חבל נחלתו טו ה
סימן ה
ועוזבי ה' יכלו – זה המניח ספר תורה ויוצא
שאלה
מי שנכנס לצורך כלשהו למקום שקוראים בתורה את סדר היום, האם מותר
לצאת תוך כדי הקריאה, או שחייב להמתין עד שהעולה יסיים את קריאתו?
תשובה
א. בתלמוד בבלי (ברכות ח ע"א): "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר
רבי אמי: מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו – זה המניח ספר תורה ויוצא. רבי אבהו נפיק
בין גברא לגברא. בעי רב פפא: בין פסוקא לפסוקא מהו? תיקו. רב ששת מהדר
אפיה וגריס, אמר: אנן בדידן ואינהו בדידהו".
לא בואר לאיזה צורך יוצא, האם גם לצורכי מצוה כגון מוהל שיאחר את הרכבת
ג"כ אסור לצאת, האם גם הנצרך לנקביו וכד', האם הורה שילדו מפריע את
האחרים מלשמוע אף הוא כלול באיסור זה. האם המדובר במי שהתפלל במניין
הזה או אף מי שנכנס לקרוא לפלוני או לאסוף צדקה וכד'.
ב. פשוט, שאין כוונת הפסוק ליוצאים בקריאת התורה, ולא איסור מדברי קבלה
(נביאים), אלא ר' אמי מפנה את האמירה החריפה בנביא והקללה שבסופה
ליוצאים בעת קריאת התורה.
ופירוש הפסק כאמור בפירוש המלבי"ם (ישעיהו א, כח): "ושבר. שיעור הכתובים,
ציון במשפט תפדה ושבר פושעים יחדו, ר"ל פדיית ציון ושביה, ושבר של
הפושעים והחטאים יהיו יחדיו בזמן אחד, שבעת שתפדה ציון ע"י משפט וצדקה,
בעת הזאת יבא ג"כ שבר של הפושעים, ועוזבי ה' יכלו אז מן העולם, ומתחיל עתה
לבאר איך ישברו הפושעים בשני סוגיהם שהזכיר עד הנה, שהם הפושעים נגד ה'
והחוטאים נגד בני אדם". וא"כ משמעות הנבואה שבזמן הגאולה עוזבי ה' יכלו. ור'
אמי הפנה אותה בתור אסמכתא וכדברי אזהרה וענישה ליוצאים בשעת קריאת
התורה.
ובסדר רב עמרם גאון (סדר תפילה) מביא על סדר הגאולה בברכות תפילת
עמידה (מגילה יז ע"ב): "וכיון שנעשה דין ברשעים כלו המינים. וכולל זדים עם
המינים דכתיב ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי ה' יכלו". כלומר לומד על כילוי
הרשעים לעת"ל ולא על יציאה בעת הקריאה בספר תורה.
המהרש"א (חידושי אגדות ברכות ח ע"א) הסביר מדוע ר' אמי למד פסוק זה דוקא
על יציאה בקריאת התורה: "מ"ד עוזבי ה' וגו' זה המניח ס"ת כו'. דגבי תורה כתיב
האי לישנא על עזבם את תורתי וגו' וק"ל". וא"כ דימה בין עזיבת התורה בפס'
מירמיהו לעזיבת ה' בפסוק מישעיהו.
ג. הלימוד ממסכת ברכות מופיע בראשונים רבים: הלכות גדולות סי' כד, הלכות
צרכי ציבור עמ' רסג; רי"ף ברכות ד ע"א, מגילה יד ע"ב; מחזור ויטרי סימן צג,
סימן קכד; סידור רש"י סי' תיט; רא"ש ברכות פ"א סי' ז; פסקי הרי"ד ברכות ח
ע"א; מאירי ברכות ח ע"א; פסקי ריא"ז ברכות פ"א אות יח; טור סי' קמו; שבולי
הלקט ענין תפילה סי' מ; מנורת המאור פרק ב, תפילה קריאת ספר התורה עמוד
168; ועוד, אולם מעטים ניסו לברר את השאלות והגדרים עליהם שאלנו לעיל.
מרבינו יהונתן (על רי"ף מגילה יד ע"ב) ניתן ללמוד מעט על חומרת האיסור: "ר'
אבהו נפיק בין גברא לגברא, לפי שהיה ר' אבהו טרוד בעסקי המלכות כדאמרינן
בכמה מקומות [סנהדרין י"ד ע"א] כד אתי ר' אבהו נפקן מטרוניתא דקיסר לאפיה
וקורין לו רבה דעמיה מדברנא דאומתיה וכו' לפיכך לא היה [יכול] שלא יצא משום
שלום מלכות ואפילו הכי לא היה רוצה לצאת כי אם בין גברא לגברא מקום
שמותר לכל אדם לצאת".
היינו, לר' אבהו היה מותר לצאת אף תוך כדי הקריאה בגלל שלום מלכות, והוא
החמיר על עצמו שלא לצאת עד בין גברא לגברא.
ד. הריטב"א ביומא (ע ע"א) מקשה מדוע המשנה כותבת שאין אדם יכול לראות
כהן גדול שקורא ושריפת פר ושעיר של יוה"כ שנעשים בחוץ "לא מפני שאינו
רשאי", ושואל הרי אסור לצאת בזמן קריאת התורה של כהן גדול וא"כ באמת אינו
רשאי?
ומתרץ: "כלומר פשיטא דרשאי להניח קריאת התורה וללכת לראות שריפת הפרים
דאע"ג דאמרינן ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה ויוצא, הרי אפשר לצאת בכאן
בין פרשת אחרי מות לפרשת אך בעשור שאפילו בין גברא לגברא מותר, וכ"ש בין
פרשה לפרשה ואף על גב דתרווייהו בחד גברא". וכ"כ תוספות ישנים (יומא ע
ע"א).
וכך כתב המטה משה (עמוד העבודה, קריאת התורה סי' רנ) על חומר האיסור
וכלפי מי נאמר:
"ומה מאוד נמלצו לחכי בזה אמרי פי החכם ר' אברהם סבע בספר צרור המור
פרשת פקודי (ד"ה אלה) וז"ל, מה שאמרו חז"ל ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה
ויוצא, וכן רגילין בשעה שמוציאים ספר תורה מן ההיכל מיד יוצאים רובם
למלאכתם או לדבר בלשון הרע. וזהו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם,
והיא מונח בתיבה. ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, היינו ולא שמעו בקולי ולא הלכו
בה. אבל זאת רעה שנייה שעושים ישראל בשעת קריאת התורה, שהדין הוא שיש
להם לשמוע לדברי החזן שהוא קורא בספר ולכוון לדבריו, לראות הדברים שאומר
אם קיימו אותם אם בטלו אותם לשוב בתשובה. ויש להם לכוון לדבריו כיום מתן
תורה שהיה יושב בהר שהוא כמו תיבה ואומר אנכי ה', לא יהיה לך, כמי שקורא
בספר וכל העם תחת ההר שומעים ומכוונים. והם אין עושים כן, אלא כולם
מספרים אלו עם אלו בדברי מהתלות ותעתועים, ובדברי המלאכות חדשים גם
ישנים, ואותן שאין עושין כן קורין בחומשים בקולי קולות, והרי אמרו (ר"ה כז א)
תרי קלי לא משתמעי, ואל זה אמר לא שמעו בקולי ולא הלכו בה עכ"ל".
ה. הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ב ה"ט) לא הביא זאת עם העונש
הנאמר בפסוק אלא כאיסור: "כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר
אפילו בדבר הלכה אלא הכל שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא
שנאמר ואזני כל העם אל ספר התורה, ואסור לצאת מן הכנסת בשעה שהקורא
קורא, ומותר לצאת בין איש לאיש, ומי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנותו
מותר לו לעסוק בתלמוד תורה בשעה שהקורא קורא בתורה".
ונראה ללמוד מדבריו שהאיסור לצאת הוא משום כבוד קריאת התורה בציבור
ודוקא ליושבים בבית הכנסת ומשתתפים בתפילה נאמר האיסור, אולם מי שנכנס
לבית הכנסת בצורה ארעית לא עליו נאמר האיסור.
בבאר יהודה באר את סדר הרמב"ם בהלכה זו: "ק' היכי שייכי הני דינים אהדדי
ובפרט דמאי קמ"ל דאסור לצאת מבהכנ"ס בשעת הקריאה דפשיטא דאסור דא"כ
לא ישמע הקריאה והפ"מ הרגיש בזה מש"ה מפרש לה הרמב"ם ז"ל דמיירי הכל
מענין עסק בתורה דאם רוצה לצאת למקום אחר לעסוק אז בתורה וקמ"ל
מעיקרא דאסור לצאת ור"א נפיק בין גברא לגברא כדי לעסוק בתורה ואין איסור
בזה אפי' כשאין תורתו אומנותו וכש"כ קודם שנפתח הס"ת דמותר לצאת לעסוק
בתורה דס"ל כשיטת שאר המפרשים דבשביל עסק התורה מיפטר משמיעת
הקריאה אפי' שאין תורתו אומנותו... ובזה מדוייקין שפיר דברי הרמב"ם ז"ל
דמעיקרא אמר דבשעת הקריאה בבהכנ"ס אסור לו לעסוק בד"ת ואם ירצה לצאת
מבהכנ"ס כדי לעסוק בתורה במקום אחר גם זה אסור בשעת הקריאה כיון
דהס"ת פתוח ורק קודם שנפתח הס"ת או בין גברא לגברא שרי ומי שתורתו
אומנותו שרי לעסוק גם בבהכנ"ס וז"ב לפע"ד בפי' בס"ד".
עולה מדבריו שהאיסור הוא לצאת לדברי הרשות או אפילו לצאת ללמוד תורה
תוך כדי הקריאה, ונראה שה"ה לצורך אחר כגון לדבר מצוה – אסור.
ו. לעומתם במעשה רקח כתב שהיוצא חייב בעונש חמור וכתב: "ואסור לצאת וכו'.
פ"ק דברכות דף ח' מימרא דרבי חייא בר אמי משמיה דעולא ועוזבי ה' יכלו זה
המניח ספר תורה פתוח ויוצא ע"כ ויש ליזהר מאד בדבר דקאי בלטותא דכליה חס
ושלום".
"ומותר לצאת וכו'. גם זה שם ועיין להרב כנסת הגדולה שם בשם סדר היום
שהחמיר שלא לצאת מבית הכנסת כי אם לצורך גדול והרב עצמו הביא לו
סמוכות מהגמרא עיין שם".
בכנה"ג (טור סי' קמו) הביא מתוך ספר סדר היום (קריאת התורה בשבת): "ודוקא
מתוך דוחק גדול ומתוך אונס ובעל נפש שיכול לעמוד על נפשו ודעתו להכניע יצרו
הרע לעמוד בבית הכנסת מראש ועד סוף למה יצא ויכנס ואין כבוד לתורה אא"כ
יהיה מתוך אונס גמור וניכר או צרכי רבים או פקוח נפש שאז ראוי לו לצאת ואין
ראוי לו לעמוד".
היינו האיסור הוא על מי שיוצא לדבר הרשות ויכנס מיד אח"כ, מתוך הזלזול בכבוד
תורה אבל מותר לצאת מתוך אונס גמור וניכר לאחרים, או לשם צרכי רבים או
משום פיקו"נ. וכן הביא אף באליה זוטא. ומשמע שמותר לצאת אף תוך כדי
הקריאה ואינו בכלל עוזבי ה'. שהם אלה שיוצאים ללא צורך או לשיחה וכד', אבל
מי שיוצא מתוך צורך אמיתי נראה שלא עליו נאמרה הקללה. ואין דין כבוד תורה
חמור יותר ממצוות התורה שאונס רחמנא פטריה.
וכ"נ מדרכי משה (הקצר, או"ח סי' קמו ס"ק א) שכתב לגבי דיבור בקה"ת:
"ובתולדות אדם וחוה נתיב ב' ח"ג (יט ע"ד) דלהורות דבר הלכה או לפרוש מדבר
איסור לפי שעה שפיר דמי". ונראה שק"ו שמותר לצאת לצורך זה שהרי דיבור
חמור מיציאה שכן אסור לספר בין גברא לגברא (ב"י סי' קמו, ב).
ז. לגבי הדיון בגמרא מתי מותר לצאת כתב הפרישה (או"ח סי' קמו ס"ק ב):
"ואפילו בין פסוק לפסוק. פירוש אף על גב דהיו נוהגין לתרגם כן כתב ה"ר יונה
(ברכות ד. ד"ה בין)". ובס"ק ג באר: "אבל בין גברא לגברא שפיר דמי. הואיל
וספר תורה אינו פתוח".
כלומר כאשר הספר פתוח אין לצאת אפילו במקום שקורא פסוק ומתרגמו, אבל
כאשר הספר סגור כגון בין עולה לעולה מותר לצאת.
והב"ח (ס"ק א) כתב: "גרסינן בפרק קמא דברכות. שם (ח, א) ר' אבהו נפיק בין
גברא לגברא פירוש כיון דהס"ת אינו פתוח שרי בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא
מאי תיקו. פירוש כיון דאינו קורא בתורה דבין פסוקא לפסוקא היה המתרגם
מתרגם אין בו משום ועוזבי יי' יכלו אף על פי שהוא פתוח או דילמא כיון דהס"ת
פתוח אסור וכיון דאסיקנא בתיקו אזלינן לחומרא (תר"י ד א ד"ה בין)".
ובביאור הגר"א (או"ח סי' קמו ס"א) באר מדוע מכריעים לאיסור בין פסוק לפסוק:
"ואפי' בין פסוקא לפסוקא אסור דתיקו דאורייתא לחומרא תר"י וטור, והשמיט
הש"ע שאינו נוהג עכשיו שאין מתרגמין עכשיו ואין מפסיקין בין פסוק לפסוק".
וצריך להבין מדוע הגר"א רואה באיסור היציאה איסור מן התורה? ונראה שמבין
זאת כאיסור הנובע מכבוד תורה ולכן רואה זאת כתיקו בדאורייתא.
בניגוד לפרישה ולב"ח שכתבו שאין לצאת כשס"ת פתוח כתב באליה זוטא (סי'
קמו ס"ק ב): "ובלחם חמודות דף ד' ומלבושי יום טוב (=שניהם לתויו"ט על
הלבוש) פסקו כרמב"ם דדוקא משעה שהתחיל לקרות אסור אח"כ אפילו בין
גברא לגברא, אבל לא משעה שנפתח". וכן דן בכך באליה רבה.
היינו ההיתר לצאת הוא דוקא בשעת קריאת התורה בעצמה ולא מעת פתיחת
הספר עד סגירתו.
בביאור הלכה (סי' קמו ס"א) הכריע: "כשהוא פתוח – מלשון זה משמע דאפילו
לא התחילו עדיין לקרות אסור מכיון שכבר נפתח הספר ואף דבס"ב סתם
המחבר כהרמב"ם דדוקא כשהתחיל לקרות אסור, הכא לענין לצאת חמיר טפי
ואף דלענין בין גברי לגברי חמיר שם מהכא דהכא שרי והתם אסור לענין לצאת
כשהיא פתוחה חמיר הכא מהתם אכן מלשון הרמב"ם משמע דהכא ג"כ אינו
אסור רק כשהתחיל לקרות אמנם לפי מה שמצדד המ"א וכן משמע מהגר"א דשם
ג"כ אסור תיכף משנפתח א"כ בעניננו בודאי אין להקל".
אמנם לגבי יציאה בסיום קריאה כתב בביאור הלכה: "עיין בפר"ח שמצדד לומר
דמשעה שגמר הקריאה אפילו לא בירך עדיין ברכת אשר נתן יכול לצאת ובספר
מטה יהודה חולק ע"ז דהברכה שייכא להקריאה וחשיבא כוותיה עי"ש". ולפי
הפר"ח חשוב כספר סגור אע"פ שהקורא עדיין לא ברך.
ח. השולחן ערוך (או"ח סי' קמו ס"א) פסק: "אסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא
פתוח, אבל בין גברא לגברא, שפיר דמי".
המג"א הוסיף שאין לצאת בין פסוק לפסוק, ואפילו במקומות שקודם אקדמות
בשבועות היו קוראים פסוק אחד. והביא שלצורך גדול מותר לצאת כאמור בסדר
היום. וכ"כ באליה רבה.
והפר"ח כתב שהכריעו לחומרא שאין לצאת בין פסוק לפסוק בגלל העונש
בישעיהו.
הפמ"ג אשל אברהם (ס"ק ב) כתב שמותר לצאת לצורך גדול. "והיינו כששמע
קריאת התורה כבר, או שדעתו לבוא מיד. ומסופק אני אם בא אדם לבית הכנסת
באמצע קריאת ספר תורה לחפש אדם וכדומה, אם רשאי לצאת באמצע הקריאה,
ועיין מ"א [סימן] קל"ח אות א' משמע כהאי גוונא ג"כ אסור, וצ"ע".
ולענ"ד מותר לו לצאת, שכיון שאינו נותן לבו לקריאת התורה ונכנס רק לשם
קריאת פלוני מה כבוד תורה בהשארותו במקום. והמג"א דיבר שם על קריאת ג'
פסוקים מפני הנכנסים ומפני היוצאים, ואלו אנשים שהיו שייכים לקהל השומעים
או מצטרפים אליו, אבל מי שרק נכנס ע"מ לצאת בפשטות אינו חייב להתעכב עד
בין גברא לגברא משום כבוד התורה2.
ט. ערוך השולחן (או"ח סי' קמו ס"א) סיכם: "אמרינן בברכות [ח':] מאי דכתיב
[ישעיה א, כח] ועוזבי ד' יכלו זה המניח ס"ת כשהיא פתוחה ויוצא כלומר לא
מיבעיא בעת הקריאה דאסור אלא אפילו בין פסוק לפסוק בעת שמתרגם
המתרגם כפי המנהג שבימיהם ג"כ אסור שהרי הס"ת פתוחה ומיד יקראנה אבל
בין גברא לגברא שאז אינה פתוחה אלא גוללין אותה או פורסין עליה מפה כמ"ש
בסי' קל"ט אז מותר לצאת אם צריך לצאת לצורך גדול [מג"א סק"א] ואונס גמור
[א"ר בשם אגודה וסדה"י] ומבואר דבאמצע הקריאה אפילו בכה"ג אסור ואף על
גב דאונס רחמנא פטריה מ"מ כל כמה שיכול לאנוס עצמו מחויב לאנוס עצמו ולא
לצאת. ויש להסתפק אם צריך לנקביו דעובר על בל תשקצו אם דינו כאמצע
פסוקי דזמרה או ק"ש וברכותיה ויצא או דינו כתפלה שגומר תפלתו ונלע"ד דדינו
כתפלה דגדול כבוד התורה ככבוד השכינה וכמאמרם ז"ל [ילקוט שמעוני ירמיה
רמז רפב] הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וצריך להמתין עד שיגמור העולה אם רק
ביכולתו להשהות עצמו".
ונלענ"ד שדוקא ליושבים שם בעת קרה"ת אבל לגבי נכנסים ויוצאים כגון אוספי
צדקה אין בכניסתם משום כבוד תורה ואין ביציאתם משום חוסר כבוד תורה.
י. רבי עקיבא איגר העיר לגבי 'צורך גדול': "ע' תשב"ץ ח"ג סי' צ"ח". וז"ל שו"ת
התשב"ץ (ח"ג סי' צח): "וענין יציאת בחורי חמד בשעת ס"ת וכמעט שאני אומר
שעליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו ומתרגמינן ודשבק אורייתא דיי' ישתצון ואף על פי
שהתלמוד (ברכות ח' ע"א) לא אסר אלא באמצע הפסוק והתירו בין גברא לגברא
והית' השאל' בין פסוקא לפסוקא זה כשאירע הדבר באקראי בעלמא אבל
כשעושין זה תדיר נראה פירוק עול תורה ואם יוצאים בהפטרה ואינם חוזרים לתפל'
מוסף ראוי לצבור לגדור זה בקנס לשמן למאור"... והו"ד אף בביאור הלכה.
ואף מדבריו נראה שאין המדובר באיסור ובעונש על הנכנסים ויוצאים לצרכים
אחרים, אלא דוקא על המתפללים השומעים קריאת התורה ויוצאים לדבר הרשות
או סתם לשם שיחה וכד'.
יא. ראיתי בחשוקי חמד (ברכות ח ע"א) שכתב:
"שאלה. הנכנס לבית כנסת להודיע דבר מה לאחד המתפללים, והציבור קורא
בתורה. האם אסור לו לצאת מבית הכנסת עד שיסיימו את הקריאה, שהרי נאמר
במסכת ברכות דף ח ע"א מאי דכתיב, ועוזבי ה' יכלו, (ישעיה א') זה המניח ספר
תורה כשהוא פתוח ויוצא".
"תשובה. כתוב ב"הערות" למסכת ברכות בשם מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א, ולענין גבאי צדקה נראה דלא מקרי מניח ס"ת ויוצא, אלא במי שנמצא
בקביעות, הוא נקרא מניח ס"ת ויוצא, אבל מי שלא נכנס אלא ליטול מה שצריך
ליטול, ויוצא, לא מקרי יוצא, שהרי לא 'נכנס'. אמנם לכתחילה ראוי להמתין על
בין גברא לגברא, אבל בשעת הדחק יש לסמוך על זה, יעו"ש. ונראה דה"ה
בענייננו". וא"כ מה שמספ"ל לפמ"ג פשיטא ליה לגרי"ש אלישיב זצ"ל.
יב. בשו"ת שלמת חיים (או"ח סי' קמו) דן כך: "באמצע קריאת התורה התחיל
תינוק לבכות בביהכנ"ס ומבלבל קצת, האם מותר אז להוציאו. ואולי אף לפי
המבואר (בסי' קמ"ו) דאסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא פתוח, מ"מ הכא מה שהוא
יוצא מביהכנ"ס כוונתו כדי שלא יתבלבלו מלשמוע קרה"ת, וזהו לכבודה של
תורה. דוגמא לזה במג"א (סי' צ' ס"ק כ"ו), אבל אם יוצא מביהכנ"ס על מנת לחזור
מצוה לרוץ כדי שיחזור מהר. ואף לדעת הלחם חמודות שם דחוכך להחמיר מפני
חשש הרואים, הכא הכל יודעים למה הוא יוצא".
"תשובה: אם אינו יכול להשתיק התינוק נראה פשיטא דמותר".
יג. בכף החיים (סי' קמו ס"ק א) כתב שאם קראו לו לעלות לתורה בבית כנסת
סמוך מותר לו לצאת אף שמניח את הש"ץ קורא בתורה במקומו. ובס"ק ב הביא
דעת האחרונים שאשה מותרת לצאת בעת קה"ת אם כי הוא עצמו סבר שאם
יכולה להישאר ולצאת בין גברא לגברא עדיף.
מסקנות
א. האיסור לצאת בזמן קריאת התורה הוא חמור בגלל ביזוי התורה ביציאה תוך
כדי הקריאה, ולכן חששו לקללה בסוף הפסוק.
ב. האיסור לצאת בעת הקריאה וההיתר לצאת בין גברא לגברא מוטל על
הנמצאים בבית הכנסת לשם תפילה או לימוד תורה.
ג. אנשים שנכנסים לשם איסוף צדקה, או לקרוא למאן דהו, או לאסוף חפץ
ששכחו וכד' מותרים לצאת אף תוך כדי הקריאה מפני שלא עליהם נאמר האיסור.
ד. מי שצריך לצאת לצורך מצוה או לצורך דחוף או משום אונס וכד' מותר לצאת
אף תוך כדי הקריאה. וכמובן שעדיף ומובחר אם יכול להמתין עד שיסיימו את
הקריאה לאותו עולה.