חבל נחלתו טו ל
סימן ל
מזוזה בחדר של קטנים וקטן שקבע מזוזה
שאלה
האם חדרים של ילדים בבית הוריהם חייבים במזוזה, והאם קטן שקבע מזוזה צריך
ליטלה ולקבוע ע"י גדול?
א. חיוב קטן במזוזה
המשנה (ברכות פ"ג מ"ג) מלמדת: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע
ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון".
באר בספר העיטור (שער א, הל' תפילין דף סא טור ג): "ומזוזה דאמרינן
במכילתין שנוהגת בקטן כגדול אי קטן ממש הוא קטן מי מחייב במצות אלא לאו
גדול! ובמזוזה הוא דחייב, אבל בתפלין לא מחייב אא"כ יודע לשמור תפלין
ולהתעטף וכיון שיודע לשמור מדאורייתא מחייב ומתניתן דקתני קטנים פטורים מן
התפלין גדולים שאין יודעין לשמור קאמר ואית דמפרשי שהגיע לחינוך הוא וחייב
מדרבנן ושמרת את החוקה אסמכתא בעלמא".
היינו לא מצאנו מצוה שקטן חייב בה ולכן הוא מסביר שחייב מדין חינוך ומדרבנן.
וכ"כ הטור (יו"ד סי' רצא) במפורש: "הכל חייבין במזוזה אפילו נשים ועבדים,
ומחנכים הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהן".
אמנם במכילתא דר"י (בא, מסכתא דפסחא פר' יז) משמע שהוא חייב מן התורה
שכן נאמר שם: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה למה נאמר, לפי שנאמר והיה
לך לאות על ידך שומע אני אף הקטנים במשמע, והדין נותן הואיל ומזוזה מצות
עשה ותפילין מצות עשה אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים אף
תפילין ינהגו בקטנים כגדולים ת"ל ושמרת את החוקה הזאת לא אמרתי אלא במי
שיודע לשמור תפילין מכאן אמרו קטן היודע לשמור תפילין הרי הוא עושה לו
תפילין". ואם הוקשו לגבי מזוזה קטנים לגדולים משמע שחיובם שווה.
וכן בהלכות גדולות (סי' כו, הל' מזוזה עמ' רעב) כתב: "מזוזה נוהגת באנשים
ובנשים בגדולים ובקטנים".
ומשמע שזו אותה רמת חיוב, אמנם עומדת כנגד הסבר זה שאלת העיטור: "קטן
מי מחייב במצוות?!". וכן כתב בפשטות המנחת חינוך (מצוה תכג): "וחש"ו פטורים
דפטורים מכל המצות שבתורה".
וכך פסק הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ה ה"י): "הכל חייבין במזוזה
אפילו נשים ועבדים, ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לבתיהם". וכ"פ באורחות
חיים (הל' מזוזה).
והעיר בכסף משנה: "משנה פרק מי שמתו (ברכות י"ז:) נשים ועבדים וקטנים
פטורין מק"ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ובמזוזה כלומר מפני שהיא מצות עשה
שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כדתנן פ"ק דקידושין וע"כ בקטנים שהגיעו לחינוך
עסקינן דהא קתני וחייבין במזוזה וחיובא לאו לקטנים רמי אלא על מי שמוטל עליו
לחנכם וז"ש ומחנכין את הקטנים".
וכך פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רצא ס"ג): "הכל חייבים במזוזה, אפילו נשים
ועבדים, ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהם".
הרחיב ובאר זאת בערוך השולחן (יו"ד סי' רפו ס"ג): "בית האשה בית השותפים
חייב במזוזה שהרי גם הנשים חייבות במזוזה כמו שיתבאר בסי' רצ"א. ויראה לי
דאפילו חדר המיוחד לקטנים לבדם חייב במזוזה שהרי יש חיוב לחנכם במצוה זו
כמ"ש שם ויש להסתפק כשהישראל מחזיק בביתו משרתים אינם יהודים ומיחד
להם חדר להם לבדם אם אותו החדר חייב במזוזה ונראה דחייב דהא דירת ישראל
היא לעבדיו ולא דמי למשכיר ביתו לאינו יהודי דפטור משום דמזוזה חובת הדר
היא כמ"ש בסי' רצ"א דהתם לא מקרי דירת ישראל דשכירות לשעתו כממכר הוא
לכמה דברים אבל הכא דירת ישראל היא ומטעם זה נ"ל דגם חדר המיוחד
לקטנים חייב מן התורה במזוזה2 [ודע דכל מקום שנזכר בית הכוונה על חדר
בלשונינו דבלשון חז"ל כן הוא וכל חדר הוא בית בפ"ע]".
עפ"י דברי ערוה"ש נראה שבקביעת מזוזה בחדרים של קטנים מקיימים הוריו שתי
מצוות אחת מן התורה כיון שהחדר הוא בביתם הם מקיימים את מצוותם, ומדרבנן
מצד מצות חינוך.
ב. קביעת מזוזה ע"י קטן
השאלה של קביעת מזוזה ע"י קטן נחלקת לשני מצבים: קטן שקבע עבור גדול
(כגון בחדרו בבית הוריו), וכן קטן שאין לו אב שקבע לעצמו והגדיל.
ונראה שהשאלה היא האם מצות מזוזה תלויה בקביעת המזוזה ולכן קביעת המזוזה
במקומה צריכה כוונה של קביעה לשם מזוזה, וא"כ אם קבעה קטן אין בכך קיום
מצוה מן התורה ועל כן אם הוא דר בבית הוריו על גדולים לקבוע את המזוזה
בפתח חדרו, וכן קטן ללא הורים שקבע מזוזה בפתחו צריך כשנהיה גדול להסיר
את המזוזה ולחזור ולקובעה.
אולם ניתן לטעון שהמצוה היא עצם המזוזה הקבועה בפתח ואין צריך שום כוונה
בקביעתה. ואמנם נתייחדה ברכה על קביעת מזוזה, אבל אין זה מוכיח שהמצוה
אינה מתקיימת גם ללא ברכה בעצם זה שהיא קבועה בפתח ביתו, ואין זה משנה
(בדיעבד) מי תלאה יהודי או נכרי או קוף.
מלשון הרמב"ם: "ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לבתיהם". לא ניתן להוכיח
מה הוא גוף המצוה, והאם הקביעה היא קובעת האם זו מצוה.
בשו"ת תורה לשמה (סי' שז) שאל "קטן שהגיע לחנוך שהיה לו חצר אחד שבא לו
בירושה וקבע מזוזה בכל הפתחים שבחצר וחדריו החייבים במזוזה ונשארו המזוזות
קבועים שם עד שגדל. אם חשיב זה קיים מצות עשה של מזוזה אחר שגדל, או
דילמא כיון שקבעה בזמן שהיה פטור מן המזוזה לא חשיב בזה קיים המצוה אחר
שהגדיל אלא צריך להסירה ולקבעה מחדש?"
שו"ת תורה לשמה מניח כי קיים את המצוה בזמן הפטור מדין חינוך ומדרבנן,
ועתה שנכנס לחיוב דן האם צריך לקבוע מחדש. ומביא ראיה מגוי שהתגייר והיו
לו בנים בגיותו שפטור ביהדותו ממצות פריה ורביה. ולפי"ז מסיק: "ונמצא דאע"ג
שהוליד את הבנים בזמן שהיה פטור עכ"ז מאחר דהם קיימים עתה בזמן שהוא
חייב חשיב בזה שפיר קיים המצוה, וא"כ השתא ה"ה בנ"ד אף על פי שזה קבע
המזוזה בפתחו בזמן שהיה פטור מן התורה אפ"ה מאחר שעתה אחר שהגדיל
קיימת המזוזה ההיא בפתח חשיב בזה קיים המצוה". היינו לדעתו אמנם הקביעה
היא חלק ממצות המזוזה אולם עיקר המצוה שתהא מזוזה בפתחו ואין צורך
בקביעה חדשה כיון שהתחיל לקיים מצות מזוזה מדרבנן, ואח"כ ממשיך לקיים מן
התורה. ונראה שלדעתו אפילו תלאה גוי יוצא י"ח בדיעבד במזוזה שבפתחו.
וכך מסיק למעשה: "וא"כ גם הכא נאמר כן דקביעות המזוזה בפתח היא הכשר
מצוה ועיקר המצוה הוא שתהיה המזוזה קבועה בפתח בכל זמן שהאדם דר שם,
ואז בכל רגע הוא מקיים המצוה וה"ז דומה בדומה ממש לענין מצות פו"ר שהבאנו
ועל כן שפיר יש ללמוד לענין השאלה הנז' מדין פו"ר הנז'. ומיהו על צד היותר טוב
מאחר דהמזוזה נבדקת פעמים בשבע שנים יסירנה כדי לבדקה ויחזור ויקבענה".
נראה ממסקנתו שהבין שעיקר המצוה היא המגורים בבית עם מזוזה בפתחו, ולכן
אם קבועה מזוזה פטור מנטילתה וקביעתה מחדש. ורק ליתר הידור יטלנה
ויקבענה.
וכך כתב בס' מעשי למלך (הל' בית הבחירה פ"ח) על מצוות המתקיימות ע"י
קטן: "והנה כבר כתבתי בה' לעיל שהקשו אהא דתנן דהרובין שומרים שם איך
הניחו לקיים מצות שימור ע"י קטן שאינן בני מצוה ובס' מנחת חינוך כתב לתרץ
דהא אכילת קדשים נמי מצוה הוא אפ"ה הא מתקיים המצוה גם ע"י קטן כדאיתא
זבחים דף צ"ט דקטן אינו ראוי לחיטוי ואין חולק אבל אוכל. אולם בספר הנ"ל
הקשה מטעם אחר הא קיימ"ל דקטן אין לו מחשבה והו"ל כמתעסק דפסול ולא
יתקיים המצוה ע"י קטן כלל וזה ל"ש לתרץ דהא קטן אוכל בקדשים ול"א דהוה
מתעסק דע"ז הא מצינו לומר שאני אכילת קדשים דנהנה ולכן אף במתעסק יצא
וכמו שאמרו בר"ה דף כ"ח דכפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה. אולם לפי מה שכ'
הר"ן בר"ה בשם הרא"ה דכסבור שהוא חול או שאינו מצה דלא יצא אף שנהנה
וא"כ קטן נמי הא אפי' יודע שהוא כהן ושזה קדשים הא הוה כאלו א"י שהוא
קדשים ול"מ מה שנהנה אפ"ה מקיימין המצוה גם ע"י קטן ה"נ שפיר מקיימין
המצוה גם ע"י קטן וראי' לזה מיבמות דף ל"ט תלה בקטן או שחלה אין שומעין לו
וכ' תוס' משום שאין חוסמין אותה הא לא"ה שומעין לו דעכ"פ המצוה מתקיים גם
ע"י קטן את"ד אמנם זהו דוחק לומר דאף דהוה כמתעסק יכול לקיים ע"י קטן".
"אלא עיקרא דמילתא הוא כמו שבארתי בפ"ז מביאת מקדש דהא דממעט קטן
פסול לעבודה משום דלא מיקרי איש ויקשה ג"כ הא לאו בני דיעה נינהו והוה
כמתעסק ולמה לי קרא ע"ז ובארתי שם דבקטן שהגיע לעונת נדרים שיודע למי
הוא נודר ל"ה כמתעסק אצל קדשים א"כ מיושב קו' משל"מ ג"כ דבוודאי הרובים
הוה קטנים שהגיעו לעונת נדרים ול"ה כמתעסק עוד כ' בס' הנ"ל3 לישב דמצות
שימור אין המצוה על הגוף אלא שיהא המקדש שמור וגם ע"י קטן שפיר הוה
המקדש שמור למצות מעקה או קביעת מזוזה דאף אי נעשה ע"י קטן מתקיים
המצוה דעכ"פ הא הבית קבוע בו מזוזה ויש לו מעקה ונכון".
מתבאר מסיום דבריו שמבין שמצות מזוזה כמצות מעקה בשתיהן התוצאה היא
עיקר קיום המצוה ולא פעולת העשיה, אע"פ שגם במעקה נתיחדה ברכה על
עשיית מעקה.
אמנם הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת דעת כהן (סי' קפב) כתב לגמרי בכיוון השני שכל
עיקר מצות מזוזה היא קביעתה, והקביעה מתחדשת והולכת כל זמן ישיבתו. וז"ל:
"ומדברי הרמב"ם, שכתב בפ"ה וקודם שיקבענה מברך כו', מוכח שעצם הקביעות
היא המצוה. ואי אפשר לדחות שהמצוה היא שתהי' קבועה, דא"כ הי' ראוי לברך
בשעת הקביעות, כי היכי שלא יהי' קודם דקודם, כה"ג דכ' שא"ר סי' הנ"ל לענין
עיטוף הציצית, דלדעת ר"י בתו' חיוב הברכה דוקא בשעת עיטוף ולא קודם, כי
היכי דלא תהוי קודם דקודם, הרי מוכח שעצם הקביעות היא המצוה. ובאמת
בלשון הטור סי' רפ"ט הי' מקום לדון, שכתב תחילה ויקבענה ואח"כ ויברך, אלא
דע"כ צ"ל שא"ז בדקדוק, דעיקר הכונה הוא רק שלא יברך בשעת כתיבה,
דפשיטא שאין מקום לומר שיברך לאחר הקביעות. ובל' הרי"ף והרא"ש הוא
כדקבע לה והי' מקום לומר שהוא בשעת הקביעות, אבל כיון שדברי הרמב"ם
מפורשים שמברך קודם הקביעות ש"מ דעיקר המצוה כך היא".
"ולע"ד כל הנמשך מהיות המזוזה קבועה עיקר מצותה נמשכת מפני שהיא קבועה
ע"י קביעתו, והוי דוגמא דכלאים, שכתב בקונ' הראשון, שההמשך חשיב מעשה.
ומשו"ה נראה לע"ד, דהעיקר שא"צ לברך כשנכנס לדור בבית שיש בה מזוזה,
דעיקר המצוה היא הקביעות, מיהו כיון שנקבע ע"י מעשה חשוב כל שעה ושעה
כאילו נקבעת מחדש ומתקיימת המצוה, אבל עיקר המצוה היא לקבע מזוזה בבית
הדירה, ולא שהמצוה היא לדור בבית שיש בה מזוזה".
וא"כ לשיטת הרב קוק זצ"ל אי אפשר לקבוע מזוזה ע"י קטן או נכרי. ואם הם קבעו
מזוזה חייבים להסירה ולקובעה מחדש בברכה4.
וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קנח) סובר שהמצוה היא בקביעתה ונסמך על
דברי מגן אברהם (סי' יט ס"ק א) שאין מברך על עשיית הציצית – "שאין
בעשייתה מצוה אלא בלבישתה עיין בגמ' פ"ד דמנחות, וצ"ע מ"ש במזוזה דק"ל
שצריך לברך כשקובעה כמ"ש בי"ד סי' רפ"ט דהתם נמי קי"ל חובת הדר הוא
דכ"ז שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכ"כ התוס' במנחות דף מ"ד ולכן נ"ל דסתמא
דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה לכן מברך על עשייתה אבל טלית מסתמא
קובע בו ציצית עד שלא לובשו לכן אינו מברך על עשייתו ואה"נ אם היה לבוש
ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים מברך אקב"ו לעשות ציצית כמו במזוזה
מיהו י"ל דמיד כשנפסק מחויב לפשטו ולתקנו וע' בשבת דף קי"ח משא"כ במזוזה
לא הטריחו רבנן לעקור דירתו ואפשר דה"ה במזוזה אם קבע בו מזוזה קודם שדר
בתוכו כשנכנס לדור בתוכו מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה כנ"ל".
ולכן מסיק בשבט הלוי (שם אות ב): "עכ"פ המוכח דמצות מזוזה יש לה ג'
תקופות, כתיבתה, קביעתה, ודירה בבית שיש לו מזוזה... וע"כ תמוה מאד מה
שנסתפקו קצת מאחרונים דיהני קביעות מזוזה גם ע"י נכרי וקטן דעיקר המצוה
שיהי' מזוזה על הבית והא איכא, אמנם זה אינו כנ"ל דהקביעות הוא המצוה, ועוד
מדברכינן לקבוע או על קביעות מזוזה מכלל דהא הא המצוה כדדייקינן בשבת
כ"ב לענין הדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק, ובמנחות מ"ב ע"א דייקו
הראשונים בשם הבה"ג דקיי"ל ציצית חובת גברא מדמברכינן להתעטף – ולדידי
פשיטא לי דכיון דמצוה היא בעיא שליחות והקובע שלא מדעת חבירו נהי דהבית
יש לו מזוזה מכ"מ מצות קביעות לא קיים ואסור לברך עליו".
ושם באות ג יצא כנגד הישועות מלכו בחידושיו על הרמב"ם שכתב שאין אשה
כשרה לקבוע מזוזה ותמה עליו: "ובעניותי דבר זה א"א לאמרו, דאפי' בתפילין הא
כתב הרמב"ם פ"ג דעיקר הפסול משום שי"ן של תפילין ועי' מג"א שם אות ו'
דעיקר משום הכתיבה ובהא פסלינהו ומכ"מ גם אם נימא שפסולים בכל דבר היינו
בתפילין שאינם שייכים כלל להמצוה אבל האיך נפסול אותם לקביעות המזוזה
בזה המצוה דחייבם רחמנא ועיקר המצוה מתקיימת בקביעות כנ"ל, וראיתי בתשו'
ארץ צבי סי' ט"ו נסתפק בדבר זה וצידד לכאן ולכאן ובעניותי אין ספק בדבר".
ושוב, באותה תשובה אות ד, כתב: "אלא דהגאון מהרש"ג כנראה לדעתו אזיל
שפסק שם בסוף הסימן דגם אם קבעה גוי כשרה, דאין הקביעות המצוה אלא
שיהי' מזוזה על הבית אמנם כבר כתבנו דבעניותי צ"ע דעת האומרים כן".
עולה מדברי שבט הלוי, בהתבססו על המג"א, שחֵלק ממצות מזוזה הוא קביעתה,
ומי שאינו דר בבית וקובע מזוזה בו אינו יכול לברך ללא שליחות בעל הבית לקיים
את מצותו וק"ו שקטן (בעבור גדול) או נכרי וכד' אינם יכולים לקבוע מזוזה. ומביא
שדעת מהרש"ג חולקת וסוברת שהמצוה היא שתהא מזוזה על הבית. ולדעתו קטן
ונכרי שקבעו מזוזה אי"צ להסירה ולקובעה מחדש.
כדעת שבט הלוי כתב אף בחקרי לב (ח"ג סי' קכח הו"ד בשדי חמד מערכת מ
כלל קלא) וכתב שכשם שהדלקת נר חנוכה פסולה ע"י נכרי משום שהדלקה
עושה מצוה, כך גם קביעת המזוזה, שהקביעה היא המצוה, שהרי כך מברכים
"לקבוע מזוזה", גם כאן קביעת הנכרי פסולה. וחילק החקרי לב אם נוסח הברכה
'לעשות' פסול ע"י נכרי שהיא עשיית מצוה לעצמו, ואם נוסח הברכה 'על עשיית'
כשר ע"י נכרי שהיא עשיית מצוה עבור עצמו ועבור אחרים. ומביא החקרי לב
שבעל כנה"ג (סי' תקפה הגהת ב"י) כתב בשם רבו שהמל בן חברו או קובע לו
מזוזה או בונה לו מעקה העושה הוא מקיים המצוה ולא 'בעליה'. ולכן אין בהן
צורך לדעת בעלים, ומקשה מנוסח הברכה. ונשאר החקרי לב בצ"ע האם ניתן
לקיים מצות מזוזה ע"י נכרי וקטן.
וראייתו מברכות המצוה נסתרת לענ"ד מפסיקת הרמב"ם (הל' ברכות פי"א
הי"א): "כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה
אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה". ומשמע
שבאותן מצוות כך הדין. ומביא בשדי חמד עוד פיסקא מדברי החקרי לב אשר
משוה זאת לכתיבה שפסולה בהם ולומד ק"ו לקביעה. ודבריו אלו נסתרים מדין
אשה שפסולה מכתיבה ומותרת וחייבת לקבוע מזוזה בפתחה וכן הביא שבט הלוי
לעיל. עכ"פ דעתו של החקרי לב היא שאם קבע קטן או נכרי צריך להסיר ולקבוע
מחדש.
ועי"ש בשד"ח שמביא עוד אחרונים שדנו בכך ומדמים זאת למצוות אחרות.
בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' עה) נשאל: "בדבר מעשה במוסד שנתנו לקטנים
לקבוע מזוזה בחדריהם, והתעוררה אצלם בעיה דהיות וחלק מהילדים הם פחותים
מי"ג שנה ע"כ יכול להיות שהברכה היתה לבטלה וצריכים לקבוע שוב המזוזות
מהתחלה ע"י גדול ובברכה, כי לא מצאתם בשו"ע ובנושאי כליו מי שידון בנושא,
ע"כ".
והשיב: "והנה אמנם כן לא נמצא מפורש מזה בשו"ע ונו"כ, ורק כשקטנים קובעים
עבור חדריהם בלבד כן אפשר לדייק וללמוד הדבר מהשו"ע, והוא ממה שנפסק
ביו"ד סי' רצ"א סעי' ג' בלשון: ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזות בפתחיהם,
וסתמיות הלשון משמע שמחנכים אותם שהם בעצמם יקבעו המזוזות בפתחיהם,
וכך נראה בעליל שפירש כן גם בנחלת צבי שם, וחוקר רק אם כשהגדיל הקטן
יצטרך לברך מחדש כיעו"ש".
"ובנוגע אם קטן יכול לקבוע עבור גדול, הנה הדבר נפתח בגדולים, דעת הגאון
מבוטשאטש ז"ל בדעת קדושים סי' רפ"ט סק"ב בד"ה לקבעו, דמסברא יי"ח
קביעת מזוזה ע"י קטן, ואילו בגדולי הקדש שם בסוף סק"ב מניח את הדבר בצ"ע,
וכן במקדש מעט שם כותב דלרוב הפוסקים לא מהני, לפי דגוי וקטן לא מכווני
לשמה, וגם לרבות בשדי חמד מער' מ' כלל קל"א מביא חילוקי דיעות בזה
כדיעו"ש, ועוד ראיתי בשו"ת מחנה חיים חיו"ד ח"ג סי' ל"ה שסובר שאפילו אם
נפלה המזוזה מעצמה אסור לקטן להחזירה עיין שם".
ומסיק למעשה: "לזאת נראה דלמעשה יש להוציא את המזוזה ממקומה וגדול
יחזור ויקבענה בלי ברכה, משום חשש ברכה לבטלה, מכיון שיש מחלוקת
הפוסקים בזה, וברכות הא אינן מעכבות".
"והתבוננתי דגם כשקבעה הקטן עבור עצמו ג"כ לא פשוט עדנה הדבר אליבא
דכו"ע, דראיתי בספר ראש יוסף על ברכות מהבעל פרמ"ג ז"ל בד' כ' ע"ב ד"ה
וחייבין, שכותב דהא דקטנים חייבין במזוזה, אביו עושה לו מזוזה לפתחו, אבל קטן
לא בר מצוה הוא וכו' עיין שם, הרי דס"ל להפרמ"ג דקטן לא יקבע מזוזה לפתחו
אפילו לעצמו, וכפי הנראה פירש כוונת השו"ע הנ"ל דצורת החינוך לחנכם לעשות
מזוזה בפתחיהם הוא שגדול יקבע עבורם והחינוך הוא שלא ישאירו אותם בלי
מזוזות לפתחיהם, וא"כ גם בקטן שקבע לעצמו יש ג"כ ספק, ויש איפוא להדר בזה
ג"כ ליטול את המזוזות שקבעו בעצמם לעצמם ושיחזור גדול ויקבעם בלי ברכה".
מתברר מדברי הצי"א שהסתפק אפילו בקביעת קטן לעצמו אם יועיל משום חינוך
או שצריך שגדול יקבע עבורו. ולשיטת ערוה"ש שהבאנו לעיל כיון שהוריו חייבים
מן התורה וקטן אינו חייב אלא מדרבנן ודאי עדיף שגדול יקבע – אם אמנם מצוה
בקביעה כפי שמסתפק.
בתשובות והנהגות (כרך א סי' תעח) דן האם מומר כשר לקבוע מזוזה? וכתב:
"ב'ישועות מלכו' סוף הלכות מזוזה ד"ה ודע, פוסק שנשים פסולין לקבוע מזוזה
כשם שפסולין לכתיבה, ואף שנשים חייבין במזוזה, מ"מ לכתיבה פסולין, והוא
הדין דפסולין לקבוע מזוזה כמו בתפילין שנכרי שפסול לכתיבה פסול נמי
לתפירה ושאר דברים, וכמבואר במנחות (מב א) וברמב"ם (פ"ג דתפילין הלכה
ט"ז) ובסי' ל"ט ס"ב ובמגן אברהם שם שפסולין לכל תיקון עשייתן וה"ה בנשים
ע"ש, והתם פוסל אפילו בעשיה שאינה גמר מלאכתן וק"ו בקביעת מזוזה שנגמר
מצותו ע"י אשה גרע טפי, דדמי יותר לכתיבה, ולא מועיל, ועיין קסת הסופר כ"א
ס"ק ב', לכן דעת החקרי לב ח"ג דכל שפסול משום כל שישנו בכתיבה וכו' פסול
גם לקבוע המזוזה והובא בשד"ח מערכת מ' כלל קל"א עיין שם שצריך לחזור
ולקובעה מחמת כן. ולפי זה מומר דפסול לכתיבה פסול לקבוע מזוזה"...
בילקוט יוסף (שובע שמחות א הל' מזוזה סי"ד) לרה"ר יצחק יוסף כתב: "מחנכים
את הקטנים לקבוע מזוזה בפתח דירת הקטן. ויש אומרים שהקטן יכול לקבוע
מזוזה לעצמו. וכשיגדיל אף אינו צריך להוציא המזוזה ולקובעה מחדש. ויש אומרים
שהגדול הוא זה שקובע המזוזה עבור הקטן. ולדינא, יקבע הקטן את המזוזה,
וכשיגדיל יסיר אותה וימסרנה לבדיקה, ואם היא כשרה יחזור ויקבענה בברכה,
שאין קביעת המזוזה של קטן פוטרתו לכשיגדל, דהוי כדין תעשה ולא מן העשוי,
הואיל ואין הקטן חייב במצוות רק מדין חינוך".
ובהערות ומקורות לסעיף כתב:
"ודירה של גדול אם יוצאים ידי חובה כשקטן קובע בה מזוזה, הנה בדעת קדושים
(סימן רפט סק"ב) בד"ה לקבוע, כתב, דמסתבר שיוצאים ידי חובה בקביעת מזוזה
על ידי קטן. אבל בגידולי הקודש (סק"ב) מניח הדבר בצ"ע. גם בספר מקדש
מעט (שם) כתב, דלרוב הפוסקים לא מהני, לפי שגוי וקטן אינם מכוונים לשמה.
ועיין בשדי חמד (מערכת מ' כלל קלא) שהביא בזה מחלוקת בפוסקים. ובשו"ת
מחנה חיים (חלק יורה דעה סימן לה) כתב, שאפילו אם המזוזה נפלה מעצמה אין
לקטן להחזירה. והובאו דבריהם בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל, וכתב, דנראה למעשה
שאם הקטן קבע המזוזה, יוציאו אותה והגדול יחזור ויקבענה בלא ברכה, משום
חשש ברכה לבטלה, כיון שיש מחלוקת בפוסקים בזה, וברכות אינן מעכבות".
"ואחר כתבי כל זאת זכינו לאורו של הספר הליכות עולם חלק ח' (לראשל"צ
הגר"ע יוסף זצ"ל), ושם כתב בענין קטן שהגדיל גבי חיוב מזוזה, וקודם הדפסת
ספרו שאל אותנו מרן אאמו"ר אם כתבנו בענין, ולאחר שראה כל מה שכתבנו
לעיל, חזר והעלה שיש למסור את המזוזה לבדיקה, ולחזור ולקבוע אותה בברכה".
וזה תורף דבריו (הגר"ע יוסף) שם: "ומ"ש מרן הש"ע שמחנכים את הקטנים
לקבוע מזוזה בפתחיהם. נראה שאפילו הוא קטן שהגיע לחינוך, כשיגדל ויתחייב
במצות, יש ללמדו שיסיר המזוזה ע"מ לבודקה, ויחזור ויקבענה בברכה, ואף על פי
שבשו"ת תורה לשמה (סי' שז) כתב, שקביעת המזוזה בפתח היא הכשר מצוה,
שאין עיקר המצוה אלא שתהיה המזוזה קבועה בפתח בכל זמן שהאדם דר שם,
ואז בכל רגע הוא מקיים המצוה, הילכך אף על פי שהקטן קבע המזוזה בזמן
פיטורו, אינו חייב להסירה ולקובעה שנית אחר שיגדל. ומיהו על צד היותר טוב
שמאחר דקי"ל המזוזה נבדקת פעמיים בשבע שנים, יסירנה לבודקה ויחזור
ויקבענה. ע"כ. אולם בילקוט הגרשוני ח"א (א"ח בקונט' אחרון סי' י דף נא סע"ב)
כתב בשם הרב דעת קדושים שהקובע מזוזה בביתו קודם שנכנס לדור בו הו"ל
תעשה ולא מן העשוי, ולא דמי לעשיית ציצית וכתיבת תפלין שכשרים גם בלילה
אף על פי שאינו זמן המצוה, דהתם אין העשיה והכתיבה עיקר המצוה אלא הכשר
המצוה, ועיקר המצוה בעיטוף הציצית והנחת התפלין, אבל קביעת המזוזה היא
עיקר המצוה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דעת כהן (סי' קפב עמוד שמו ד"ה ומדברי),
שעצם קביעות המזוזה היא עיקר המצוה. וכמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' מזוזה ה"ז)
שצריך לברך קודם שיקבענה במזוזת הפתח "שקביעתה היא המצוה". ע"ש. גם
החקרי לב (ח"ג מיו"ד סי' קכח) כתב שיש לחקור אם קבע המזוזה קטן אם כשרה
היא, ולכאורה יש להביא ראיה מדין עשיית ציצית בא"ח (סי' יד) שהב"י כתב בשם
רוה"פ שאף בנשים שפיר דמי, אף על פי שפטורות ממצות ציצית, ואף על פי שיש
חולקים כ' הב"י דנקטי' כדעת המתירים, וא"כ ה"ה לקטן במצות מזוזה, ויש לדחות
דשאני ציצית שעיקר המצוה בלבישה שהיא גמר המצוה, ועשיית הציצית אינה
אלא הכשר מצוה, ולכן כשרה בנשים וכן בקטן. משא"כ במזוזה שעיקר המצוה
היא בקביעת המזוזה, וא"כ י"ל דקטן פסול בזה וכו'. ע"ש. וע"ע בשדי חמד (מע' מ
כלל קלא) שהביא דברי החקרי לב, וכתב, שהחילוק שכתב בין עשיית ציצית
לקביעת המזוזה הוא חילוק ברור ונכון. וכתב עוד, שיש לדון ע"פ האמור במנחות
(לג א) דלר' יוסי נפקא ליה דקביעת מזוזה בשליש העליון של הפתח מכח ההיקש
וקשרתם וכתבתם, מה קשירה בגובה היד, אף קביעת המזוזה בגובה הפתח, והרי
חש"ו נתמעטו מכתיבת תפלין על ידיהם, ואין היקש למחצה, וא"כ קטן אינו כשר
לקביעת מזוזה וכו'. ע"ש. אך בדעת קדושים (סי' רפט סק"ב ד"ה לקבוע), כתב,
דמסברא נראה שיוצאים י"ח קביעת מזוזה ע"י קטן, אלא שיש חשש שמא הניח
מזוזה פסולה. ע"ש. ובגידולי הקדש (שם סוף סק"ב) כתב, דקביעת מזוזה בעינן
לשמה, וקטנים לאו בני לשמה נינהו. ע"ש. וכ"כ במקדש מעט (שם סק"ב). (אבל
בשו"ת דעת כהן סי' קפב עמוד שמד ד"ה ולפ"ז, כתב שקביעת המזוזה א"צ
לשמה. וכ"כ בספר מזוזות מלכים בהלכה למשה דף ה ריש ע"ד). ע"ש. והפמ"ג
בס' ראש יוסף (ברכות כ: ד"ה וחייבין), כתב, דהא דקי"ל שמחנכים הקטנים
במזוזה, היינו שאביו קובע מזוזה לפתחו, אבל קטן לאו בר מצוה הוא. ע"ש. וכ"כ
בספר מזוזות מלכים (דף ה ב) יש מי שמכשיר בקטן לקבוע מזוזה (דעת קדושים).
ולא קיימא לן כוותיה. ע"כ. וע' בספר רב ברכות (מע' פדיון דף קכט סע"א)
שהעיר על מ"ש מרן בש"ע שמחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהם, (וכן
הוא ברמב"ם פ"ה מהל' מזוזה ה"י), ואיך תועיל קביעת הקטנים בזמן פיטורם לזמן
חיובם אחר שיגדלו. וצ"ל שיקיימו המצוה אחר שיגדלו אם תפסל המזוזה, או
שיקיימו עוד הפעם את המצוה אחר שיגדלו. (ע"י נתינתה לבדיקה ויחזרו לקובעה
אם תמצא כשרה, ואם לאו יקבעו מזוזה אחרת כשרה). ע"ש. וע' בספר מזוזות
ביתך שהביא מ"ש הנחלת צבי שאם קבע המזוזה בעודו קטן א"צ להסירה ולחזור
ולקובעה כשיגדיל. וכתב ע"ז, שדבריו צ"ע שכיון שאם קבעה חש"ו פסולה, א"כ
כשיגדיל צריך להורידה ולחזור ולקובעה, ודלא כהנחלת צבי. ע"ש. (וע' בביאור
הלכה (ר"ס יד ד"ה להצריך אנשים), בדין קטן שעשה ציצית לעצמו, והגדיל.
ע"ש. ויש לחלק בין ציצית למזוזה. וכמש"כ לעיל. ודו"ק). וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר
חלק יד (סי' עה). הילכך נראה שאם קבע קטן מזוזה, יש להסירה ולחזור ולקובעה
ע"י גדול. ודו"ק".
מסקנה
נראה שאי אפשר לסמוך על קביעת מזוזה של קטן וכש"כ של נכרי וצריך להסירה
ולקובעה מחדש ע"י גדול. ולגבי ברכה מחדש כיון שהפוסקים חלקו בכך אין
לברך אא"כ העבירה לבדיקה וקבעה מחדש שאז יברך.