חבל נחלתו טו ט
סימן ט
קריאת פרשת במדבר קודם שבועות
שאלה
הוה עובדא ונער בר מצוה שתאריך כניסתו למצוות סמוך לחג השבועות התכונן
לקריאת פרשת במדבר שהיא בדרך כלל הפרשה הנקראת בשבת שלפני
שבועות, והתברר לאחר שהתכונן לקראה שהפרשה באותה שנה היא פרשת
נשוא. מנין נובעת הטעות?
תשובה
א. ראשית נענה לשאלה ישירות ואח"כ נלמד את הסוגיא.
פסק בשו"ע (או"ח סי' תכח ס"ד): "...ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם
עצרת"...
והעיר בביאור הלכה: "במדבר סיני קודם עצרת – ולפעמים אף פרשת נשא קודם
עצרת כגון שאותה השנה היתה מעוברת וחל ר"ה ביום ה' שקורין פרשת אחרי
מות קודם חג הפסח [ובין שהשנה ההיא היו חשוון וכסלו מלאים או חסרים] ואז
קורין פרשת נשא קודם עצרת כן מבואר בפוסקים".
וא"כ בשנה מעוברת שר"ה בראשיתה חל ביום חמישי קוראים אף פרשת נשוא
קודם שבועות. וזו היתה טעותו של אותו נער או מי שבדק עמו איזו פרשה יקרא
לבר המצוה.
ב. נלמד עתה את הנושא: אלו פרשות נקראות בכל שבוע בקריאת התורה2.
השם הנכון של חלוקת הקריאה בתורה הוא סדרים ולא פרשות. בא"י היתה
התורה מחולקת למחזור תלת-שנתי שאף בו שלש שיטות: 141, 154, 167 סדרים.
בבבל נהגו חלוקת סדרים לשנה אחת. חלוקה זו לא היתה קבועה.
כך כותב הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ג הל' א, ב):
"המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת, מתחילין בשבת
שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית, בשניה אלה תולדות, בשלישית ויאמר יי'
אל אברם, וקוראין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות,
ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט".
"עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת
ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, והמנהג הפשוט שיהו קוראין במדבר סיני
קודם עצרת, ואתחנן אחר תשעה באב, אתם נצבים קודם ראש השנה, צו את
אהרן קודם הפסח בשנה פשוטה, לפיכך יש שבתות שקורין שחרית שני סדרין
כגון אשה כי תזריע וזאת תהיה תורת המצורע, אם בחקותי עם בהר סיני וכיוצא
בהן כדי שישלימו בשנה ויקראו אותן הסדרים בעונתן".
עולה מהרמב"ם שהחלוקה לסדרים של שנה אחת, כבר היתה לפניו, ואינו קובע
מסמרות אלו פרשות לצרף ואלו להפריד כדי להגיע לתקנת עזרא על הקריאות
קודם עצרת וקודם ר"ה.
וכך כותב בספר חזה התנופה (סי' נד, לתלמיד הרא"ש): "חילוק הסדרים
וחיבוריהם הוא כדי שתעלה קריא' כל התור' בשנה אחת ולכן כל חכם בעירו או
בארצו חיבר והפריד הסדרים כפי הסדר שראה שהוא הנאות ואין הסדור ההוא
הלכה קבועה רק מנהג ואינו חובה לשנות מנהג הנהוג בברכה לקיים סי' סגרו
ופסחו וכן כל כיוצא בזה בשאר הסימנין, סברא".
וכך מספר ומסביר האור זרוע (ח"ב הל' שבת סי' מה):
"מעשה היה בקלוניא באחד שקָבַל3 בשבת הראוי לקרות פרשת אמור אל
הכהנים ועיכב תפלה וקריאת תורה כל היום וכשהגיע [שבת] הבאה צוה ה"ר
אליעזר בר' שמעון זצ"ל להתחיל בפרשת אמור אל הכהנים ולקרותה וגם בהר
סיני הראויה להקראות באותה שבת ושלא לדלג פ"א מן התורה לפי כי מימות
משה רבינו נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה בכל שנה ושנה כדי
להשמיעה לעם מצות וחוקים ואין לך לומר כיון שעבר זמן קריאתה הלכה לה
אותה פרשה לפי כי אין קבע בפרשיות לקרות פרשה זו בשבת זו וזו בשבת זו אלא
כי כן נסדרו הפרשיות וראיה לדבר שאם יארע יום [טוב] בשב' ודוחין הפרשה של
אותה שבת מפני פרשה של יום טוב הלא מיד בשבת הסמוכה ליו"ט חוזר למקום
שפסק ולא אמרינן הואיל ונדחית תדחה. ותו דאפי' תימא יש קבע בשבתות
בקריאת הפרשיות אפ"ה אין לנו לבטל ולדחות אותה הפרשה שלא נקראת
בשבתה אלא לשבת הבאה חוזרין וקורין אותה"...
ועולה מדבריו שיש קביעות וסדר לפרשות אפילו אם בטלום מסיבות כל שהן,
כמו כן אין מדלגים על פרשות אלא קוראים על הסדר אפילו היה עיכוב בקריאתן.
ג. מתקופת הגאונים אנו מוצאים הדרכה באיזה זמן בשנה לקרוא אלו סדרים.
כתב הגהות מיימוניות (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ג ה"ב אות א):
"בסדר רב עמרם כתב סימן פקי"ד ופס"ח מנ"ה ועצ"ר צו"ם וצל"י קו"ם ותק"ע הא
לך פירושו: פקיד תרגומו של צו ואחר כך פסח, מנ"ה ממניין שבמדבר סיני ואחר
כך עצרת, צו"ם תענית ט' באב ואחר כך צל"י שהוא ואתחנן, קו"ם שהוא נצבים
ואחר כך תק"ע בראש השנה. ופירש רב נסים גאון הטעם מה שמחלקין וילך
מאתם נצבים כשיש ב' שבתות בין ראש השנה לסוכות לבד מי"ט אף ע"פ שהיא
פרשה קטנה ומחברין מטות ומסעי שהן גדולות יותר, היינו משום דבעינן שתכלה
שנה וקללותיה שיש קללות באתם נצבים ואין אנו רוצים שיכנסו תוכחות שנה
שעברה בשנה הבאה. ואין נראה לר"י דהא בפרק המוכר את הספינה משמע דלא
קרי קללות אלא דאם בחוקותי וזו דוהיה כי תבא דקאמר משה בירכם בשמונה
וקללם בכ"ב מוהיה אם לא תשמעו עד ואין קונה משמע דמשם ואילך לא חשיבי
קללות אלא נראה לר"י דלהכי אנו קוראין לעולם אתם נצבים קודם ראש השנה
כדי להפסיק בפרשה בין קללות שנה שעברה דוהיה כי תבא לשנה הבאה לכך
נמי לעולם אנו קוראים במדבר לפני עצרת כדי להפסיק בה בין קללות דאם
בחוקותי לעצרת שהיא ראש השנה לפירות האילן שנידונין על הפירות והכי איתא
בפרק בני העיר דקורין קללות שבתורת כהנים לפני עצרת ע"כ".
וז"ל תשובות הגאונים החדשות (עמנואל [אופק] סי' כה אות תשמו): "לעולם קורין
פרשה של צו אהרון קודם הפסח, ופרשת וידבר [תחלת] הספר קודם עצרת,
וצמים בתשעה באב קודם ואתחנן, ופרשת אתם נצבים קודם ראש השנה, וסימן:
פקיד ופסח, מנו ועצרו, צום וצלי, קום ותקע".
ד. וכך בספר האורה (ח"א [עג] הלכות ספר תורה): "וכללא דמילתא לא מקדימין
פסח לצו את אהרן, ולא עצרת (קודם נשא את ראש) [קודם במדבר] ולא תשעה
באב קודם (לואתחנן) [דברים] ולא ראש השנה קודם לאתם נצבים, כדי שתכלה
שנה וקללותיה, והסימן פקוד ופסח מנו ועצרו צומו וצלו קימו ותקעו", וכן בספרים
אחרים מבית מדרשו של רש"י: סידור רש"י (סימן תנא), ספר ליקוטי הפרדס
מרש"י (דף לד ע"ב), וכן בראב"ן (מגילה).
ומסביר בפסקי ריא"ז (מגילה פ"ד ס"ק ט): "עזרא תקן להם לישראל שיהו קורין
קללות שבתורת כהנים שבפרשת אם בחוקותי קודם עצרת, ושבמשנה תורה
שבפרשה והיה כי תבא קודם ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה, לפיכך
נהגו לקרוא פרשת במדבר סיני קודם עצרת ופרשת אתם נצבים קודם ראש השנה
וסימן מנו ועצרו קום ותקע. ועוד נהגו לקרוא פרשת צו את אהרן קודם הפסח
וסימן פקד ופסח, וכן נהגו לקרוא ואתחנן אחר תשעה באב וסימן צומו וצלו, ולפי
זה נהגו לכפול לפרקים וקורין שני סדרים בשבת אחת כדי לקרות אילו הקריאות
בזמנם"...
וכן במנהג מרשלייאה (סיון עמ' 165): "וצריך לכוון שיקרא 'במדבר סיני' ואחר כך
יעשה חג שבועות, והסימן 'מנו ועצרו', כי כן עצרת אחר ספירת העומר. ו'אמ' ר'
שמעון עזרא תקן לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושל
משנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמ'? כדי שתכלה שנה וקללותיה' (מגילה
לא ע"ב), שאף עצרת ראש השנה לאילן".
ה. לשם עמידה בסימני הגאונים היינו קריאת פר' צו קודם פסח (=פקיד ופסח),
קריאת במדבר קודם שבועות (מנו ועצרו), קריאת ואתחנן אחר תשעה באב (צומו
וצלו או צום וצלי), וקריאת נצבים קודם ר"ה (קום ותקע) חולקה התורה לסדרים
או פרשות.
לפי מנהג אשכנז הקדום חולקה התורה ל-49 פרשות. השונה מהחלוקה הקבועה
היום היא בצירוף הפרשיות המנויות להלן לפרשה אחת. בס' ויקרא: תזריע-מצורע,
אחרי-קדושים, בהר-בחוקותי. בס' במדבר: מטות-מסעי. ובס' דברים נצבים-וילך.
בשנים פשוטות החלוקה הנ"ל היתה חלוקה מספקת מכיון שבשבתות שחלו
בחגים לא היו קוראים פרשת השבוע. בשנים מעוברות שנוספו ארבע או חמש
שבתות נוספות חלקו לפי מנהג אשכנז הקדום את פרשות: תצוה, כי תשא, ויקהל,
פקודי כל אחת לשתי פרשות4.
בצורה זו נוספו בשנים מעוברות 4 פרשות. שיטה זו שומרת בעקביות על כללי
הגאונים: 'פקדו ופסחו', 'מנו ועצרו' ואין בה שום חריגה מהם.
ו. מנהג גאוני בבל (סידור רס"ג עמ' שסג) וחכמי ספרד היה חלוקה ל-53 פרשות
והיא החלוקה הנהוגה בימינו להוציא פרשת נצבים שהיתה מאוחדת עם פרשת
וילך.
כדי לעמוד בסימני הגאונים להתאמה מול מועדי השנה בשנים פשוטות יש שמונה
פרשיות שמצטרפות לארבע והן: ויקהל-פקודי, תזריע-מצורע, אחרי-קדושים,
בהר-בחוקותי. ויש שאף פר' ויקהל-פקודי מחוברות בשנים מעוברות.
כמו"כ יש שלש פרשות שלעתים, לפי הצורך, היו נחלקות לשתים בלבד: קורח,
חוקת, בלק. ופרשת חוקת היתה נחלקת בפסוק ויסעו מקדש (כ, כב). וחציה
הראשון קראו עם קורח וחציה השני עם בלק.
כמו כן פרשת נצבים – בשנה שיש שבת בין יו"כ לסוכות היו מחלקים וקוראים
בשבת שלפניה פר' וילך.
למנהג חלוקה זו נוצרת בעיה בשנה מעוברת בה פרשת צו היא בשבת הסמוכה
לפורים, וכיון שלא הוסיפו פרשות בבראשית ושמות – אי אפשר להגיע לפסח עם
פרשת צו. על כן חכמי ספרד קבעו כלל אחר מהגאונים, בפשוטה – 'פקדו ופסחו'
כגאונים, ובמעוברת 'סגרו ופסחו' היינו פר' מצורע לפני פסח.
וכלל זה מובא באבודרהם, בטור ובשו"ע (סי' תכח) – אמנם נוספו התיקונים של
ר"ת שיובאו להלן.
ז. בספר האשכול (אלבק, הל' קריאת התורה דף סה ע"א) מביא את שני
המנהגים: אשכנז והגאונים וספרד ללא הכרעה ביניהם. וז"ל:
"וסדר הסדרים של כל השנה איכא מנהגות, איכא דעבדי בסימן פקיד ופסח,
סגיר ופסח, מנו ועצרו, צום וצלי, קום ותקע, ואיכא דעבדי פקיד ופסח בין בפשוט
בין במעובר, אבל מנו ועצרו וצום וצלי וקום ותקע כל העולם שוין בו, שהוא תקנת
עזרא שיהיו קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושל משנה תורה קודם ראש
השנה. ולכך נהגו לומר ראשי המטות ואלה מסעי בבת אחת ולחלוק אתם נצבים.
מפני תקנת עזרא, כי באתם נצבים קצת מקללות וצריך לנו לאומרן קודם ראש
השנה".
ח. ר' אברהם בר חייא (ספר העיבור מאמר שני שער עשירי) מסכים באופן עקרוני
עם שיטת הגאונים אלא שאינו מחלק פרשיות קרח חוקת בלק לשתי פרשות, אלא
מציע לצרף שלח-קורח ומטות למסעי. את נצבים וילך הוא מחלק לשתי פרשות
רק כאשר יש שבת בין יו"כ לסוכות.
לפי שיטת ספר העיבור, אם ר"ה יחול ביום חמישי והשנה מעוברת, כדי שפר'
מצורע תיקרא לפני פסח יש לחלק פרשה נוספת בספר בראשית או בספר שמות
ולחלקה לשתיים. הפרשות שהוצעו לחלוקה הן וירא, משפטים או כי תשא.
לפי חלוקה זו כללי הגאונים לאחר התיקון לגבי שנה מעוברת – 'סגרו ופסחו'
התקבלו בשלמותם.
ט. את חלוקת ספר העיבור מביא אף אבודרהם ומונה את הטעמים לזמני קריאת
הפרשות ואת מספר השבתות (סימני פרשיות מחוברות וחלוקות) כך:
"לעולם קורין בשנה פשוטה פקדו ופסחו. פי' צו את אהרן בשבת שלפני הפסח.
מנו ועצרו. פי' במדבר סיני שיש בו מנין ישראל בשבת שלפני עצרת. צומו וצלו. פ'
שבת שלפני תשעה באב קורין ואתחנן ומתרגמינן וצליתי. קומו ותקעו. פי' אתם
נצבים בשבת שלפני ראש השנה, ובמעוברת במקום פקדו ופסחו קורין סגירו
ופסחו. פירוש: זאת תהיה תורת המצורע בשבת שלפני הפסח. וכדי שיקראו אלו
הפרשיות בעונתן תקנו לקרות בשבת אחד שני סדרים כמו שכתבנו למעלה".
"וטעם פקדו ופסחו מפני שבצו את אהרן מדבר מהלכות הגעלת כלים. וצריך
להזהיר עליהם קודם הפסח שנאמר (ויקרא ו, כא) וכו' וכל כלי חרש אשר תבושל
בו ישבר. ואם בכלי נחושת בושלה וגומר. ואמרינן בזבחים בפרק דם חטאת (צז,
א) שאנו צריכים לעשות מריקה בחמין ושטיפה בצונן בכלים שנשתמשו בהן
הקדשים להכשירם מדין נותר. כמו שאמר הכתוב בגיעולי גוים (במדבר לא, כג)
כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וכו'. והגעלת כלים הנבלעים מאיסור החמץ
אנו למדים גם כן מגיעולי גוים. וגם במעוברת שקורין סגרו ופסחו מדבר בפרשה
זאת תהיה בענין טהרת כלים. שנאמר: וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וגומר
שהוא כעין הגעלת כלים. מנו ועברו כדאמרינן במגילה בפרק בני העיר (לא, ב)
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות
שבתורת כהנים קודם עצרת כדי שתכלה שנה וקללותיה, שעצרת ראש השנה
לאילן הוא דתנן ובעצרת על פירות האילן. ונהגו לקרות גם פרשת במדבר סיני
קודם עצרת. כדי להפסיק בפרשה אחת בין קללות לעצרת כמו שאמרנו למעלה".
אח"כ מביא האבודרהם את החלוקה לפרשיות וז"ל:
"והנה אכתוב לך לוח לדעת סדר הפרשיות בשנים הפשוטות והמעוברות על דרך
סימן פקדו ופסחו:
"הפרק הראשון – ממוצאי סוכות ועד ערב פסח.
"פשוטה.
"סימנה פקדו ופסחו בח"ג5 בש"ה גכ"ה הכ"ז זח"ה זש"ג השבתות כ"ה והסדרים
כ"ו, חבר ויקהל עם אלה פקודי. הש"א השבתות כ"ה והסדרים כ"ה אין שם חבור
ולא חלוק".
"מעוברת.
"סימנה סגרו ופסחו הח"א הש"ג השבתות כ"ט והסדרים כ"ח לכן יש מקומות
שמחלקים אלה המשפטים מן אם כסף תלוה. או: וכי תשא מן ויפן6. וסימנך:
העגל אשר כרתו לב'. בח"ה בש"ז גכ"ז זח"ג זש"ג השבתות כ"ח והסדרים כ"ח אין
שם חבור ולא חלוק.
"הפרק השני – ממוצאי הפסח עד ערב שבועות.
"פשוטה.
"סימנה: מנו ועצרו כל שבעת סימני שנים הפשוטות: השבתות ו' והסדרים ט' חבר
בשלש שבתות שני סדרים בכל שבת ושבת והם: אשה כי תזריע עם זאת תהיה
(=מצורע). ואחרי מות עם קדושים תהיו, ובהר עם אם בחוקותי.
"מעוברת.
"כל שבעת סימני השנה המעוברות: השבתות ו' והסדרים ששה. אין שם חבור ולא
חלוק".
ולשיטה זו שומרים על סימני הגאונים בקפדנות.
י. מי שקבע את המנהג הנוהג היום בחלוקת הפרשות ובמועד קריאתם ותקנתו
פשטה בכל ישראל, הוא רבנו תם. כך נאמר במחזור ויטרי: "ורבנו יעקב בן רבנא
מאיר סידר בשנה פשוטה פקיד ופסח ובשנה מעוברת סגיר ופסח, וּבְה"ש
מעוברת וּבְה"ח מעוברת – אחרי קודם פסח וסימן פטיר7 ופסח או אוחר ופסח".
ר"ת קיבל את דעת הספרדים והורה שבשנה מעוברת שר"ה ביום חמישי יקראו
את פר' אחרי מות קודם פסח ולא את מצורע ולא יחלקו פרשה מבראשית או
משמות לשתים. שינוי הפרשות גרם לכך שאף הסימן 'מנו ועצרו' אינו מתקיים
בשתי שנים אלו (מעוברת – ה"ש ה"ח) אלא קוראים את נשוא לפני שבועות.
יא. תיקוניו של ר"ת פשטו בכל ישראל ע"י הטור והשו"ע.
כך מביא בספר המנהגים (קלויזנר, סי' צ) את דרכו של ר"ת: "לעולם קורין פרשת
צו בשנה פשוטה קודם פסח, וסימן פקיד ופסח, ובמעוברת מצורע קודם פסח
וסימן סגיר ופסח, לבד כשהשנה ה"ש או ה"ח מעוברת אז בא פרשת אחרי קודם
פסח, וסימן קרב ופסח ר"ל אחרי נאמר בה בקרבתם, וכן באילו שני העיבורים
קורין נשא קודם עצרת וסימן נשא ראש ועצרו, אבל בשאר שנים במדבר סיני
קודם עצרת וסימן מנו ועצרו. אבל סימן צומו וצלו פי' ט' באב ואתחנן וכן קומו
וצעקו פ' נצבים ראש השנה אינן משנין לעולם".
יב. אמנם אע"פ ששיטת ר"ת איחדה את המנהגים וקבעה סימנים חדשים בכ"ז
בשו"ת מהרי"ט (ח"ב, או"ח סי' ד) אנו מוצאים שהוא סבור שאין ראוי להכניס את
נשוא קודם שבועות אם רק הדבר ניתן. וז"ל השאלה:
"אשר עוד בקשה נפשו לדעת מה טעם כשאירע כמו שנה זו מעוברת שחל ז' של
פסח בשבת8 שבני א"י קראו פר' אחרי מות בו ביום ובח"ל לשבת הבאה ונמצינו
נפרדים מבני א"י בכל השבתות עד פ' מטות ומסעי ולמה לא נתחבר יחד תיכף
בשבת שאחרי הפסח ונקרא אחרי מות וקדושים כמו שאנו מחברים אותם בכל
שנה פשוטה".
היינו, בחו"ל קראו בשבת שאחר הפסח קריאה של יו"ט ב' של שביעי של פסח
ולא פרשת השבוע ואילו בא"י קראו פר' אחרי מות, ובכך נוצר חילוק בין הקריאות
של פרשות השבוע שבחו"ל מאחרים בפרשה אחת עד פר' מטות מסעי שבא"י
קראו אותן מחוברות ובחו"ל נפרדות. והמהרי"ט משיב שבחו"ל קוראים פר' במדבר
סמוך לשבועות וכך ראוי, ובא"י אין ברירה וקוראים נשוא לפני שבועות. וז"ל
המהרי"ט:
"תשובה הרבה טרחו הראשונים לחבר כמה פרשיות הסמוכות זו לזו בשנה פשוטה
כמו תזריע מצורע אחרי מות קדושים בהר בחוקותי וכל עצמן לא טרחו אלא שיהיו
קורים במדבר סיני קודם לעצרת ומסרו סי' מנו ועצרו וטעמא משום דאמרינן בפ'
בני העיר עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבת"כ קודם עצרת,
ומפרש טעמא כדי שתכלה שנה וקללותיה שעצרת נמי ר"ה לאילן הוא מד' פרקים
שהעולם נדון בהם כדתנן ובעצרת על פירות האילן וכתבו התוס' שנהגו העולם
להפסיק בפרש' אחת בין קללות לעצרת והוא פ' במדבר סיני וכשם שאמרו שלא
לאחר כך אמרו שלא להקדים שיהיו קורין אותם שתי שבתות שלפני עצרת דלא
מינכרא מילתא שכלו קללותיה אא"כ נקראים בסמוך לאחרית השנה ודוגמא
לדבר הא דאמרי' בפ' במה מדליקין גבי הדלקת נר שבת סבר לאקדומי תנא ליה
ההוא סבא ובלבד שלא יקדים פרש"י דלא מנכרא הכא נמי עבדינן היכר שכלו
שאנו מפסיקין בשבת אחת ולכך קבעו מנו ועצרו. ובא"י שקראו אחרי מות בז'
לעומר הוצרך הדבר שיהיה להם שתי שבתות של הפסק בין קללות לעצרת אבל
בח"ל ראוי לעשות כסדר השנים מנו ועצרו"...
וא"כ בחו"ל באותה שנה, ניסו להיצמד לפר' במדבר לפני שבועות, ולא חזרו לסדר
ולקרוא כא"י רק במטות מסעי.
יג. תוצאה נוספת של שיטת ר"ת היתה שאף פרשות נצבים-וילך שנחשבו לפרשה
אחת אותה יש לחלק כשיש שבת נוספת בין יו"כ לסוכות (ר"ה בימים ב' או ג')
נחשבים מעתה לשתי פרשיות שיש לחברן כשר"ה בימים ה' או ז'. ובסידורים
ישנים מלפני כשלש מאות שנה (פרסים או תימנים) עדיין יש עקבות לכך
שנצבים-וילך היא פרשה אחת.
וכך מבאר הראבי"ה (ח"ב, מגילה סי' תקצה) את חלוקת נצבים לשתי פרשיות
קודם שפשטה שיטת ר"ת, ונצבים וילך היו פרשה אחת:
"ומסקינן דעזרא תיקן שיהו קורין בקללות של תורת כהנים קודם עצרת ובמשנה
תורה קודם ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה, עצרת נמי ראש השנה היא
לאילן. והיינו טעמא דזימנין שתי פרשיות בשבת אחד, תזריע ותורת המצורע, ויקהל
פקודי או אחרי מות קדושים, ואפילו הכי דכפילינן אפילו הכי פלגינן לתרי שבתות
אתם נצבים, ואי הוינן אמרינן חד פרשה לחד שבתא לא היינו צריכים לחלק אתם
נצבים לתרי, אלא היינו טעמא דצריכין אנו לכוין שתכלה התוכחה שבראש פרשת
נצבים קודם ראש השנה. וסימן בידינו ב"ג המלך פת וילך, פתות אותה לשנים,
ובשבת הסמוכה לראש השנה קורים וילך משה9 ושבת שאחר יום הכיפורים
האזינו ובשמיני ספק תשיעי וזאת הברכה. אבל אי מיקלע ראש השנה [בחמישי]
אין כי אם שבת אחד עד הסוכות דיום הכיפורים בשבת וקורין בענינו. וכן אם ראש
השנה בשביעי אינו כי אם שבת אחד, ואין אנו צריכין לחלק אתם נצבים, דהאזינו
קרינן בההוא חדא שבתא. וכן הילכתא".
כלומר אם יש שבת אחת בין ר"ה לסוכות קוראים בה האזינו ואז נצבים וילך שהן
פרשות קצרות קוראים יחדיו לפני ר"ה, ואם יש שתי שבתות בין ר"ה לסוכות
מחלקים את נצבים ווילך לשתים ובשבת אחר ר"ה קוראים וילך.
יד. כאמור, פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תכח ס"ד): "לעולם קורין צו את אהרן
קודם פסח בפשוטה, ומצורע במעוברת, חוץ מבה"ח מעוברת (וה"ש מעוברת)
שקורין אחרי מות קודם הפסח. ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת,
תשעה באב קודם ואתחנן, אתם נצבים קודם ר"ה. ולכן כשר"ה ביום ב"ג, שיש
שתי שבתות בין ר"ה לסוכות, צריכים לחלק נצבים וילך כדי שיקראו וילך בין ר"ה
לצום כפור, והאזינו בין צום כפור לסוכות; וסימן: ב"ג המלך (דניאל א, ה) פת וילך.
אבל כשר"ה ביום ה"ו, אז אין בין ר"ה לסוכות אלא שבת אחת שקורין בה האזינו,
אז וילך עם נצבים קודם ר"ה, וסי' לפשוטה: פקדו ופסחו, ולמעוברת: סגרו ופסחו,
מנו ועצרו, צומו וצלו, קומו ותקעו". ופסק השו"ע יובן לפי הדברים לעיל.
וכן כתב הלבוש (או"ח סי' תכח ס"ד) ביחס לפר' במדבר קודם שבועות:
"ונמשך מזה ג"כ סימן לקריאת הפרשיות, לפשוטה פקדו ופסחו, ולמעוברת סגרו
ופסחו, מנו ועצרו, צומו וצלו, קומו ותקעו. פירוש בשנה פשוטה קורין לעולם צו
קודם הפסח וזהו פקדו ופסחו, ובשנה מעוברת קורין מצורע קודם הפסח וזהו סגרו
ופסחו, חוץ מבה"ח וה"ש מעוברת שקורין אחרי מות קודם הפסח. ולעולם קורין
פרשת במדבר שיש בה מניינן של ישראל קודם שבועות וזהו מנו ועצרו. והטעם
שעשו סימן הזה, כדי שלעולם תפסיק הפרשה הזאת בין פרשת בחקותי שיש בה
קללות התוכחה ובין חג השבועות, שהוא יום הדין על הפירות, שלא יקראו
הקללות סמוך ליום הדין ויהיה לו פתחון פה לשטן לקטרג ח"ו. וט' באב לעולם
קודם ואתחנן וזהו צומו וצולו, והטעם הוא כדי שיקראו פרשת דברים שמתחלת
בתוכחותיו של משה קודם ט' באב, כדי להפטיר בה בחזון שהוא תוכחות ישעיה
על חורבן".
וכך כתב הפרי חדש (או"ח סי תכח ס"ד) לענין הקריאה קודם חג השבועות:
"ומה שכתב ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת. בסוף פרק בני העיר
[מגילה לא, ב] תניא עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים
[פרשת בחקתי] קודם עצרת ושבמשנה תורה [פרשת נצבים] קודם ראש השנה,
ואמרינן התם שהטעם כדי שתכלה שנה וקללותיה דעצרת נמי ראש השנה היא,
וכדתנן [ראש השנה טז, א] ובעצרת על פירות האילן, וכתבו בתוספות [מגילה שם
ד"ה קללות] שהטעם שאנו קורים במדבר סיני קודם עצרת כדי שלא להסמיך
הקללות שבחוקתי לעצרת, ע"כ. ויראה דכי היכי דבשנה מעוברת וראש השנה
ביום חמישי מוסיפים עוד פרשה וקורים אחרי מות קודם פסח וכדלעיל [בשו"ע],
הכי נמי יש לקרות נשא קודם עצרת, וכן כתבו בחרוזים של א"י צבא מדבר בטרם
העצרת רע"ה נשא וחג עשר דברים, ופירוש רע"ה ר"ל שחל ראש עיבור יום חמישי
קורים נשא ואחר כך עושים חג עשר דברים שהוא עצרת". ועי' בביאור הגר"א.
טו. כדוגמת המהרי"ט נשאל בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג, או"ח סי' נח) על מנהג
ארץ ישראל: "סדר חבור הפרשיות בשנתנו זאת התרצ"ז בסימניה הכ"ז. זאת
אומרת שר"ה שלה חל ביום החמישי ופסח ביום השבת והיא שנה כסדרה
ופשוטה, שנבדלים אנשי ארץ ישראל ובני הגולה בקריאת התורה של פרשת
שמיני, שבני ארץ ישראל קוראים אותה ביום אסרו חג של פסח ובני חו"ל קורין
ביום זה פרשת כל הבכור ופרשת שמיני בשבת לשאחריו כ"ט ניסן וכדי לשוב
ולהתאחד בקריאת התורה יש שני דרכים, או להפריד תזריע ומצורע בארץ ישראל
ולהתאחד תיכף עם בני הגולה, או לחבר תזריע ומצורע ואחרי מות קדושים
ולהפריד בהר ובחוקותי. ואמנם בעינא דשפיר חזי ראה מעכ"ת מ"ש המג"א וספר
שער המפקד משם ספר שדה הארץ בענין זה לתת טעם למנהג ארץ ישראל
לחבר תזו"מ ואחו"ק ולהפריד בהר ובחוקתי, ולא נראו דבריהם בעיניו. ומסיק דטפי
עדיף להפריד תזריע ומצורע בארץ ישראל כדי להתאחד בזמן היותר קרוב עם
סדר הקריאה עם בני הגולה".
הרה"ג הראשל"צ בצמ"ח עוזיאל נו"נ באפשרויות השונות ומביא את תשובת
המהרי"ט, אולם מסיק: "זה היה נראה לי להלכה, אבל למעשה הואיל ובירושלים
נקבע המנהג על ידי רבותינו הקדמונים שישבו על כסא ההוראה והרבנות
בעיקו"ת זו ומנהג זה נמשך עד היום גם לכל קהלות עולי הגולה שעלו ממדינות
שונות, והיות ועתה שהתקרבו הדרכים הרבה מאד וביותר בין תל אביב וירושלים
שתמיד נמצאים אורחים מירושלים לתל אביב וכן להיפך, ואם נעשה איזה הבדל
שהוא בין ירושלים ליתר חלקי הארץ יהיה הדבר תמוה לרבים ויביא לידי כך
שרבים מהנוסעים מהכא להתם ומהתם להכא יפסידו קריאת פרשה אחת או
שיקראו אותה פעמים. ולא נכון להביא עוד חלוקי מנהגים בארץ והיות ומנהג זה
אינו חלילה מכל מנהגי טעות אלא הוא מנהג שיש לו שורש ויסוד לכן נראה לע"ד
להשאיר מנהגם של ראשונים שנתקבל בכל ארץ ישראל כל זמן שמנהג זה קיים
בירושלים".