חבל נחלתו טו נב
סימן נב
קללות, עונשן, וקללת המת
שאלה
האם מותר לקלל יהודי שמת?
תשובה
א. עם הדיון בקללת מת נבאר בקצרה דיני קללות בכלל.
בספר ויקרא (יט, יד) נאמר: "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל"...
ופרש רש"י: "לא תקלל חרש – אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד
לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד
שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים".
ובאר הגור אריה (ויקרא יט): "ויש לומר, דוקא גבי אביו ואמו, דחיוב שלו מפני
שקלל אביו ואמו, לא מפני הקללה בלבד, והוה אמינא דוקא בחיים, שאביו ואמו
מצטערין, אבל לאחר מיתה לא, צריך קרא לרבות. אבל כאן אם כתב סתם "לא
תקלל", הוה אמינא דחיובו הוא בשביל הקללה שהוציא מפיו, אפילו מת הוא אותו
שקלל, לכך צריך קרא למעט, וכתב "חרש" למעט המקלל המת".
והוסיף הכלי יקר (ויקרא יט, יד): "אלא ודאי שמדין תורה המקלל את המת פטור
וסלקא דעתך אמינא שגם החרש בכלל מת שהרי חירשו נותן לו דמי כולו כי דומה
כאילו היה כל מציאותו לאפס ואין, תלמוד לומר לא תקלל חרש וכל דכוותיה
שהוא בחיים אף על פי שחשוב כמת כאותן ארבעה החשובים כמתים שמנו חז"ל
(נדרים סד ב) על כולם הוא חייב".
ב. הרמב"ם (הל' ממרים פ"ה ה"א) כותב: "המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו
ואמו קלל דמיו בו, ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל, וצריך
עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין, ואחד האיש ואחד האשה וכן
הטומטום והאנדרוגינוס, והוא שיהיו גדולים שהגיעו לכלל העונשין".
ומוסיף בהלכה ב: "אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין, אבל
אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר
מישראל".
ג. ובהלכות סנהדרין (פכ"ו הלכות א-ג) פסק:
"כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלהים לא תקלל, וכן
אם קלל הנשיא אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בלא תעשה
שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, ולא דיין ונשיא בלבד אלא כל המקלל אחד
מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש שאפילו זה שהוא אינו
שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו, ויראה לי שהמקלל את הקטן
הנכלם לוקה (הרי הוא כחרש)".
"המקלל את המת פטור, הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב למה ייחד לאו על
דיין ולאו על נשיא לחייבו שתים, נמצאת למד שהמקלל אחד מישראל בין איש בין
אשה בין גדול בין קטן לוקה אחת ואם קלל דיין לוקה שתים, ואם קלל נשיא לוקה
שלש, ובן נשיא שקלל אביו חייב משום ארבעה שמות, שלשה של כל אדם ואחד
משום האב".
"המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד
המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות,
כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן,
הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות
שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו
נדוי.
והשיג הראב"ד: ואחד המקלל עצמו או וכו' כגון חנון וקנא וכיוצא בהן. א"א אינו
לוקה אלא בשם המיוחד והכי איתא בירושלמי עכ"ל".
עולה מן הדברים כך: המקלל אביו או אמו בשם מן השמות המיוחדים בעדים
והתראה נסקל. בכינוי לוקה, ועל קללתם חייבים בחייהם ובמותם, וכל העונשים
הם אחר התראה ועדים. לעומת זאת המקלל אדם מישראל בחייו או דיין או נשיא,
בעדים והתראה, לפי הרמב"ם חייב מלקות אף על כינוי, לפי הראב"ד רק המקלל
בשם המיוחד. והמקלל דיין או מקלל נשיא הם לאוין נוספים ועליהם חייבים
מלקות נוספות.
ד. לגבי מקלל את המת – הרמב"ם פוטר כדברי רש"י עה"ת והפטור הוא אף לדיין
ונשיא שמתו, אבל אביו או אמו חייב.
ויש להדגיש שאין המדובר בהיתר לקללת מת אלא לעונש בידי אדם, אבל ודאי
'כל מעשיך בספר נכתבים'.
ה. הרדב"ז (ה"ב) הביא את המקור מתו"כ ותמה על הרמב"ם שהשמיט: "ולא
הזהירה תורה אלא על הכשרים שנאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה
עמך, ותמהתי למה השמיט רבינו זה מכאן".
דברי הרדב"ז מוכחים מן המשנה בפסחים (פ"ד מ"ט): "ששה דברים עשה חזקיה
המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו גירר עצמות אביו על מטה של
חבלים והודו לו".
ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "גירר עצמות אביו – משום כפרה. ולא קברו לפי
כבודו על מטה נאה, כדי שיתגנה על רשעו ויווסרו הרשעים". ואם מעשה כזה
הותר ודאי שקללתו הותרה.
ו. וכך פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' כז סעי' א-ב):
"א. המקלל אחד מישראל (ואפילו מקלל עצמו) (טור), בשם או בכינוי או באחד
מהשמות שקורים הגוים להקב"ה, אם היה בעדים והתראה, לוקה אחת, משום לא
תקלל חרש (ויקרא יט, יד) ואם היה דיין, לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל
(שמות כב, כז). וארור הוי לשון קללה".
"ב. אם לא היתה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה
באה מכלל הדברים כגון שאמר: אל יהי פלוני ברוך לה', אינו לוקה. (וה"ה המקלל
את המת, פטור) (טור), אבל איסורא מיהא איכא2. ואם חרף תלמיד חכם, מנדין
אותו; ואם רצו הדיינין להכותו מכת מרדות, מכין ועונשין אותו במה שיראו. ואם
חרף ע"ה, עונשין אותו כפי שהשעה צריכה. (אפילו מחל (המתקלל), עונשין אותו,
שכבר חטא ונתחייב) (טור). מי שנתחייב נדוי מפני שהפקיר בב"ד, ורצו ב"ד
למחול על כבודם ולא נידוהו, הרשות בידם; והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד
הבורא, כגון שהיו העם מבעטין בכבוד התורה ובדיינים, הואיל ופקרו העם בדבר,
צריכים לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם".
ו. מוסיף הכלי יקר (במדבר ז, יב): "ואמרו עוד (במדבר רבה יא, ז) גדול השלום
שאפילו המתים צריכין לו שנאמר (בראשית טו, טו) ואתה תבוא אל אבותיך
בשלום. אין הפירוש שיש איזו קטטה ומריבה בין המתים שיצטרכו אל השלום,
אלא המתים צריכין שיהיה שלום בין החיים כי אם אין שלום בין החיים והם
מחרפים זה את זה עד מהרה ירוץ דברו לחרף את החיים ואת המתים עד שאפילו
לשוכני עפר אין מנוחה בקבר מריב לשונות של החיים כמעשה של ההיא שהיתה
קבורה במחצלת של קנים (ברכות יח ב) וכמעשה בכל יום בדורינו, על כן צריכין
המתים שיהיה שלום בין החיים ואז ינוחו על משכבותם שלום".
ז. המשנה (כתובות פ"ז מ"ו) מביאה: "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת
משה ויהודית: ...ואיזוהי דת יהודית: ...אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו".
ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "מקללת ומחרפת אבי בעלה בפני בעלה".
ופסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' קטו ס"ד): "איזו היא דת יהודית: ...או שהיתה
מקללת3 אבי בעלה בפני בעלה, (וי"א דה"ה אם קללה אפילו אבי בעלה בפני
עצמו) (וכן משמע מפרש"י בגמרא הביאו הב"י) (וע"ל סי' קנ"ד ה"ה המקללת
בעלה בפניו) (הרמב"ן סי' ק"ב), בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים
שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה".
ולא מצאתי שדנו האם רק המקללת בחייהם או אף במיתתם, תצא המקללת שלא
בכתובה, אמנם ודאי זוהי רק גזירה מדרבנן ולא מצד דין תורה.
ח. המרדכי (יומא פ"א רמז תשכד) הביא הלכה (כתבוה: הראבי"ה ח"ב יומא סי'
תקלא, או"ז ח"ב סי' רעו, דרשות מהר"ח או"ז סי' לד): "ואמרו שתקנת קדמונינו
וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר ורבים תמהו מה ראו על
ככה ולא דבר רק הוא מהם כי באנו להגדה דר' תנחומא פרשת ואתחנן אמר משה
לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע כל הכעס הזה עלי למה וכו' א"ל אתה אמרת שלח
נא ביד תשלח ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך לא ה' שלחני ואם בריאה יברא
ה' שמעו נא המורים הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכי אברהם
יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך א"ל ממך למדתי שאמרת מחתות
החטאים האלה בנפשותם אמר ליה אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם".
הוצאת שם רע דומה בעיקרה לקללה משום שדיבורו של אדם פועל בעולם,
ואסרו להוציא שם רע על המתים אשר לגביהם דיבורו של אדם אינו פועל משום
כבוד המתים.
וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח [הלכות יום הכפורים] סי' תרו ס"ג): "תקנת
קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים".
ט. כך כתב בשו"ת חיים ביד (לר"ח פלאג'י, סי' צב): "והרב מוהריט"ץ בתשו' סימן
קנ"ה כתב דאם נידה אחד למת דחייב נידוי מטעם מנדה למי שאינו חייב נידוי,
ועוד משום מוציא שם רע על המתים וכ"ש אם המת ת"ח איכא משום מבזה לחכם
לאחר מותו יע"ש הרי מצינו כדמות ראיה לאידך גיסא דאפי' שהוא מת הנידוי הוא
פועל רע לו הן אמת שראיתי להב"ד חיו"ד סי' קנ"ו שכ' דאם נידה למת שאין
מנדין אותו יע"ש ועיין בס' ברכ"י בסי' של"ד אות מ"ה שהביא דברי הרב"ד לבד
יע"ש ולא זכר שר מתשו' הריט"ץ הלזו וצ"י ועיין בתשב"ץ ח"ב סוס"י קכ"ט ע"ש וע'
בת' מ"ץ ח"ב ודוק".
ובשו"ת שלמת חיים (עניינים שונים סי' סד) נשאל: "במ"ש ברש"י (ויקרא י"ט י"ד)
על הפסוק לא תקלל חרש, דזה אינו נוהג על מת. ונסתפקתי במ"ש השו"ע בהל'
יוהכ"פ (סי' תר"ו סעיף ג') דיש חרם קדמונים שלא להוציא לעז על המתים, לאשר
מצד הדין מותר לספר לשה"ר והוצאת שם רע על מת, האם י"ל דדוקא בזה עשו
תקנה אבל לקלל מת לא עשו תקנה למנוע, מאחר דאינו מספר עליו בפירוש".
והשיב: "חלילה לקלל, דזה נוהג גם אחר מיתה".
י. בפירוש פנים יפות (לבעל 'הפלאה' ויקרא יט, יד) הוסיף: "ויש לפרש עוד דאף
דרשות לקלל כל מי שיפרץ גדר באיזה מצוה, והיינו כדי שישמע ויירא לנפשו
כדאיתא בכתובות דף פ"ו [ע"א] במ"ע אמר לו עשה סוכה מכין אותו וכו' אבל אם
גלוי וידוע שלא ישמע אין לקללו בשם, שהרי מצינו באלישע שנענש וחלה על
שגירה דובים בתינוקות, ואף על גב דאמרינן בסוטה דף מ"ו [ע"ב] מאי ונערים
קטנים שמנוערים מן המצות, אפ"ה נענש עליהם על שקיללם בשם, אף על גב
דאמרינן [ב"ב ד א] בעושה מעשה עמך היינו עבירה שחייב מלקות עליהן, והיינו
שפירש התרגום לא תלוט דלא שמע, וצ"ע בזה".
ומכאן יש ללמוד כמה חמורה הקללה אפילו במקום היתר.
מסקנה
קללה היא פעולה אסורה וצריך להיזהר מאד שלא יצא מפיו לא על החיים ולא על
המתים ואפילו שלא בשם או בכינוי חשוב מאד להיזהר.