חבל נחלתו ח נב
סימן נב
תשלום מאוחר על ימי מילואים
שאלה
בסיום שירות מילואים מקבל החייל אישור על ימי המילואים ששרת, אותו הוא מעביר למקום העבודה ומקבל ממקום העבודה תשלום הנגבה ישירות מביטוח לאומי ובעקיפין ממשרד הבטחון. חייל ששרת במילואים מספר ימים לא קיבל את האישור. כאשר פנה לאחר זמן מה לשלישות האחראית לנתינת האישור נאמר לו שלא ניתן עתה לתת אישור על הימים ששרת, ועל כן ניתן לו אישור על תקופה מאוחרת בה לא שרת במילואים. אלא שכאמור התשלום מתבצע ע"י מקום העבודה עפ"י המשכורת שמקבל החייל ממנה. במקרה הנוכחי החייל החליף את מקום העבודה ואע"פ שאת המילואים הוא עשה בתקופת עבודתו אצל מעסיק אחד, באותם ימים שקיבל עליהם אישור עבד כבר אצל מעסיק חדש, ובמקום החדש הוא משתכר יותר.
האם מותר לו לקבל אישור לזמן מאוחר אשר במציאות לא שרת בו? האם הוא רשאי לגבות את תשלום ימי המילואים מן המעסיק החדש אע"פ שאת ימי המילואים הוא שרת אצל מעסיק אחר?
תשובה
א. נראה לי שאת האישור הוא מותר וחייב לקחת. הרי הוא שרת ימי מילואים והפסיד ימי עבודה במקום עבודתו באזרחות, וא"כ אם צה"ל אינו יכול לתת לו אישור על התקופה בה הוא שרת מחמת סיבות בירוקרטיות, הוא אינו צריך להיות נפסד מכך. ואף שלכאורה יש בכך משום שקר, נראה שדבר זה נהוג בצה"ל לתת אישורים שאינם דוקא על הימים ששרת בפועל אלא מקפידים שמספר הימים יהיה זהה למספר אותו שרת החייל. ועל כן חייל ששרת שירות מילואים מפוצל מצרפים את זמן השירות ונותנים אישור כולל למספר הימים ללא הימים שלא שרת בהם. ולכן אף שהימים שעליהם קיבל אישור אינם תואמים את הימים בהם שרת בפועל במילואים, זו דרך הרישום של הצבא ואין בכך שקר. וא"כ הוא ודאי מותר לקבל אישור על ימי מילואים בתאריכים שהצבא נתן לו.
ב. לכאורה השכיר בשאלתנו מקבל שכר גבוה בגלל האיחור בתשלום. שכיר שהתשלום על עבודתו לא ניתן בסיום השכירות אלא באיחור ומעבידו מוסיף לו מעצמו בתשלום השכירות, לפי השו"ע הדבר מותר ואין בכך רבית, ויש מחמירים בכך עי' ספר תורת הרבית פי"ד סעיף כו ובהערות. וכאן שלא היה שום סיכום על הוספה נראה שהדבר מותר.
ג. אבל נראה שבמקרה הנוכחי אין זו שכירות רגילה. ככלל התשלום על ימי המילואים לכל חייל מבחינת המדינה הוא שרירותי ולא ניתן כתשלום על שכירות. אין השכירות עבור פעולות מסויימות, בהבדלה בין קושי המלאכה או הסיכון שבה. התשלום לכ"א הוא לא לפי המלאכה אלא לפי מקום עבודתו מחוץ לצה"ל, ואפילו שניים אשר עושים אותן פעולות בדיוק במילואים, והאחד משתכר שכר מסויים וחברו משתכר פי שתים או שלוש הרי כל אחד יקבל לפי מקום עבודתו באזרחות ולא לפי עבודתו בצה"ל. ולכן התשלום שהצבא משלם אינו דמי שכירות עבור ימי המילואים, אלא מעין פיצוי שאינו בהתאמה לעבודה ולמאמץ בימי המילואים. התשלום לפי משכורתו האזרחית אינו תשלום על שכירות אלא דרך פיצוי על ימי מילואים. ולכן הימים הרשומים על האישור אינם צריכים להיות דוקא אלה בהם שרת במילואים, שכן אין זה שכר על אותם ימים, ודי בכך שמספרם יהא תואם את הימים ששרתו בהם בפועל. ולכן אם המדינה מסיבותיה החליטה להוציא אישור על ימים אחרים, ומזלו של החייל הוא שהוא זכאי בהם לתשלום יותר גבוה ממקום עבודתו – מזלו גרם, ואין בכך נטילת שכר על ימים שלא שרת בהם.
מצד המדינה אין בכך הפסד, שכן לגביה אחת היא אם החייל משכורתו האזרחית גבוהה או נמוכה, ואין זה נכלל בשיקולי הצבא את מי לקרוא למילואים. וכמובן המעביד המשלם בפועל מקבל את ההחזר המלא מביטוח לאומי.
נראה על כן שצריך להסתכל על תשלום ימי המילואים לא כמשכורת, אלא כתשלום הנמדד לפי מספר הימים להם ניתן האישור, בלי קשר לימים בהם החייל שרת בפועל במילואים.
ד. דוגמא לזכות מעין זו במשנה בכתובות (מא ע"ב, ריש פ"ד) שם נאמר: "נערה שנתפתתה – בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה. עמדה בדין עד שלא מת האב – הרי הן של אב, מת האב – הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב – הרי הן של עצמה".
ומפרש רש"י: "לא הספיקה לעמוד בדין וכו' – כיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן (דף מג) אין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא".
היינו, זכות הממון על נזקי האנוסה והקנס של חמישים כסף אין האב זכאי בהם אלא משעת העמדה בדין, וכיון שמת האב קודם העמדה בדין קנסה לעצמה, וכן אם בגרה קודם העמדה בדין קנסה לעצמה. וכפירוקו של רב יוסף (כתובות מב ע"ב): "שאני התם, דאמר קרא (דברים כב) 'ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף', לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה". היינו האב זכאי כבר מרגע האונס בתשלומים, ולכאורה היינו סוברים שהם ככל חוב ממוני והוא יכול להורישו וכד', ובאה התורה ומגלה שאין זה כך אלא הזכות קיימת, אבל הנותן לה דין ממון היא ההעמדה בדין.
אף לגבי מקרה דידן נראה שהזכות לפיצוי על ימי מילואים קיימת לחייל, אך המימוש שלה הוא לפי ימי המילואים שירשמו באישור.
ה. דוגמא נוספת לדבר במערכת האזרחית, של חוקי העבודה ניתן למצוא בימי חופשה. שכיר זכאי לימי חופשה שנתיים. עובד שלא ניצל את ימי החופשה יכול לצוברם למספר שנים (כל מערכת לפי סדריה). עובד שנטל ימי חופשה לאחר מספר שנים, מנצל ימים משנים שעברו על אף שמשכורתו עלתה. נמצא שעבור ימי החופשה שהוא נוטל עתה הוא מקבל משכורת גבוהה מאשר לפני כמה שנים, אע"פ שאת אותם ימים הוא "צבר" לפני כמה שנים. לכאורה הוא "חסך" אז יום חופשה שעלה לדוגמא מאה שקלים, ועתה שנים לאחר מכן יום זה עולה למעביד מאה ושלושים שקלים ואותו הוא יקבל במשכורתו עתה. אולם אין בכך רבית (עי' תורת הרבית הוספה אחרונה לפי"ד) ואף אין בכך שקר או רמאות, שכן אותם ימי החופשה אינו כסף מזומן שהוא חוסך למעבידו וכביכול מלווה לו ועתה הוא נפרע בשכר המתנת מעותיו. אלא הוא צובר זכאות לימי חופשה שכאשר יטול אותם ויצא לחופשה ישולמו לו עפ"י עבודתו בזמן נטילת החופשה. ואע"פ שאת הזכות ליטלם הוא קיבל בשנים עברו. נמצא שאין כאן קבלת שכר על ימי חופשה של שנים קודמות ועליהם הוא זכאי בשכר נמוך אלא ניצול הזכות הזו עתה ושכר בהתאם לשכרו עתה.
וכן במקומות עבודה שעובד מותר לו 'להוון' את ימי החופשה שצבר ולקבלם כתוספת לדמי הפרישה. היינו להחשיב את ימי החופשה שלא נטלם כימי עבודה ולקבל עליהם משכורת, גם אז הוא 'מהוון' אותם ומקבל עליהם תשלום לפי משכורתו האחרונה ולא לפי השכר אותו קיבל כאשר צבר את אותם ימים.
וכן לגבי שאלה דידן, אע"פ שמשכורתו עתה גבוהה מהשכר אותו השתכר בזמן המילואים בפועל, אין זה שכר שנקבע בעת עשיית השכירות, אלא קבלת פיצוי על הימים ששרת, ואע"פ ששערוך הפיצוי הוא עפ"י אותם ימים שלא שרת בהם בפועל זו זכאותו*.