חבל נחלתו טו נז
סימן נז
ביטול תשלום על אי עמידה בתנאים במקח
שאלה
ראובן קבע עם בעל חברת הסעדה ('קיטרינג') שיספק את כל שירותי ההסעדה
לחתונת בנו. השירותים כללו מזנון וסעודת מצוה. נעשה עם הקבלן (בעל
הקיטרינג) סיור עם ראובן במקום החתונה ונקבעו עמו לוח הזמנים ושאר הפרטים.
בפועַל, המזנון נפתח כמעט בשעה איחור (לאחר הגעת המוזמנים), וג"כ בצורה
מצומצמת יותר ממה שהתנו וכמעט ולא הספיקו לטעום ממנו, האוכל בסעודה
הוגש קר כיון שבעל החברה לא הביא מספיק עגלות חימום, היו פחות מלצרים
מהסיכום עמו ועוד.
ההורים משני הצדדים התאכזבו והתביישו.
ההורים החליטו שלא לשלם לבעל חברת ההסעדה כרבע מהסכום הכולל על
המנות שהתחייבו לשלם. האם אין בכך משום עושק?
תשובה
א. הרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פ"א ה"ד) מגדיר מהו עושק: "איזה הוא עושק, זה
שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו
בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות והוא
תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר (ויקרא יט יג,
דברים כד יד) לא תעשק את רעך".
מדבריו עולה שאף אם אינו משלם את חובו לחבירו, ולא רק שכובש תחת ידו
רכוש שהיה שייך לחבירו בפועל הרי הוא עובר בעושק.
אולם בשאלה לפנינו צריך לדון האם בכלל יש חיוב לשלם שהרי בעל חברת
ההסעדה גרם לבעל השמחה נזק.
ב. בתוספתא ברכות (פ"ד ה"י) נאמר: "ועוד מנהג אחר היה בירושלם, מוסרין
סעודה לטבח אם נתקלקל דבר בסעודה עונשין את הטבח, הכל לפי כבוד
האורחין והכל לפי כבוד בעל הבית".
וכן על הפסוק: "בני ציון היקרים... " (איכה ד, ב) נדרש (איכה רבה פר' ד): "ד"א
מה היתה יקרותן שהיו מוסרין הסעודה לטבח אם נתקלקל דבר בסעודה היו
עונשין את הטבח הכל לפי כבודו של בעל הבית והכל לפי כבוד האורחין".
לכאורה, ניתן ללמוד ממנהג ירושלים שראוי לענוש את הטבח, היינו בעל שירותי
ההסעדה, על כל האכזבה והבושה שגרם לבעלי השמחה.
ג. ברייתא זו מובאת בבבא בתרא (צג עמוד א-ב) בדיני מקח טעות. נאמר שם כך:
"דתניא: המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו, זרעוני גינה שאין נאכלין – חייב
באחריותן, זרע פשתן – אינו חייב באחריותן; רבי יוסי אומר: [ע"ב] נותן לו דמי זרע,
אמרו לו: הרבה לוקחין אותו לדברים אחרים"... והגמ' רוצה להוכיח שת"ק הוא
רשב"ג המחייב אף בהוצאה (רשב"ם: "יציאת חרישה ושכר פועלים ונראה בעיני
דקנסא הוא"). ומביאה ברייתות של דברי רשב"ג ודוחה, ומסיימת: "אלא הא רבן
שמעון בן גמליאל, דתניא: המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן,
קמח לנחתום ואפאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה – חייב, מפני שהוא כנושא
שכר; רשב"ג אומר: נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. וכן היה רבן שמעון בן
גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו וקלקלה – נותן לו
דמי בשתו ודמי בושת אורחיו".
פרש רבינו גרשום (ב"ב צג ע"ב): "רשב"ג אומר נותן לו דמי בשתו. שעשה לו
בושת שהיה סבור לאכול ועלתה בידו שלא אכל. ודמי בושת אורחיו. שלא היה
להן מזומן לאכול. וכי היכי דסבירא ליה הכא דנותן לו דמים ודמי בשתו נמי, הכי
סבירא ליה להיכא דזבין ליה זרעוני גינה שאין נאכלין ולא צמחו דיהיב ליה הדמים
של זרע ודמי הוצאתו".
ורשב"ם על אתר מפרש: "דמי בשתו – שזימן אורחים ואין לו מה יאכילם וכל שכן
יציאה דחסריה ממונא. ומיהו לית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבשת דגרמא הוא".
(ולגבי יציאה סבר שאינו משלם).
וכן בחידושי הר"ן: "כת"ק קי"ל, דאינו נותן לו אלא דמי זרע, דהוצאה לא אתניא
במתני' כלל, וכן כתבו בתוס' בשם הרב ר' אלחנן ז"ל". וכן בשטמ"ק בשם הרא"ם.
היינו הלכה למעשה, הטבח צריך לשלם לבעל הסעודה דמי סעודתו אבל אינו
משלם בושתו ובושת אורחיו שכן לגביהם הוא גרמא בלבד. ומה שנהגו כך
בירושלים אולי אנשי ירושלים קבלו עליהן קנס זה, ורשב"ג סבר שיש להחיל דין
זה אף לגבי שאר אומנים שישלמו לשוכר את יציאותיו, ואין הלכה כמותו.
ד. וכן היד רמ"ה פסק: "וליתא לדרשב"ג דאמר נותן לו דמי בשתו ודמי בשת
אורחיו. וכן במוסר סעודה לחברו וקלקלה לא מיחייב לשלומי ליה אלא דמי היזק
ממונו. ודוקא נמי דאקדים ליה דינר, אבל לא אקדים ליה דינר פטור" (ובמקרה דנן
אקדים ליה דינר).
וכן בפסקי הרי"ד: "ואין הלכה כרשב"ג דדוקא מי שהזיקו משלם לו, אבל דמי
בשת ארחיו לא".
וכן בפסקי ריא"ז (ב"ב פ"ו סי' יא): "המוסר סעודה לחבירו וקלקלה, משלם לו דמי
סעודתו, ואינו משלם לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו".
ה. הריטב"א כתב שהתשלום של הטבח לבעל הסעודה הוא מנהג ולא מעיקר
הדין: "וכן היה רשב"ג אומר. פירוש דבר של מנהג ותקנה שהיה בירושלים בלבד,
וסמכו ענין לו דקמייתא דרשב"ג תקנתא היא, שתיקן בכל מקום כדי שיזהרו אומנין
יפה ולא יפסידו בעלי בתים שלהם. ועוד מנהג גדול. פי' כדי לסלק בושתו ובושת
אורחיו, ודמי קצת להני דלעיל".
ודבריו מוסברים עפ"י האמור בגידולי שמואל (ניימן, ב"ב צג ע"ב): "וכן הי' רשב"ג
אומר מנהג גדול וכו'. והעיר מהרש"א בחידושי אגדות הלא רשב"ג מחייב מדינא
דגרמי, ואיך קאמר דאינו אלא מנהג. ובהגהות מצפה איתן הקשה איך מחייב דמי
בושתו, הלא בושת אינו חייב עד שיתכוון להזיק, וקלקול סעודה הוא כעין גניבה
הקרובה לאונס, עי"ש, ולפי"ז מתורץ הכל דלכן אמר רשב"ג דאינו אלא מנהג.
אמנם בראב"ד ולח"מ (הל' זכי' סוף פ"ו הכ"ד) כתבו דבזרעוני גנה לא שייך דינא
דגרמי, כיון דזרע הלוקח כדי להשתכר, וכן סעודה דעשה לשם הנאת כבוד או
מצוה, חיובו אף לרשב"ג לא מגרמי, אלא אך מנהג הוא, וקנסא בעלמא הוא,
כרשב"ם (ד"ה אף היציאה), וכן הרמב"ן בדיני דגרמי הוסיף מדקאמר מאן יש
אומרים רשב"ג, ולא אמר ר"מ דדאין דינא דגרמי, מוכח דרשב"ג מחייב לא מגרמי
אלא מטעם מנהג אנשי ירושלים ותקנתן, שתיקנו בכל כיוצא בזה עי"ש".
ו. יחידי בין הראשונים הוא האגודה (ב"ב פ"ו סי' קלז) שפסק לחייב את הטבח אף
בדמי בושת בעל הסעודה: "המוליך חיטין לטחון ולא לתתן, בהמה לטבח ונבלה,
אחד הדיוט ואחד אומן חייב מפני שהוא כנושא שכר. המוסר סעודה לחבירו
וקלקלה נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחים".
אמנם גם הטור (או"ח סי' קע) הביא את הברייתא, אולם בחו"מ לא הביאה:
"גרסינן בפרק המוכר את הפירות מנהג גדול היה בירושלים המוסר סעודה
לחבירו וקלקלה צריך ליתן לו דמי בושתו ובושת אורחין". ולכן נראה שהביא זאת
לא כדין למעשה, אלא כאחד ממנהגי הסעודה בירושלים.
ז. בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' קעז) דן לגבי סופר שכתב גט שאינו כשר בטעות,
וצריכים לכתוב גט חדש: "ואפי' מאן דמחייב דינא דגרמי הא מסקנ' הוי כפי'
ריצב"א דהוי משום קנס והכא לא שייך כלל למיקנסי' כדפי' לעיל, כי כל כוונתו
הייתה לטובה ואונס גמור הוא, ולהכי לא דמי למנהג שהיה בירושלים דמי שקלקל
הסעודה דחייב ליתן דמי סעודתא ודמי בושת אורחין, דהתם פשע דהוה ליה
למידק מה (שהי) שאין כאן הכא דלא היה רשאי לשנות כלל ממה שהיה נראה לו
שכתוב בהעתק. ומ"מ אף על גב דחשבינן ליה אונס שכרו מיהא הפסיד שהרי
לגט שכרו ולא לחספא... ".
עולה מדברי המהרי"ל שסובר שלגבי קלקול סעודה לחבירו חייב בגלל שפשע
ומדינא דגרמי ובתורת קנס, אבל מוסיף שאפילו אם אין האומן משלם את
השכירות שהפסיד – את שכרו אינו נוטל כיון שהפסיד את אומנותו.
ח. בס' דף על הדף לבבא בתרא (צג ע"ב) כתב:
"הגאון ר' ישראל גרוסמן ז"ל נשאל: ראובן הזמין קיטרינג [מנות אוכל] לחתונה
וכיו"ב ומנה אחת כגון העוף או כיו"ב היתה מקולקלת, וכל מי שאכל אותה מנה,
קיבל בחילות והקיא את כל מה שאכל, ונגרם מזה בושה ועגמת נפש גדולה
לראובן בעל השמחה, ונפשו בשאלה האם בכלל צריך לשלם על הקיטרינג או
לא, ואם צריך לשלם כמה צריך לשלם ע"כ".
והשיב הגר"י גרוסמן בתשובתו שנדפסה בספר דברי משפט (ח"ד ע' שצד) שאת
כל המנות שאינן מקולקלות צריך לשלם כפי שסכמו.
ובשם שו"ת שערי יושר (ח"ב חו"מ סי' יא, לרב אשר חנני-ה) הביא שהשיג על
הגר"י גרוסמן שאמנם בעל הקיטרינג אינו חייב לשלם מצד מזיק, אבל חייב לשלם
לבעל הסעודה (או לִפְחות מתשלומיו) "מצד מקח טעות דהוי מקח טעות על כל
הקיטרינג". והעלה בשו"ת שערי יושר שעל בעל השמחה לשלם לפי מה שנהנה
בלבד, ולפשר בינו ובין בעל הקיטרינג, וכתב שהסכימו עמו הגר"י גרוסמן
והגרי"ש אלישיב. והביא כמה מקרים ובהם פשרות שונות.
עולה מן הדיון שלפנינו שמנהג ירושלים לא קיים היום, ואי אפשר לחייב מצד
בושתו ובושת אורחיו שהיה מצד קנס ולא מצד חיוב. אולם בעל הקיטרינג חייב
מצד מקח טעות, וכן הפסיד שכרו או חלק משכרו שהרי נשכר לדבר שלם ועשה
דבר חלקי (כמבואר לעיל בשאלה).
ט. המקרה דנן דומה בחדא ושונה בחדא מהמקרים שהובאו בס' דף על הדף
ובספרים שהזכיר. מחד אין כאן ב"ה קלקול אוכל ולא קלקול קיבה, אבל יש כאן
מקח טעות בכך שבעל הקיטרינג לא עמד בסיכומים עמו בעניינים עקרוניים,
וממילא ערבה שמחתם (רד"ק ישעיהו כד, יא: "חשכה כל שמחה"...).
במקח טעות הדין הוא שיחזיר את מה שלא נשתמש בו מן המקח קודם שהרגיש
במום שבמקח (שו"ע חו"מ סי' רלב סעי' כא-כב) ויקבל כספו עליו בחזרה, אולם
במקרה שלפנינו הדבר בלתי אפשרי, הרי לא יפסיקו את החתונה או ידחוה ליום
אחר, וקִבלו את מה שניתן להם עם הצער על התנאים שלא מולאו ופגעו
בשמחתם.
ולכן נראה שצריך היה לפשר בין בעלי הסעודה לבעל הקיטרינג. ומחשבת בעלי
השמחה שלא לשלם רבע ממחיר האוכל היא נכונה. ועדיין בעל חברת הקיטרינג
מרויח על החתונה שלא מילא את התנאים עליהם הסכים. ולכן נראה שאין בכך
עיוות דין או עושק בכך ששלמו על האוכל בערך 75% משוויו ולא את כל המחיר
עליו סכמו. וכאמור בדברי המהרי"ל שהיה ראוי שיפסיד את שכרו על הפשיעה
בשכירותו.
י. בנוסף, על בעל הקיטרינג לחשוב כיצד לפצות את בעלי השמחה כאמור
בברייתא (ב"ק צב ע"א): "כל אלו שאמרו – דמי בושתו, אבל צערו – אפי' הביא כל
אילי נביות שבעולם, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו".
וברש"י: "כל אלו שאמרו – סלע מנה ומאתים וד' מאות דמי בושת הן".
"אבל צער – שדואג על בושתו אינו נמחל לו".
ואולי ראוי שבביטול התשלום על המנות יסכם בעל הקיטרינג עם בעלי השמחה
שבכך הם מוחלים לו בלב שלם על צערם.