתם אחרי מנהגי א"י ומצד נטייתם לחסידות ציבורית.
הטור (או"ח סי' תכט) מזכיר את דברי מסכת סופרים ואת תעניות בה"ב: "ותלמידים מתענין בו שני וחמישי ושני מפני חילול השם ג' ימים ונ"ל דהנך ג' ימים אחר הפסח קאמר כמו שרגילין באשכנז להתענות ג' ימים אחר הפסח וכן אחר הסוכות מפני שהם ימי משתה ושמחה ושמא מתוך כך באו לידי עבירה וסמכו אותם אקרא דאיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו'".
ומדברי הטור משמע שהתענית היתה של יחידים ולא גזרה על כל הציבור.
ובאורח חיים (סי' תקסו) מוסיף הטור ומחלק בין הגלויות השונות:
"בתענית צבור אומר ש"צ עננו בין גואל לרופא וחותם ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה וכתב אבי העזרי ששמע מאביו רבי' יואל ומרבו רבי שמשון ז"ל שהיו תמיהין על מה סמכו הראשונים שמתפלל ש"צ עננו בין גואל לרופא כשמתפללין על גזירה או על כל צרה שלא תבא עליהם וכן למה קורין ויחל דכיחידים דמו כדחזינן אפי' באנשי ננוה דחשיבי כיחידים לענין שאלת מטר. אבל תענית בה"ב שאחר הפסח ואחר החג נהגו בהן בכל תפוצות ישראל ולא הוי תענית יחיד והראב"ד כתב על אלו שהן תענית יחיד ולא יאמר בהם ש"צ עננו בין גואל לרופא ולא יקראו בהן ויחל".
"וכתב א"א הרא"ש ז"ל ובאשכנז עשאום קבע והכל מתענין בהם וסמכו על מעשה דאיוב דכי הקיפו ימי המשתה והעלה עולות למספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וכן בשמחה ומשתה של החג אולי חטאו נ"ל דנהי דכיחידים דמו לענין שאלה היינו טעמא כדמפרש בירוש' שאין לשנות מטבע ברכות די"ח ברכות תיקון נביאים הם ואין לשנות בהם אבל קהל שמקבלין עליהם תענית ודאי רבים איקרו ויכולין לקבוע ברכות ע"כ, ומיהו נראה שצריך שיהו עשרה שמתענין ואפי' לרבינו תם שכתב שאם יש ששה או שבעה שלא שמעו קדיש וברכו יכולין לומר קדיש וברכו אף על פי שהשאר שמעו הכא מודה דבעי עשרה דהתם היינו טעמא כמו שכתב אדוני אבי ז"ל מידי הוא טעמא אלא שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה והרי הוא מקדש השם בעשרה אבל הכא לענין קביעות ברכה צריך שיהו עשרה ואפי' אם יש עשרה בעיר שמתענין אם אין י' בב"ה אינן יכולין לקבוע ברכה".
בהגהות אשרי (תענית פ"ד סי' לח) שיצאו מבית מדרשו של האו"ז: "מי שאינו יכול להתענות בעבור אונס כשצבור מתענין כגון שני וחמישי ושני של אחר הפסח ואחר הסוכות אסור להתענג במעדנים".
והמרדכי (תענית פרק מאימתי רמז תרכט) הביא ג"כ: "רבינו יואל ורבינו אלעזר ברבי שמואל תמהו על מה סמכו כשמתענין בגזירות וכדי שלא תבא צרה שמתפלל ש"צ עננו בין גואל לרופא וקורין בתורה ויחל כדין תענית צבור דאלו בתענית יחיד אין קורין בתורה דתניא בתוספתא פ"ב דמכלתין תענית צבור נכנסין לבית הכנסת וקורין משא"כ בתענית יחיד ובפ' אין עומדין גרס בירושלמי בנינוה צריכין מיעבד תעניתא בתר פיסחא אתון שאלון לר' אמר לון לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטבעה של תפלה ומסקנא נמי התם בשומע תפלה וכיון דקפיד אשנוי טבעה של תפלה משמע בכל עניינים כיחידים דמו ויש לדחוק ולומר כיון שמצינו שקבעו צום בהריגת גדליה והוא תענית צבור ה"ה לשאר קושי עולם. ותענית שלאחר הפסח ושלאחר החג נהגו בכל תפוצות ישראל ולא הוי כתענית יחיד וטעמו של דבר שמתענין י"א שמא חטאו בלשונם ובלבבם כדחזינן באיוב אולי חטאו בני וכו' ואין נראה דא"כ לאחר שבועות נמי ונ"ל דבכל מקום אנן גרירינן בתר בני בבל והם היו מתענין אחר החג בזמן הרביעה כשלא ירדו גשמים ובני נינוה אחר הפסח כאשר הבאתי לעיל מן הירושלמי אבל אחר חג שבועות לא מצינו שמתענין בשום מקום אבי"ה".
והובא כן בספר מנהגים דבי מהר"ם (מנהגים בין פסח לשבועות): "ונהגו להתענות באייר שני וחמישי [ו]שני ולעולם יש (לה) להתענות אותם קודם ל"ג בעומ' ואומר' בהן סליחות בתפילה וכשחל ר"ח אייר בשבת אין (גוזין) גוזרין בו (ה)תעניות עד שבת (של אחרין) [שלאחריו] והטעם לפי שבפסח בח"ה נוהגי' בו קלות ראש. גם משום חומר' דחמץ מתעני' ויש [לזה] סמך מאיוב ויהי כי הקיפו שבעת ימי המשת' העלה עולות וכו' כי (אומ') (אמר) אולי [ח]טאו וכו'".
ואחרי מהר"ם הובאו בכל ספרי המנהגים של אשכנז ואוסטרי'.
בספר מהרי"ל (מנהגים, דיני הימים שבין פסח לשבועות) כתוב:
"[ה] סדר שני וחמישי ושני – באייר מתענין את התעניות בה"ב השייכין אחר חג הפסח. וכן מתענין אחר חג הסוכות. וסמכו משום שנאמר עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה, ר"ל במקום שמחה שם תהא רעדה תענית, מדרש. ועוד סמכו על איוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני (איוב א, ה). ויש להתענות אותם קודם ל"ג בעומר. ע"כ אם חל ר"ח אייר בשבת אין מקבלין את התענית עד שבת שאחריו שהוא א' אייר, ומסיימין אז בערב ל"ג בעומר שהוא י"ז אייר. ובשבת שמברכין ר"ח אין להזכיר התענית שנאמר ביום טובה היה בטוב (קהלת ז, יד). מכ"ש בשבת והוא ר"ח".
"[ו] בתענית בה"ב אומר בתפלת י"ח סליחות כמנהג. כשמגיע ש"ץ בברכת סלח לנו עד וסולח אתה אומר סלח לנו אבינו כי ברוב אולתנו וכו' אל ארך אפים אתה כו'. ג' סליחות פזמון חטאנו וידוי פעם אחת ומסיים משיח וכו' ואל יעכב כו' וחותם בא"י המרבה לסלוח. עננו בין גואל לרופא. ושומר ישראל וסידורו בסיום ה' אלהי ישראל דלאחר תחינה. וכן הסדר לש"צ ובכל ת"צ. ונהג מהר"י סג"ל לומר אל ארך אפים בכל תענית צבור. גם אם לא ב' או ה', וכן איתא במנהגים דר' מאיר ש"צ. וקורין גם בתענית בה"ב בקר וערב ויחל ומפטיר במנחה דרשו".
וכן הובא בסדר טרוייש (סי' י), מנהגים ישנים מדורא (עמוד 155), ספר המנהגים (קלויזנר, סי' פה ח*; סימן קכט א*), ספר המנהגים (חילדיק, מנהגי חודש מרחשון), אגודה (תענית פ"א ופ"ד). וכן בספר הרוקח (הל' תענית סימן ריב; הל' פורים סימן רמג).
ויש לעיין בדברי ספר כלבו (סי' סא) שמאריך את זמן התעניות עד שבועות ועד חנוכה: "נהגו כל ישראל להתענות שני וחמישי אחר הפסח עד שבועות, ושני וחמישי מסוכות ועד חנוכה. משום דאמרי סקבא דשתא רגלא כלומר שברגל אוכלין ושותין שבעת ימים יותר מדאי ומרוב אכילה ושתיה והשמחה פוחזין וחוטאין תמיד ומנאפין וצריכין להתענות לכפר עליהם, וכתב הראב"ד ז"ל ונראה לי דהנך תעניות שעושין בין מרחשון וכסלו וכן בחדש אייר כיון דאיכא עביד להו ואיכא דלא עביד להו ולאו חיובא נינהו ולא על מלתא ידיעה עבדי להו ומנהגא בעלמא נינהו, ואף על גב דמכרזי להו בבי כנשתא כתענית יחידים דמו, ואפילו שליח צבור בין גואל לרופא לא יאמרו עננו אלא בשומע תפלה, ופרשת ויחל משה נמי לא מבעי להו למקרי אלא דעמא דבר הכי ולא מעיקר שמעתתא ע"כ, אך מנהג נרבונ"ה לאמרה שליח ציבור בין גואל לרופא ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שמצינו בפסוק עניה תיכף לגאולה (תהלים יט, טו) ה' צורי וגואלי וסמוך ליה (שם כ, ב) יענך ה' ביום צרה, ויחיד אומרה בשומע תפלה, ובעננו יש ס"ג תיבות כנגד ס"ג אותיות שיש בפסוק (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאוד, כך מצאתי".
וצ"ב כי הוא היחידי המביא שיטה זו להתענות כל ספירת העומר ועד חנוכה, ומאידך מביא את שיטת הראב"ד (הרשומה ברא"ש).
המטה משה (עמוד העבודה, ימי תעניות, סי' תשמז) מציג את התמונה במלואה של אשכנז, אוסטרי' ופולין:
"שני וחמישי הם ימי רצון של ארבעים יום שעלה משה רבינו ע"ה ביום חמישי וירד ביום שני וקבל לוחות אחרונות. וגם ב"ד שלמעלה יושבים בדין, לפי שצדק משמש בתחלת יום ה' ובתחלת ליל ב', לפי הסימן חל"ם כצנ"ש בימים, כצנ"ש חל"ם בלילות. ולכך בית דין יושבין, סימן לדבר בצד"ק תשפוט (ויקרא יט, טו). ולכן רגילין להתענות בם לפעמים, וסימן לדבר דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו) ב'ה' מצאו (מנהגים הנהגת חול ובהגהות סי' י"ז)".
"נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות בה"ב אחר פסח ואחר סוכות, משום דאמרינן פרק עשרה יוחסין (קידושין פא א) סקבא דשתא רגלא, פירוש תבורה של כל השנה הוא הרגל, שאוכלין ושותין שבעת ימים יותר מדאי, ומרוב אכילה ושתייה והשמחה פוחזין וחוטאים, וצריכין להתענות לכפר עליהם (כלבו סי' ס"א). וסמכו אקרא דאיוב (א, ה) ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגומר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאו בני, והתם היו ז' ימים דומיא דפסח וסוכות, משא"כ בעצרת דאינה אלא שני ימים. וחנוכה אין צריך כי אז אין בני אדם פנויין ממלאכתן וליכא שמחה יתירה. גם כי לא למשתה ושמחה נתנוה אלא להודות ולהלל (הגהות מנהגים חודש אייר סי' מ"ז)".
"ור"י בן נחמן כתב שבשביל שאחר הסוכות ופסח האויר משתנה, ותולדות האדם משתנים וגופו של אדם מתחלש, שלא הרגיל עדיין באותו אויר, כדאמרינן (יומא כט א) שילהי קייטא קשה מקייטא. על כן אנו מתענים שיחזק הקדוש ברוך הוא את גופינו עכ"ל. והמרדכי במסכת תענית (סי' תרכ"ט) כתב בשם אבי"ה דעיקר הטעם הוא לפי שאנן בתר בני בבל גרירינן, והם היו מתענים אחר החג בימי רביעי כשלא ירדו גשמים, ובני ננוה אחר הפסח. אבל אחר חג השבועות לא מצינו שמתענים בשום מקום, עד כאן לשונו. ולהאי טעמא נראה דאין להתענות אחר החג עד שבעה עשר מרחשון דהוי רביע ראשונה. וכן הנהיגו מהרי"ל ומהר"י ווייל (דינין והלכות סי' י"ד). וכן כתב התשב"ץ (סי' ק"ז) וז"ל, תענית שני וחמישי ושני באייר קודם ל"ג בעומר, ובמרחשון אחר י"ז בו עכ"ל".
וכך כתב השולחן ערוך (או"ח סי' תקסו ס"ב): "כשהצבור גוזרים תענית על כל צרות שלא תבא עליהם, וכן בתעניות שני וחמישי ושני שאחר הפסח ואחר החג, שנוהגים באשכנז להתענות הצבור, נהגו הראשונים לומר שליח צבור עננו בין גואל לרופא, ולקרות ויחל".
ורמ"א הגיה: "מיהו אם קבעו התענית בב' וה' אין דוחים פרשת השבוע בשחרית, אלא קורין בשחרית בפרשה ולערב קורין ויחל, בלבד בה"ב שמתענין אחר הפסח וסוכות שקורין שחרית וערבית ויחל והכי נהוג".
והחיי אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל קלב ס"ה) כתב: "הרגיל להתענות בעשרת ימי תשובה או ביום ראשון דסליחות וערב ראש השנה, אין צריך לקבלם, שמקובלים ועומדים מכח מנהגם. וכן תענית חלום, אין צריך קבלה. וכן תענית בה"ב שאחר פסח וסוכות, כשעונה אמן אחר הש"ץ ודעתו להתענות, הוי קבלה ואין צריך לקבל עוד. ומכל מקום אם רוצה, אינו מתענה, כיון שלא הוציא בפיו. אבל אם הוציא בשפתיו, חייב להתענות. וכן תענית שגוזרים הצבור, יש אומרים דסגי בהזכרת הש"ץ ומכל שכן תענית צבור דאין צריך לקבל (שם)".
ונראה שלא קבלוה לתענית ציבור – כל בני ספרד, ואף בני אשכנז בדורות האחרונים לא נהגו מנהג ציבור אלא רק יחידים שקבלו עליהם.
תעניות שובבי"ם
את תחילת התעניות אנו מוצאים בספרי חסידי אשכנז ואוסטרי', ולפחות בתחילה זה היה רק בשנים מעוברות.
כתב במנהגי מהר"ש מנוישטט (סי' תמד): "שאלתי למה"ר שלום מפני מה מתענין כשהשנה מעוברת, ואמר לי לפי שהשנה ארוכה יותר משנים אחרות, ויש זמן מופלג מתעניות שלאחר החג שמתענים בה"ב, לתעניות שיני וחמישי ושיני שלאחר הפסח, מבשנים אחרות ולכך מתענים".
וכן הביא בספר המנהגים2 (טירנא, הגהות המנהגים פורים, י) מביא: "...בעיבור רגילין לקבוע תענית לסימן שובבי"ם פרשת שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים, וי"א גם ת"ת פי' תרומה תצוה. וכל יום ה' מתענין וקורין פרשת השבוע שחרית ואומר שומר ישראל וכו' ובמנחה ויחל דרשו ועננו. ולכך מתענין לפי שהשנה ארוכה ויש יותר מחצי שנה בין ב' ה' ב' שמתענין אחר סוכות לב' ה' ב' שמתענין אחר פסח, מהר"ש (סי' תמ"ד)".
וכן בלקט יושר3 (ח"א (אורח חיים, עמ' קטז ענין א) מעיד: "וזכורני שהמנהג באושטריך בשנת העבור מתענין ח' תעניות, ומתחילים פ' שמות ביום ה', ואח"כ בכל יום ה' עד פ' תצוה. וסמן לאלו התעניות שובבי"ם ת"ת [שהם ר"ת מן הסדר שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים תרומה תצוה]. ובכל שנת העבור הרב והקהל מקבלים אלו התעניות בחצר ב"ה בשבת ויחי. ומתנה אם בא יום טוב ביום ה' שיתענו ביום ב' קודם יום ה', ומלמד שיש לו ו' שעות אין צריך להתענות, והרבה תנאים כאלו. וזכורני שהוא מתענה ביומי דשובבי"ם ת"ת אף על גב שיכול לתן ד' פשיטים לצדקה, והוי פטור להתענות בע"מ שאכל צונן בלא בשר".
ומובאות תעניות שובבי"ם אף הן במטה משה (עמוד העבודה, ארבע פרשיות, פורים, מגילה סי' אלף כג): "בעיבור רגילין לקבוע תענית לסימן שובבי"ם, פירוש ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו, מ'שפטים, וי"א גם ת"ת, ת'רומה, ת'צוה. וממהר"י בצלאלש שמעתי גם כו"ף, פירוש כ'י תשא ו'יקהל פ'קודי. וכל יום ה' מתענין, וקורין פרשת השבוע שחרית ואומר שומר ישראל, ובמנחה ויחל ודרשו. ולכך מתענין לפי שהשנה ארוכה ויש יותר מחצי שנה בין בה"ב שמתענין אחר סוכות לבה"ב שמתענין אחר פסח".
ויש לשים לב שבאשכנז ואוסטרי' היו מתעננים שובבי"ם רק בשנת העיבור ואלו בימינו, הנוהגים – נוהגים כל שנה4.
במנהגי מצרים5 (או"ח אות סא, סי' תקסו סע' ב) כתב: "פה מצרים המנהג להתענות שני וחמישי ושני שאחר י' בטבת, שהם תחילת ימי השובבי"ם, ונוהגים בהם כדין תענית צבור, שאומר הש"ץ ברכת עננו בין גואל לרופא ברכה בפני עצמה, וקורין בפרשת ויחל, והכהנים נושאים כפיהם בבקר ובערב. אלא שבתפלת המנחה מתפללים בדוקא בשתי הבתי כנסיות הגדולות, קה"ק מצרים וקה"ק טורקיאה. ומרן אבא תפארת ישראל ז"ל עמד על זה המנהג לידע מי הוא המיסדו ובאיזה זמן, ולא מצא כי אם המנהג הקדום שהיה במצרים בזמן הרב גינת ורדים ז"ל, המובא בתשובה או"ח כלל א' סימן מ"ט, שהיו מתענים תענית ציבור בכל ערב ראש חודש מתחילת ראש חודש כסלו עד חדש ניסן. ובראותו הוא הראש מה שכתב הרב גינת ורדים ז"ל באותה תשובה, עמד וצוה לכל הש"ץ לכלול ברכת עננו בשומע תפלה, מפחדו שאם בדורו של הרב ז"ל כבר נתדלדל כח בית דין והיו מזלזלים באותם התעניות, אנן יתמי דיתמי באחרית הימים מה נענה ומה נאמר. וכל לגבי דידי הא ודאי בתפלת שחרית שמתפללים בכל הבתי כנסיות מחוייבים אנחנו לכלול ברכת עננו בשומע תפלה דוקא, כי בריר לן שלא ימצאון שם עשרה שמתענים. אך אמנם בתפילת המנחה שמתאספים דוקא בשתי הבתי הכנסת הנזכרים, הא ודאי ימצאון שם כמה וכמה מתענים, ואם נאמר אותה ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא לא יהיה לנו שום חשש, ועיין בתשובה הנזכרת. ולבי אומר לי כי אפשר שמזה הטעם היתה התקנה שיתפללו דוקא בשתי הבתי כנסיות הנזכרים".
היינו אע"פ שנהגו כתענית ציבור המתענים היו בודדים ואינו מוצא מקור לתענית זו.
הלבוש (או"ח חיים סי' תרפה) נותן טעם לתעניות שובבי"ם: "יש מקומות שנוהגין בשנת העיבור לקבוע תענית בכל יום חמישי לפרשיות שובבי"ם ת"ת, והם פרשיות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים ת'רומה ת'צוה, וקורין בשחרית בפרשת השבוע ואומרים שומר ישראל, ובמנחה קורין ויחל ומפטירין דרשו. ונוהגין כן מפני שהשנה ארוכה שיש יותר מחצי שנה בין בה"ב דמרחשון לבה"ב דאייר שהם ימי תענית וכפרה לישראל, לכך מתענה ח' ימים כנגד החדש העיבור, שהוא ד' שבועות בכל שבוע ב' ימים דהיינו ב' וה', וכדי שלא להכביד על הציבור חלקום ואין מתענין אלא פעם אחת בשבוע. עוד שמעתי טעם אחר, והוא כי ראו קדמונינו שהנשים המעוברות היו עלולים להפיל עובריהם בשנים המעוברות, ותקנו להתענות אלו הח' תעניתים כנגד כל ב' וה' של חדש העיבור, משום הנשים המעוברות שלא יפילו, ונ"ל שלפי זה הטעם אתי שפיר טפי מה שהתחילו להתענות בפרשת שמות, משום שאותה פרשה מדברת בפריין ורביין של ישראל ושנעשו לעם גדול ורב, כדכתיב [שמות א, ז] ובני ישראל פרו וישרצו וגו', לכך מתפללין גם כן שגם עכשיו יפרו וירבו ולא יפילו. ואפשר שמטעם זה גם כן לא נהגו לקרות בבוקר פרשת התענית שהיא ויחל אלא פרשת השבוע, כדי לקרות אותה פרשה שבתחילת שמות ביום התענית הראשון, וכיון שהתחילו כן נהגו כך כל התעניתים".
וכן מביא המגן אברהם (ריש סי' תרפה): "יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה' מפרשת שובבי"ם ת"ת וי"א גם פרשת ויקהל ופקודי ואומרים שומר ישראל וכו'".
השל"ה (פרשת שמות שובבי"ם ת"ת ס"ד) מביא: "ועל אלה ארבע שהן שמונה, הן שמונה פרשיות של שובבי"ם ת"ת. פרשת שמות מענין גליות וסיגופים [של] ישראל, 'וימררו את חייהם' וגו' (שמות א, יד), וכל עבודה קשה וגו' היה למירוק וזיכוך, והיא התשובה הנגלית כמו שנבאר. פרשת וארא שם יתבאר התשובה שהיא בלב שלם, שהיא מדת אמת כמו שנבאר. פרשת בא שם תתבאר ענין העבודה. פרשת בשלח שם תתבאר ענין התפלה. פרשת יתרו שם מתן תורה. פרשת משפטים שם מתן הדינין. פרשת תרומה שם נדבת הלב הנכלל בצדקה. פרשת תצוה בעשיית בגדי כהונה לאהרן איש חסיד, שם יתבאר גמילות חסדים. וסימנא מילתא, כי אלו התיבות של שובבי"ם ת"ת, רומזים לארבע חומות תשובה תפלה צדקה תורה, כי 'שובבים' רמז ל'שובו בנים שובבים' (ירמיה ג, יד), ובמה, בתיבת ת"ת, ראשי תיבות תשובה תפלה וגם ראשי תיבות תלמוד תורה, וגם תיבת ת"ת הוא לשון נתינה רומז לצדקה".
הברכי יוסף (או"ח סי' תרפה ס"א) חולק על הלבוש ומביא את המקורות בספרי קבלה: "הרב הלבוש כתב בסי' זה דנוהגין במקומו להתענות כשהשנה מעוברת יום ה' בפרשות שובבי"ם ת"ת, ונתן טעמים על זה. וכבר נודע שמנהג תעניות אלו לתקון הקרי, וכיוצא, כמפורסם בספרי מוסר וקבלה. וצריך להתענות פ"ד תעניות רצופים, וישלימם בהפסקות קטנות כנודע. ואם הוא חלוש לפחות יתענה מ' יום רצופים, ואם לאו לא עשה כלום לפרט תיקון זה. וכתב מהרח"ו זצ"ל (שער רוח הקדש דרוש ג דף ו ע"ד) שאפי' עשה תעניות כיום כפור אינו נחשב כי אם ליום אחד דוקא, וזה כתוב מכ"י מהר"ש ויטאל בן הרב מהרח"ו זצ"ל, ודלא כמי שכתב להפך. גם לא נזכר בדברי מהרח"ו כי אם הפסקת שני ימים שעולה ז"ך, והפסקת ג' ימים שעולה מ', ותו לא. ומנהג תעניות אלו בכל השנים, אלא שבשנה מעוברת מתקן יותר כמ"ש מהרח"ו זצ"ל. ובימים אלו הוא תקון גדול לקדש עצמו במותר לו, ואין להאריך כאן".
ובהערות על ברכי יוסף (או"ח סי' תרפה) העיר:
"א. מכבר נדפס ספר לקט יושר לתלמידו של התרומת הדשן, ובעמ' 116 הזכיר מנהגי תענית שובבי"ם ושובבי"ם ת"ת בשנה מעוברת, כדבר פשוט ומקובל. אלא שכותב שהיו מתענים כל הקהל ח' תעניות בה"ב וכו' בלבד. וכן מוזכר בספר המנהגים להרב אייזיק טירנא, בסדר פורים, שיש מתענים שובבי"ם ויש מתענים שובבי"ם ת"ת. ע"ש וכבר נודע בשערי, שמספר התעניות על כל עוון מקורו בדברי האר"י זלה"ה בשער רוח הקדש. ולתיקון קרי כתב שם תיקון כ"ז שצריך פ"ד תעניות, והרוקח כתב דברים אחרים. וראה בזה בשם הגדולים מע' גדולים בערך ר' אליעזר בעל הרקח. ואכמ"ל".
"ב. בציפורן שמיר סי' ו' אות צ' כתב שהסדר הטוב הוא שמתענה בשובבי"ם ת"ת יום יום ובתוך הזמן עושה גם ב' הפסקות של יומים, שכל הפסקה של יומים עולה לז"ך ימים. וראה עוד שם אות צא – צג כיצד יעשה בראש חדש ובט"ו בשבט וכו'. ע"ש. וברור שגם בשנה שאינה מעוברת יש להתענות פ"ד תעניות, ובציפורן שמיר דיבר על שנה מעוברת שאז הוא זמן ראוי ומסוגל יותר כמ"ש רבינו להלן כאן ובציפורן שמיר שם אות צ"ח, וכ"כ מהר"ח פלאג'י במועד לכל חי סי' כ"ח אות י"א. ע"ש. וראה עוד להלן הערה ה'".
סיכום
התעניות הללו בה"ב ושובבי"ם לא פשטו בישראל. אצל בני ספרד כלל אין מכירים בה"ב, אצל בני אשכנז נהגו חלקם בה"ב. ושובבי"ם נראה שנהגו רק יחידי סגולה.