חבל נחלתו טו יג

<< · חבל נחלתו · טו · יג · >>

סימן יג

בישול במדיח כלים בשבת

שאלה

האם מותר להשתמש במדיח כלים בשבת לצורך שימוש בכלים בשבת בבוקר?

תשובה

א. נסקור את תשובות האחרונים אולם נתמקד בשאלת בישול שאריות המזון

בשבת.

הפוסקים העלו כמה וכמה בעיות בשימוש במדיח כלים בשבת, גם כאשר הכל

מכוון מערב שבת, היינו: גובה החום ואורך התכנית, וכן הסבון מוכנס כבר בערב

שבת לתא המיוחד במדיח, ובשבת לאחר אכילת הלילה מכניסים את הכלים

המלוכלכים למדיח והוא שוטף אותם בשעה שאליה כוון.

ב. בשמירת שבת כהלכתה (פי"ב סל"ה) כתב: "אסור להשתמש בשבת במכונה

ביתית לשטיפת כלים, גם כאשר היא מופעלת באמצעות שעון שבת המכוון

מבעוד יום ותשטוף בשבת". ובטעמי ההלכה כתב משום שסגירת הדלת היא

המאפשרת את פעולת המכונה כניסת המים וחימומם והפעלה המנוע ויש בכך

משום אחד נותן את הקדירה ואחד את האש.

בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סי' נא) אסר מצד שסגירת דלת המדיח היא כ'אחד מביא

את המים ואחד את האש', עוד כתב משום השמעת קול לפי הרמ"א (סי' רנב

ס"ב), וכן אוסר משום חלקי אוכל שלא נתבשלו עדיין אשר יתבשלו במים

הרותחים הנשפכים עליהם ואוסר מן התורה!

הרב יונה מצגר בספרו 'מים ההלכה' אסר משום בישול המים אף שהפעלת

המדיח ע"י שעון שבת עפ"י שש"כ פי"ב סל"ה, ועפ"י שו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי'

צד) שחשש שכל קדושת השבת תופר ע"י כלים אוטומאטים.

בס' 'מנוחת אהבה' אסר משום סגירת דלת המדיח, שרק בסגירתה המכונה

מופעלת והיא גרמא לסגירת מעגל חשמלי.

בפסקי תשובות (סי' רנב אות ו) אסר משום השמעת קול.

בשו"ת הרב הראשי (מהגר"מ אליהו זצ"ל) אוסר משום השמעת קול, ומשום שמא

יטה, היינו ישנה המכוון בכפתורי המכונה מערב שבת.

בשו"ת 'מראש צורים' (סי' ל) לרב העיר עפולה, הרב שמואל דוד, מביא את

תשובת החת"ס שאין בו בישול מן התורה וכותב שלא מצאנו חבר לחת"ס

לסברתו שתובא להלן.

בס' פניני הלכה לרב אליעזר מלמד רב הישוב הר ברכה אסר אם סגירת הדלת

מאפשרת או מנתקת את פעולת השטיפה משום גרמא, והתיר בצורך גדול. והתיר

הדחה ע"י המכונה בשבת אם ניתק את דלת המכונה מהפעלת המכונה והיא

מופעלת בעיתה ע"י השעון לפי כוונו בערב שבת עפ"י ס' 'לאוהבי יש' (לרב

פאוסט) סי' א.

וכן בתשובת הרב ישראל רוזן ראש מכון צומ"ת בחוברת אמונת עתיך (גליון 100

עמ' 17) התיר שטיפה ע"י מכונה בשבת בשלשה תנאים:

1) כיוון השעון בערב שבת ולחיצה להפעלתו מע"ש.

2) הכנסת הסבון מע"ש.

3) ביטול מתג הדלת שהוא גרמא לבישול המים והבערה בגופי החימום.

לפני הצבת שלשת התנאים מבטל הרב רוזן חשש בישול בשבת את שאריות

המזון שע"ג הכלים כיון שאינו מעוניין בהם בבישולם והם הולכים לאיבוד מיד אחר

בישולם עם שטיפתם מן הכלים. את דבריו הוא מבסס על דברי החת"ס שיובאו

להלן.

ג. בשו"ת חתם סופר (ח"ב, יו"ד סי' צב) קובע מסמרות לגבי מלאכות שבת וז"ל:

"מכל מקום בודאי המדליק נר בשבת אין בו משום בישול רק משום הבערה... אף

על גב דלגבי בשר בחלב סבירא ליה לגדולי אחרונים דהוה מבשל, מכל מקום

מלאכת שבת בעינן שיהיה כיוצא בהן במשכן ושם היה בישול הסממני' שדבר

המבושל היה בעולם והיה צריכי' לו וכל בישול שכיוצא בזה חייב עליו אפילו כלי

מתכת עיין מגן אברהם סימן שי"ח ס"ק י' בסופו יע"ש... ומ"מ ענין בישול בשבת

הוא שצריך להדבר המתבשל ועכ"פ נשאר בעולם מה שאין כן כשכלה והולך

ואחר הבישול לא נשאר בידו מאומה אף על פי שמכל מקום בישל הדבר ההוא

ולענין בב"ח עשה תועבה דרחמנא קפיד אמעשה הבישול ההוא מכל מקום

בשבת פטור דלא הוה כעין בישול סממנים. וכיוצא בזה בגוזז והשער הולך לאיבוד

רק לפנות מקום העור לענין גיזה בקדשים חייב משום גוזז ובשבת פטור משום

דלא הוה במקדש כמה שכתב המג"א סימן ש"ג סקי"ב דגם הריב"ש לא החמיר

רק משום דסבירא ליה דעורות תחשים היה גוזזים ולא צריך לשערו' וכבר פליגי

וסבירא להו דמנ"ל דגזזו עורות תחשים כלל דילמא בשערותיהן הי' עושי' מהם

כיסוי לאהל עיין קרבן נתנאל ועיין מה שכתב רש"י שבת קי"ז ע"א ד"ה דשקיל

ליה בברזי ועיין מגן אברהם בשם מהרש"ל סימן תצ"ז סק"ו גבי צידת דגים וכן

בדישה וסחיטה שני בני אדם סוחטים בשבת זה מאבד המשקה וזה מכניסה בכלי

זה פטור וזה חייב מפני שזה המאבד אינו עושה כדרך שהיה דשין במשכן ועיין מה

שכתב תוספות גבי מסיכרא דנזיתא ואם כן הכי נמי בשבת לא מיחייב משום

מבשל אלא משום הבערה ולענין בשר בחלב אפשר דהוה בישול וכן מבואר

להדיא בלשון כנפי יונה שם הנ"ל ואין להאריך יותר בזה".

היינו, כל מקום שאינו צריך את תוצאת המלאכה אינו חייב עליה משום מלאכת

שבת משום שבמקדש היו צריכים לתוצאות המלאכה ודרך עשייתו מוציאה זאת

מידי מלאכה מן התורה, ואף אין בכך לפי דעת החת"ס משום מלאכה שאינה

צריכה לגופה אלא אין זה נחשב כלל למלאכה. אוולם נראה מדברי החת"ס

שבכל מקרה אסור מדרבנן, וכן בגוזז והשיער נזרק, וכן בדש לאיבוד.

הביאו דברי החת"ס בשו"ת מגדנות אליהו (ח"ב סי' קח) וכן בס' טל נתן מלאכת

אופה, ובשו"ת להורות נתן (ח"ו סי' יא) לרה"ג נתן געשטעטנר (מצאצאי החת"ס)

וכן בשו"ת מראש צורים שהובא לעיל (וכתב שלא מצא חבר לחת"ס בסברא זו).

ד. סברת החתם סופר נמצאת כבר בראשונים.

בתוספות (שבת עג ע"ב ד"ה וצריך לעצים): "נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב

מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא

בענין זה מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב וכדאמר רבי

יוחנן לקמן בפ' חבית (דף קמה.) אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר,

למימיהן חייב חטאת. ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא

טעמא לפי שאין דרך דישה בכך".

וא"כ תוס' כותבים שאם אינו צריך לעצים בקצירה או שאינו צריך למימיהן

בסחיטה (דישה) פטור משום שאין זו דרך המלאכה.

ועוד כתב המגן אברהם (סי' שג ס"ק כב) בשם הריב"ש (סי' שצד) שמפשיט עור

וגוזז את הצמר פטור כיון שאינו צריך לצמר והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

והעיר שם החת"ס שמי שתולש שער וצפורן ואינו צריך להן פטור, ואין בכך תולדה

של קוצר ועוקר דבר מגידולו משום שלא היה כן במשכן.

וכן השו"ע (או"ח סי' שכ סי"ח) פסק: "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב

שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שא"א שלא יסחוט, והוא שלא

יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה,

ומותר".

ובאר המגן אברהם (ס"ק כג): "שלא יהיה כלי – ואפי' למ"ד פסיק רישיה דלא

ניחא ליה אסור מ"מ הכא שרי משום דסוחט משקין תולדה דדש היא ואינו אסור

אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד (מ"מ פ"ט ורשב"א וריב"ש סי'

שצ"ד) והר"ן ספי"ד כתב דמ"מ אסור מדרבנן".

והחזו"א (שבת סי' נו אות ד) כתב: "ובזמן שאינו מוצא א"י לחלוב, נראה דיש להקל

לחלוב לתוך כלי מאוס שהחלב ילך לאיבוד או על הארץ, דכל שהולך לאיבוד לאו

שם מפרק עלה וכמש"כ הרמב"ן והרשב"א כתובות ו' א' בשם ר"ת והסכימו עמו".

[ועל יסוד דברי החזו"א מתירים חליבה ע"י מכונה בחליבת ישראל עם כד

לשפיכה של טיפה ראשונה.]

וכך כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' יז, קונ' רפואה בשבת, פ"ב אות לג): "לדברי

בפי"ד אות י"א שכתבתי לענין טבילת הצמר גפן במי-בורית לניקוי מקום הזריקה

דאין לחוש בזה לאיסור סחיטה בהיות שזורקים חתיכת הצמר גפן לאשפה והנוזל

הנסחט הולך ג"כ לאיבוד וכו' (ולכן אין בכה"ג לא משום סחיטה תולדת מלבן ולא

משום סחיטה תולדת דש). מעיר כת"ר, דמאי מהני מה שזורק אח"כ את הצמר

גפן והרי בתחלה הוא סוחט ממנו מים לנקות את המקום ואין לך צורך גדול מזה

ומה טעם חשיב ליה מר כאילו הנסחט הולך לאיבוד, ע"כ".

"ולא אבין. הרי בדברי שם הדגשתי דהוא זה מפני שמשום צורך ניקוי המקום

מספיק טיפה כזאת אשר לא תביא בכנפיה כלל לידי סחיטת הצ"ג, וניקוי המקום

יעשה בדרך העברה בעלמא של טיפת הרטיבות על פניו, ורק עמה נשאב

מהמי-בורית עוד כמה וכמה טיפות, שא"א לדקדק שלא יושאבו יחד אתה, והן

המה היכולות להביא [או המביאות] לידי הסחיטה. ולכן כתבתי הנימוק שהנוזל

הנסחט הזה הולך לאיבוד יחד עם יתר הנימוקים שאני כותב שם בזה, ובסיכומי

ההלכות שם בפי"ד סעי' כ"ג הוספתי להביא מ"ש להתיר בכזה גם בספר שו"ת

אגרות משה כיעו"ש".

"[ויעוין גם בכלכלת שבת במלאכת דש מ"ש נמי מזה דכשהמשקין הולכין לאיבוד

לא דמי לדש ומותר להדק גם כשהו"ל פסיק רישא עיין שם ויעוין גם בשו"ע או"ח

סי' ש"כ סעי' י"ח וט"ז ומג"א שם וביאור הלכה ד"ה יש מי שמתיר עיין שם]".

"ובדברי שם הדגשתי דיש להתיר בפרט כשיטול חתיכת צ"ג יותר גדולה, והיינו,

דבאופן זה חלק ממנה מהצד שמחזיק בה בידו תשאר יבשה ובחלק הרטוב ינגב

שטחיות, דאז גם לא הו"ל פ"ר פסיק רישא. והכי מצינו גם במג"א בסי' ש"ב ס"ק

כ"ז דמתיר לקנח בסמרטוט ספסל בהיות דליכא פסיק רישא ואין מקפיד על מימיו

ע"ש ובמ"ב ס"ק נ"ט".

ונראה לי שאע"פ שאין בפעולות אלה סרך מלאכה, עפ"י החת"ס, בכ"ז כל

הפעולות אסורות מדרבנן מצד דמיון למלאכת מחשבת. וכל הפוסקים שהתירו

להלכה לעשות מעשה בשבת התירו או משום צער בע"ח – חליבה לאיבוד, או

משום צערא דגופא בחיטוי לפני זריקה, אבל סתם להנאת האדם אף שאינה

כדוגמת מלאכת המקדש – אסור. ועוד נראה שהרמב"ם אינו מסכים להגדרה זו

ואוסר ככל מלאכה שאינה צריכה לגופה (שלדעתו אסורה מן התורה) ולכן נראה

לי שבעית בישול המאכלים שנותרו על הכלים לא נפתרה, ועל כן מן הראוי שלא

להשתמש במדיח בו מתבשלים שאריות האוכל. ובמדיח שהפסולת עוברת לביוב

ע"י שטיפה בצונן קודם השטיפה ברותחים, וכל שאר הפעולות הן כפי שהתנה

הרב רוזן ניתן להשתמש בשבת.