חבל נחלתו טו נט
סימן נט
חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו
שאלה
בשבת נפלה סוכריה שזרקו על חתן על טליתו של אחד המתפללים ללא ידיעתו,
אם המתפלל יקום ממקומו הסוכריה תיפול על הארץ ותהיה הפקר.
ונשאלתי: אם המדובר היה על מטבע או שטר כסף שנפל לאדם על בגדו בלא
שהרגיש, האם לאדם אחר מותר ליטלה מחיקו של הראשון או עובר בגזל? האם
חייב להודיעו כדי שיטול את הממון או שמותר להמתין עד שיקום ממקומו ולזכות
בממון?
תשובה
א. המדובר בהפקר שהרי הסוכריות נזרקו כדי שהילדים יתפסום ויאכלום ולא
למאן דהו מסויים והזורקים הפקירום. וא"כ מי שתפשם או קלטם בתוך ידו נקנו לו.
כך כתב הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"א ה"ה): "דגים שקפצו לתוך הספינה קנה
בעל הספינה, שזו כחצר המשתמרת היא ואינה חצר המהלכת, שהמים הן
שמוליכין אותה ואינה הולכת מחמת עצמה".
וא"כ הפקר שנכנס לחצרו הרי הוא קונה אותו. ולכאורה אף כאן הסוכריות נפלו
על בגדו.
ב. אולם הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"ד ה"ח ו-ט) מחלק בדיני חצרות: "וחצירו של
אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שאינו עומד שם כיון שהגיע המתנה לחצירו
כאילו זכה בה אחר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה
משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהיה עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדי". וא"כ
כאן אין המדובר במתנה ואינו אומר תזכה לי טליתי.
ג. כאמור, דברי הרמב"ם הם דוקא במתנה, אולם המאירי (ב"מ קב ע"א) הרחיבם
אף למציאה והפקר וז"ל: "כבר ביארנו בחצר המשתמרת שקונה לו לאדם אפילו
שלא מדעתו ר"ל אף על פי שאינו יודע שהגיע אותו דבר של הפקר לשם כגון
שלא היה עומד שם ושלא הוגד לו שכן מכיון שהגיעה המתנה או דבר זה של
הפקר לחצרו קנה, אבל חצר שאינה משתמרת כגון שדה לא קנה אלא אם כן היה
עומד בצדה ושיאמר זכתה לי שדי, אא"כ בקצת זכיות כמו שביארנו בפרק ראשון.
חצר זו שאינה משתמרת אפילו קדם ואמר כל מציאות שיבאו היום בחצרי תזכה לי
לא אמר כלום, ואם אמר כן ויצא לו שם מציאה בעיר זכה לו מכיון שנודעה
המציאה לכל ונודע גם כן דבורו הדבר ידוע שהכל מסלקין עצמם ממנה ועשו את
שאינו זוכה כזוכה".
במקרה הנוכחי כיון שאינו יודע שהסוכריה נפלה על בגדו ודאי שלא אמר 'זכתה
לי טליתי'. (אמנם אפשר לומר שכיון שידוע לכל שהסוכריות עפות לכל עבר, ויש
הנופלות על טלית של מתפלל בלי ששם את לבו לכך כוונת כל המתפללים
שהפקר כזה יהא שייך למי שנפל על בגדו או בחיקו אולם הדבר צ"ע.)
ד. במחנ"א (קנין חצר סימן ב) כתב שמחלוקת ראשונים היא האם בחצר שאינה
משתמרת צריך שיאמר בהפקר או מציאה זכתה לי שדי, וכן דעת הרי"ף והרמב"ם;
או שאם עומד בצידה אפילו אינו יודע כלל חצרו קונה לו שלא מדעתו – וזו דעת
הרא"ש והרשב"א.
וא"כ לפי דעת הרא"ש והרשב"א נראה שודאי קנה את ההפקר הנופל על בגדו
אפילו לא ידע בו.
עוד כתב המחנ"א (שם סימן יא) שכלי של אדם קונה לו אפילו אין לו תוך, וא"כ
גם טלית שפרושה על כתפו או שחלקה מונח על כתפו וחלקה על ספסל ונפל
עליה הפקר לדעת הרא"ש והרשב"א קנאה.
ה. לפי דעת הרי"ף והרמב"ם שבחצר שאינה משתמרת לא קנה אא"כ אמר תקנה
לי חצרי, ואע"פ שכתב המחנ"א (קנין חצר סי' טו) שחצרו של אדם כיון שקונה
מדין שליחות קונה אפילו בעל החצר ישן בניגוד לחצר בגט שקונה מדין יד ולכן
דוקא אם בעלת החצר אינה ישנה, ואף לקבלת גט אם עשתה שליח אפילו היא
ישנה כשקיבל השליח מגורשת. נראה שדוקא בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה
משתמרת אינה קונה.
ולכן חזרנו לדיון בדעת הרי"ף והרמב"ם האם חיקו של אדם נחשב לחצר
המשתמרת או לחצר שאינה משתמרת.
ו. לכאורה ניתן היה להביא ראיה לכך מלשון הטור (אה"ע הל' קידושין סי' ל)
שכתב: "אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה, אלא אפילו זרק לה מדעתה לתוך
חיקה או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה מקודשת אפילו אינה עומדת אצלו, ואם
היא עומדת ברשות הבעל צריך שיתנם לתוך ידה או לתוך חיקה".
וא"כ השווה בין חיקה לבין חצר המשתמרת. אולם הטור הדגיש 'מדעתה' ונראה
שדעתה נצרכת הן לעצם קבלת הקידושין והן לכך שחיקה משתמר לדעתה.
ז. ומצאתי בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ה) מחלוקת: "מאימתי אדם זוכה לפירותיו
בשביעית ר' ירמיה סבר מימר משיתנם לתוך כליו רבי יוסי סבר מימר אפילו נתונים
בתוך כליו לא זכה סבר דינון דידיה ולית אינון דידיה".
ובמעשי למלך (הל' בית הבחירה פ"ו) הסביר מחלוקת זו כך: "אולם יש לפרש
דלא אייריא באין רוצה להפקיר אלא שבאמת הפקיר רק שאח"כ נתן לתוך כליו
ואם הי' דעתו לזכות מתוך הפקר הרי רשאי ליתנו לתוך כליו, אבל שכח ונתן לתוך
כליו כאלו הם שלו דס"ל דאפ"ה זכה דאף דבאמת אין שלו דהוה הפקר דהפקירו
כבר סובר דכליו קונה לו שלא מדעתו, ואידך סובר דאין כליו קונה שלא מדעתו
היכיא דסבור שהן שלו כתוס' ב"ב דף נ"ד ובארתי במק"א".
ולפי"ז כליו אפילו אינם משתמרים קונים לו בהפקר שלא מדעתו וצ"ע בראיה זו.
ח. ולכאורה ניתן להביא ראיה מהאמור בחולין (קלט ע"ב): "מצא קן בראשו של
אדם מהו?" וא"כ נשאל שם האם חייב בשילוח הקן בראשו של אדם. וא"כ לפי
פשיטת רב מתנה שם שחייב לשלח משמע שאין האדם קונה את הקן שבראשו.
אולם הרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג הי"ח) פסק: "אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם
רובצת עליהן, לפיכך אפילו היתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בעלייתו
ושובכו אינן מזומנין, ולא קנה לו חצרו כשם שאינו יכול לזכות בהן לאחרים כך לא
תזכה לו חצרו בהן ולפיכך חייב לשלח". וא"כ אף אם הקן היה בחיקו לא זכה בו
ואינו נחשב מזומן, ואין מכאן ראיה.
מסקנה
לפי הרא"ש והרשב"א דבר הפקר שנפל על בגדו של אדם נקנה לו כאשר האדם
לובשו אפילו אינו יודע שנפל על בגדו, לפי הרי"ף והרמב"ם נראה שלא נקנה לו.