חבל נחלתו טו נה
סימן נה
'גניבת' לקוחות
שאלה
ראובן פתח בשטח שלו מכרה לחול, העסק הוא העמסת החול שלו על משאיות
של קבלנים הקונים חול לשם בניה. שמעון פתח עסק מתחרה בקרבת מקום על
שטח שלו.
שמעון נסע אחר המשאיות עמוסות החול שיצאו מהמכרה של ראובן, ברר מי הם
הקבלנים הקונים, הציע למכור להם חול במחיר פחוּת ממה שהם משלמים
לראובן, והעבירם אליו.
ראובן טוען: טרחתי מאד עד שהשגתי את הלקוחות הללו, ואין בכל האזור קבלני
בניין אחרים שיבואו ויקנו ממני. ובמעשיו של שמעון הוא גרם לסגירת העסק שלי.
האם שמעון פעל כראוי? אם הדבר אסור, מה שמעון חייב לראובן? האם מותר לו
להמשיך ולמכור חול ללקוחות שעבדו עם ראובן?
תשובה
א. בחלק ב מספרי (סי' עא) דנתי בשאלה דומה.
הבאתי שם כי המהרש"ל בתשובותיו סי' לו ובספרו 'ים של שלמה' (קידושין פ"ג
סי' ב) דן בנושא של השגות גבול מסוג זה ובונה סולם של ארבע מדרגות:
א) הפקר ומציאה. ב) מהפך בחררה. ג) טירחא. ד) אומנותו בכך. ויעויין שם
בשלושת הסוגים הראשונים. כתבתי שם שהסוג הרביעי היותר חמור הוא: היורד
לאומנות חברו. ואותו חילק היש"ש לשניים. היותר חמור משניהם הוא: כדוגמת
דייג שפרש מצודה מול חורו של דג והדג מגיע למקום המצודה בחיפוש מזונותיו.
שנחשב מזומן ביד הדייג וכאילו בא לידו. ובמקרה כזה מעכב על כל העולם שלא
יפרשו מצודתם שם.
ב. החתם סופר [שו"ת חו"מ סי' עט] כתב עפ"י תשובת המשאת בנימין ועפ"י עיונו,
שבדין הרביעי לא רק מעכבים את השני, אלא אף מוציאים מידו בדיינים מה
שהרויח בירידה לאומנות חברו מפני שזהו גזל מן התורה. ואע"פ שאלו גדרים
שקבעו חכמים, מסביר החת"ס: "וכן פי' רמב"ן גבי שם שם לו חק ומשפט ושכן
פי' וישם לו חק ומשפט בשכם דגבי יהושע שהוא מנהגי ישוב המדינה שמסרן
הכתוב לחכמי ישראל ואין ספק דדינא דבר מבואה נשתנה בגולה מאשר היה
כשישראל שרויין על אדמתן וארמון על משפטו ישב, מ"מ ניתן רשות לחכמי
הש"ס לדון בין איש וגרו והם אמרו וחקקו ונעשה דין תורה וגזל דאורייתא".
שאלתנו עוסקת בלקוחות קבועים, היינו: שאדם או חברה עסקית מתפרנסים
מהם בקביעות, דומים למקרה האחרון, וא"כ אסור לבוא ו"לגזול" את לקוחותיו של
חברו.
ג. השאלה בגלות היתה בדר"כ בכיוון של נכרי עשיר שסיפק עבודה או נטל
הלוואות ברבית מישראל אחד, וישראל אחר רצה להיכנס אף הוא. דין זה מכונה:
'מערופיא' (באנ' תלמודית כתבו שתרגומו 'חבר'), והראשונים הסבירו זאת מלשון
"יערוף כמטר לקחי" היינו מקור פרנסה שאדם חי ממנו.
ופסק הרמ"א בשו"ע [חו"מ סי' קנ"ו ס"ה] "אדם שיש לו עכו"ם מערופי"א יש
מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העכו"ם ההוא, ויש
מקומות שאין דנין". כלומר ישראל שעיקר פרנסתו מגוי שאתו הוא נושא ונותן,
מלוה לו, או קונה עבורו האם מותר לישראל אחר אחר להציע את אותם שירותים
לנכרי ה"מערופיא". ועל כך עונה הרמ"א שתלוי הדבר במנהג המקומות. ד.
מסביר את הדברים המהרש"ל: "וא"כ גוי הרגיל לילך אצל יהודי אחר, בין בהלואה
בין במשא ומתן, והוא 'מערופיא' שלו, והלך זה היהודי, ופייס את הגוי, עד
שנתפייס לישא וליתן עמו, א"כ המקומות שדנין עליו סברי שפיר דדמיא לדגים
דיהבי סיירי. דהוה ליה כמאן דמטא לידיה דמי, ונמצא חברו מזיקו, ע"כ מרחיקים
מצודות הדגים ושלא ירוץ למקום מצודות חברו. ואותן מקומות שאין דנין עליו
מדמין אותו להפקר ומציאה, כמו שפסק ר"ת דגבי הפקר ומציאה אין שייך בו דין
מהפך בחררה, ואינו דומה לדגים, דמזומן הוא אצלו, והוה כאילו לכדו מה שאין כן
בגוי, דלמא לא ישא ויתן עוד עמו, וגם אין כאן ריוח ברור ומסוים לומר כאילו
לכדו".
וא"כ ק"ו ללקוחות קבועים שנוטלים ממנו חול בקביעות כבר מספר שנים
ולשביעות רצון שני הצדדים, שמעון אשר ניגש לקונים (ואין קונים אחרים באזור)
הוא ממש מסיג גבול ופוסק את חייו של ראובן.
ה. וכך באר בערוך השולחן (חו"מ סי' קנו סי"ח): "כתב רבינו הרמ"א שיש מקומות
שדנין דין מערופי"א והוא מי שיש לו עסק עם אחד העשירים והשרים אסור לאחר
לירד לחיותו ולעסוק עם העשיר ההוא ויש מקומות שאין דנין וטעם המחלוקת הוא
ע"פ מה שיתבאר בסי' רל"ז דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו דנקרא רשע
דדיעה הראשונה סוברת דגם זהו בכלל עני המהפך בחררה כיון דכל עסקי
העשיר על ידו נעשתה והוי כגמר מקח וסברא שנייה ס"ל דלא דמי לזה דזה אינו
רק בדבר פרטי שעומד על המקח לקנות חפץ פלוני או קרקע פלונית [נ"ל ועי'
בהגר"א סקכ"ח] וכתב עוד דאפילו ישראל שעשה מלאכה אצל עשיר ואדון או
שארי אנשים ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס לשם ולהוזיל המלאכה ואם
רצה לעשות גוערין בו מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו ויתבאר עוד בסי' רל"ז
ושני בני אדם הדרים ביחד והאחד רוצה להוזיל אין חבירו יכול למחות בו כיון שלא
החזיק חבירו יותר ממנו וכן בכל כיוצא בזה וכללו של דבר כל איש ישראל צריך
ליזהר לבלי להסיג גבול רעהו אף בדבר קל והמסיג גבול לא יראה בטובה או הוא
או זרעו והזהיר בזה זוכה לעצמו ולזרעו".
ו. הבאר היטב (חו"מ סי' קנו ס"ק יב) כתב שאין דנים עתה דין מערופיא. וכן ניתן
ללמוד מתשובה של הרשב"א המובאת בב"י (חו"מ סי' קנו): "חייט אחד רגיל אצלו
עירוני אחד מכמה שנים שהוא לבדו עושה מלאכתו, ובא חייט אחר ורצה להכניס
עצמו עם העירוני הזה לעשות מלאכתו בזול יותר. והראשון מתרעם עליו". והשיב:
"אין בית דין מוציאין מידו שהעירוני נתן לו מדעתו, אבל מסתברא שמוחין בידו
דדמי קצת למצודת הדג כדאמרינן [ב"ב כ"א ע"ב] 'שאני דגים דיהבי סייארא',
הכא נמי כיון שרגיל לעשות מלאכתו ע"י זה הוי כאילו בא לידו, ועוד דכל מכר הרי
הוא כבא לידו כבר. וההולך ומפתה את העכו"ם לעשות מלאכתו כפוסק לחיותו
של זה וגוערין בו ומוחין בידו".
משמעות הדברים שאסור למוכר מתחרה (אף אם אין מוציאים מידו), לגשת
ללקוחות קבועים (בין של מוצרים ובין של שרותים) של מוכר אחר ולהעבירם
שיקנו ממנו.
אמנם לקונה או לנו"נ (אשר עליו מתחרים שני הצדדים) מותר לגשת מעצמו
ולבדוק אם משתלם עבורו יותר לקנות מפלוני ולא מאלמוני שמכר לו עד עתה. וכן
עולה מתשובת החוות יאיר (סי' מב) וכ"כ הסמ"ע (חו"מ סי' שפו סי' י) שאף אם
דנים דין מערופיא, אם המתחרה ניגש לעומדים בקשרי מסחר עם מתחרהו הדבר
אסור אבל אם מי שמתחרים עליו ניגש מעצמו הדבר מותר.
במקרה הנוכחי שמעון המתחרה עשה שני מעשים פסולים: ראשית, פתח מכרה
מתחרה בקרבת מקום לראובן בידיעה שפני השוק הם כאלה שאין מקום בשוק
לשני מוכרי חול. והדבר השני שהסב את כל לקוחות ראובן אליו ומנע מראובן כל
אפשרות להתפרנס משלו.
ז. וכ"כ בתשובת המנחת יצחק [ח"ג סי' קכ"ז] העוסקת במשווק של ביח"ר המוכר
מוצר מסויים, שבעבודה של כעשרים שנה אסף רשימת קונים. והוא מקבל אחוז
מסויים מהרווח מבית החרושת. והנה ביהח"ר התחיל למכור מוצר דומה אשר את
זכות מכירתו מסר למשווק אחר, ויחד עם זאת, העביר ביהח"ר למשווק החדש את
רשימת הקונים של המשווק הראשון. ובעל המנחת יצחק פסק: "וא"כ י"ל בזה,
מש"כ בתשו' חת"ס (חו"מ סי' ע"ט), לענין החרם שנתנו על מדפיסי ספרים, שלא
ישיגו גבול מדפיסים הראשונים, דאפילו נימא של"ה כן עפ"י דין, מ"מ כיון שכבר
נהגו כן, וכבר הי' כל מדפיס בטוח, שלא יבוא אחר וישיג גבולו, נמצא הי' בטוח
במערופיא שלו, יותר ממצודת דג לפירש"י עיי"ש, א"כ הה"ד בנד"ד כיון שכבר
נהגו כן כל הסוחרים, אף לו יהי' שהיא לפנים משורת הדין, אבל כיון שהרוכל
סמך דעתו, והי' בטוח שלא ישיגו גבולו, הוי כמצודת דג, דיהבי סייארא, ואסור
להשיג גבולו, ויש בכ"ז אריכות גדול בס' משפט שלו' (בקונטרס תקון עולם), ובס'
חשן ואיפוד עיי"ש. ובזה תבנא לדינא הנלענ"ד, דאף שכפי הנראה הפריז התובע
על המדה, לתבוע תשלומי כפלים, אבל בזה תביעתו נכונה, שאינו רשאי הנתבע
להשיג גבולו, ויש לפשר ביניהם, עד כדי להפיס דעתו של התובע, שיסכים
שהנתבע ימסור הרשימה שלו להרוכל השני".
וא"כ בהשלכה למקרה שלפנינו נראה שמן הראוי הוא ששמעון יסגור את העסק
שפתח ויחזיר לראובן את הפסדיו.
ח. וכך ענה בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' שסז): "והנה פשוט דבעניני משא ומתן
ודאי שאין לך דבר גרוע ממי שיכנס לחנותו של חבירו וידבר עם הקונים שלא יקנו
אצלו אלא יבואו לקנות אצלו או אצל בעל חנות אחר פשוט דזה אסור, וגדולה מזו
כתב הרמ"א ח"מ סי' רס"ח באחד שהביא סחורה לחצירו ובא שני וקנאה דאסור
ע"ש וגם מי שעומד לפני חנות חבירו ורואה קונים נכנסים לחנות חבירו והוא אומר
להם שיבואו בחנותו נמי ודאי יש כאן משום השגת גבול ואינו דומה להא דמותר
לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו עיין ב"ב וח"מ סי'
רכ"ח סי"ח דהתם אינו מדבר עם שום אדם ופשוט. ואם יודע אדם עשיר שנושא
ונותן עם אדם ידוע והוא הולך ומדבר אליו שלא ישא ויתן עוד עמו אלא יבא אצלו
וישא ויתן עמו פשוט דיש בזה איסור"...
ט. וכך כותב ומספר הרב זילברשטיין בחשוקי חמד (ב"ב כא ע"ב):
"האם מותר לקנות אצל משיג גבול".
"שאלה. ראובן שאינו מבני העיר, פתח חנות בצמוד לחנותו של שמעון שהוא
מתושבי העיר, וראובן אינו רוצה לסגור את חנותו, למרות שאמרו לו שהוא משיג
גבול, האם מותר לקנות אצלו?
תשובה. בשו"ת הרמ"א (סימן י) נשאל על המהר"ם פאדווה שהדפיס את
הרמב"ם, ובא נכרי, וגם הוא הדפיס את הרמב"ם והוזיל את המחיר, והשיב הרמ"א
ארבעה יסודות למה יש לקנות אצל המהר"ם ואסור לקנות אצל הנכרי, והראשון,
משום שהוא השיג את גבול המהר"ם, והיה אסור לו להדפיס, כיון שהוא ברי
היזקא, שבודאי יזיק לו, כי המדפיס השני הכריז שכל ספר יוזיל זהוב טפי מהגאון.
ומי ראה זאת ולא יבא אליו לקנות ממנו, ויכול הוא להוזיל כי הוא מעשירי הארץ.
ולכן אסור לקנות אצל המדפיס השני. [ואף שלהלכה כשמוזיל את המחיר, אין
בזה משיג גבול, הנה יעוין בפתחי תשובה (סימן קנו סק"ג) שאף שבמקום שאין
איסור משיג גבול, מ"מ אם הוא באופן שבודאי יפסיד את פרנסתו, אסור להשיג
גבולו]..."
"נמצא שנחלקו בזה הפוסקים, שדעת הרמ"א שאסור לקנות מהמשיג גבול, ודעת
הנחלה ליהושע שאין בזה איסור. ויש להבין אמאי אין איסור, והא מסייע לדבר
עבירה, ואם לא יקנו אצלו, יהיה מחויב לסגור את חנותו, וצ"ע".
"ומעשה בסוחר שהיה רגיל במשך שנים לקנות חטים בפתח תקוה, וטחן אותם
ואפה מצה שמורה לפסח כדי למכרם בירושלים לצורך פרנסתו. שנה אחת קם לו
מתחרה שקנה חטים ברמלה, והביא אותם לירושלים, טחנם ואפאם והחל
למוכרם, וכיון שראה הראשון שהולך להיות לו הפסד מרובה, ועלול להשאר בלי
פרנסה, פנה לרבי שמואל סלנט זצ"ל ושח לפניו את צערו. רבי שמואל [לאחר
שבירר את העובדות] שלח את משמשו להכריז שהמצות מרמלה אסורות בהנאה
אפילו לאחר הפסח. הסוחר מרמלה מיהר לר' שמואל ושאל אותו לפשר הדבר,
והשיב: לו היית בא מקודם לשאול בעצתי, היתה נמצאת לך תקנה, עתה לאחר
שלא שאלת, עברת על איסור חמור של הסגת גבול, ואין לך תקנה, (ספר שמואל
בדורו עמ' קכט). אך התם הגרש"ס אסר את המצות, לא מצד הדין, אלא משום
שלהרב יש כח לגזור גזירות ולהחרים כפי מה שנראה בעיניו".
ונראה שגם בשאלה שהובאה בתחילה, יש מקרה חמור של הסגת גבול וראוי
לגזור על שמעון שיסגור את המכרה החול שלו ויעביר את הרווחים מהמכירה
לראובן שקדמו וגם זכה בקונים אלו, ומעשיו של שמעון הם ממש 'פסקת לחיותי'
בין בפתיחת המכרה המתחרה ובין בהסבת כל הלקוחות של ראובן אליו. והמסיג
גבול צריך לחוש לדברי ערוה"ש (שהובאו לעיל): "והמסיג גבול לא יראה בטובה
או הוא או זרעו".