חבל נחלתו ח לה
סימן לה
האם קרקע בארץ ישראל היא תנאי לוידוי מעשרות
שאלה
האם בעלות על קרקע בארץ ישראל היא תנאי לוידוי מעשרות?
תשובה
א. המשנה במסכת פאה (פ"ג מ"ו) מונה: "ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה".
המשנה כפי שהיא לפנינו אינה מזכירה וידוי מעשרות.
אולם בתשובות הגאונים (הרכבי סי' רעט) נזכר במפורש וידוי מעשרות: "ותניא ר' עקיבא אומ' קרקע כל שהוא חייבת בפיאה ובב' וכול' ובוידוי מעשר* ולכתוב עליה פרוסבול ולקנות עמה נכסים שאין להן אחריות היל' היא או לא. הלכתא היא ואין לזוז ממנה".
וכן הרי"ף (ב"ב מד ע"א) מצטט במפורש במשנה אף וידוי מעשרות. ז"ל: "תא שמע ר"ע אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים ובוידוי המעשר ולכתוב עליה פרוזבול ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות".
וכן היד רמה (ב"ב כז ע"א, סי' קטז) כתב וידוי בתוך נוסח המשנה.
וכן נראה מהתיחסויותיהם של הראשונים שלפניהם היה כתוב וידוי במשנה. ולפי"ז מי אין לו קרקע פטור מוידוי מעשר.
ב. בירושלמי במסכת פאה (פ"ג ה"ז) על אותה משנה נאמר: "ר' יוסי בשם רבי יוחנן: מי שאין לו קרקע פטור מן הריאיון. רבי מנא בעי ולמה לננן (=לית אנן) אמ' מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתי' מן האדמה אשר נתת לנו. רבי יוסי בי ר' בון בשם רבי יוחנן אמר שמועתה כן: מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו. רבי יוסי בשם רבי יהושע בן לוי מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך".
עולה מן הירושלמי שמי שאין לו קרקע בא"י פטור מוידוי מעשרות. אולם זה לא היה לפניו במשנה.
וכ"כ הסמ"ג (עשין סי' קלח): "גרסינן בירושלמי דפאה (דף יז, ב) רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אומר מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי".
ג. המשנה בפאה הובאה בתלמוד בבלי (קידושין כו ע"א–כו ע"ב) ושם כתב רש"י: "ובוידוי – ל"ג דאף מי שאין לו קרקע מתוודה על המעשרות ויכול לומר וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו, ולא דמי לבכורים דבעי למימר אשר נתת לי".
וכן כתב רש"י בבבא בתרא (כז ע"א): "ובוידוי – לא גרסינן ליה במתני' במסכת פאה דאין וידוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע".
עולה מרש"י שבמשנה בפאה אין גורסים וידוי וא"כ אף מי שאין לו קרקע צריך להתוודות וידוי מעשר. רש"י מוסיף טעם להשמטת וידוי מהמשנה בפאה שיש הבדל בין ביכורים לוידוי מעשר, שכן בביכורים מודה על פירות אדמתו בעוד שבמעשרות מודה על פירות ארץ ישראל בין שגדלו בשדותיו ובין בשדות אחרים.
בזרע יצחק (קידושין כו ע"א) כתב שבמגיד מישרים נכתב שלא כרש"י: "בא"ד וגם מי שאין לו קרקע אינו צריך להתוודות וכו' עכ"ל כצ"ל וכמו שהגיה המגיד למוהר"י קארו בספר מגיד מישרים בפ' ויקהל דף ו'".
אולם לענ"ד דברי 'זרע יצחק' אינם נכונים. ז"ל המגיד מישרים*: "עוד אמר (=המגיד לר"י קארו) בפ"ק דקדושין. ובוידוי מוטעה הוא וצריך להגיה, וגם מי שאין לו קרקע אינו צריך להתוודות". במשפט זה בלשון המובאת מהמגיד סתירה מיניה וביה, שהרי אם וידוי במשנה מוטעה וצריך למוחקו, עולה שאע"פ שאין לו קרקע צריך להתוודות, וא"כ אין מובן המשפט: 'וגם מי שאין לו קרקע צריך להתוודות'. וע"כ נראה שלא כזרע יצחק, אלא צריך להגיה: "מי שאין לו קרקע (אינו) צריך להתוודות". וא"כ המגיד מישרים מסייע לרש"י.
ד. תוספות (קידושין שם) כתב: "פי' בקונטרס דל"ג בוידוי דאף מי שאין לו קרקע מתודה על המעשר ויכול לומר וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו ולא דמי לבכורים דבעי למימר אשר נתת לי וכן פר"י דל"ג ובוידוי ולא מטעם דרש"י אלא משום דבירושלמי (דפאה פ"ג) פריך אהא מילתא גופא אמאי לא תני ובוידוי אלמא משמע דלא גרסינן ליה, וגם משמע מי שאין לו קרקע מתודה כגון פירות לקוחין".
מתבאר מתוס' שמסכים שגירסת המשנה כרש"י, אולם משמע שאינו מקבל את נימוקו של רש"י, שכן בירושלמי לא נמקו שיכול להגיד 'אשר נתת לנו' ושאלו מדוע לא נזכר במשנה בפאה וידוי. ואעפ"כ פוסק כרש"י שאף על פירות לקוחין מתוודה.
אבל בתוספות בבבא בתרא (כז ע"א ד"ה ובוידוי) כתב: "פי' בקונטרס דלא גרסינן ובוידוי דלא כתיב במעשר שני (שיש) שום וידוי לא מארצך ולא מאדמה אשר נתת לי אע"ג דכתיב ביה וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו (דברים כו, טו) לא שיהא לו לחלק אלא לכל ישראל ומיהו על כרחך אין וידוי בלא קרקע דתני עלה בירושלמי אף בוידוי ומכל מקום לא גרסינן ליה מדתני עלה בירושלמי מכלל דבמשנה ליתיה".
יוצא מדבריו שלא קיבל את נימוקו של רש"י אלא הלך אחר הירושלמי ופסק שמי שאין לו קרקע אינו מתוודה. והובאו שניהם במראה הפנים על הירושלמי.
נראה שהרמב"ם סבר כרש"י שכן אף הוא לא הביא כלל את הדין של קרקע כמחייבת ופוטרת מוידוי מעשרות.
ה. בחידושי הרמב"ן (בבא בתרא כז ע"א) כתב: "חייבת בפאה ובבכורים ובוידוי. כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן וידוי שאין וידוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע שאפילו מי שאין לו קרקע מעשר פירותיו ומתודה עליהן, והא דאמרינן תבואת זרעך ולא לוקח בשלקח פירות ממורחין עסקינן, דאם אינן ממורחין חייב במעשר דבמרוח תלה רחמנא כמו שפירשתי בפרק הפועלים, ועוד דמכל מקום חוכר חייב במעשר לדברי הכל כדתנן יש בתרומה ובמעשר מה שאין בבכורים וכו', ונוהגים באריסין ובחכירות ובסיקריקון ובגזלן וכו' בפ' שני דמסכת בכורים. ושמעתי דבירושלמי במסכת פאה (פ"ג ה"ז) גרסינן רבי מנא בעי ולמה לינן אמרין מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב ואת האדמה אשר נתתה לנו, רבי יוסי בר רבי בון בשם רבי יוחנן אמר מן שמועתא כן מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי פירוש שאינו מתודה על מעשרו לפי שאין יכול לומר ואת האדמה אשר נתתה לנו. ומיהו זה מוכיח דלא גרסינן ליה במתניתין כדברי רש"י ז"ל ולאו מטעמיה".
כאמור הרמב"ן סובר כתוס' ומוכיח שבגירסת המשנה אין לגרוס וידוי אע"פ שמהירושלמי מוכח שניתן לגורסו ופוסק שלא כרש"י, ועל כן מי שאין לו קרקע פטור מוידוי.
מהרשב"א (ב"ב כז ע"א) משמע שמצדד כרש"י. וז"ל: "קרקע כל שהוא חייב בפאה וביכורים ובוידוי, פרש"י ז"ל דלא גרסי' וידוי לפי שאין וידוי אלא במעשר ומעשר לא תליא בקרקע דאפי' חוכר מביא מעשר ואפי' לוקח מן השוק, ואע"ג דאמרי' (ב"מ פ"ח א') תבואת זרעך ולא לוקח התם לא מיעט אלא בלוקח תבואה ממורחת דבמרוח תלא רחמנא אבל בלוקח שבלים ומירחן חייב במעשר".
וכן הריטב"א (ב"ב כז ע"א) מביא שהירושלמי מסייע בגירסתו לרש"י ומשמע שאף לדעתו של רש"י מצד ההלכה.
ו. הרש"ס על הירושלמי בפאה מביא את פירוש רש"י בקידושין וכותב: "ואינו כן דהא הכא תלמודא בהדיא קשי עלה דברייתא דאמאי לא תני ליה ולא משני. ואם לחשך אדם לומר דמאי דאמר הכא דכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו שינוייא הוא לקושיין דכיון דכתיב לנו ולא כתיב לי אכולהו ישראל משמע, ולעולם בין אין לו בין יש לו מתודה, הא ליתא! דהא תנן במסכת מעשר שני בפרק בתרא [ה"ה] ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ, ר"מ אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מקלט. ומפרש תלמודא עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר למחלוקת ניתנו ומר סבר לבית דירה ניתנו, אבל לכו"ע אין מתודין אלא א"כ יש להן קרקע. משמע דכי כתיב ואת האדמה אשר נתת לנו אמתודין גופייהו קאי אלא ודאי כדפרשינן".
היינו, ממשנת מעשר שני בה נשנו דיני וידוי מעשר עולה במפורש שגרים ועבדים משוחררים אינם מתוודים מפני שלא נטלו חלק בארץ. ולכאורה מוכח מהמשנה גופה שלא כרש"י. אלא שהקושיה כה פשוטה שהיא מחייבת תירוץ מדוע רש"י התעלם מהמשנה ולא הביאה כראיה נגד שיטתו*.
התשובה לשאלה נמצאת בדברי הרשב"ם.
הרשב"ם (ב"ב קנ ע"א) מסייע לזקנו רש"י וז"ל: "ובוידוי לא גרסי' בסדר המשנה דבשלמא גבי פאה פאת שדך כתיב קרקע כל שהוא, גבי בכורים כתיב ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי, ולכתוב עליה פרוזבול הכי תקון רבנן אם יש לו ללוה קרקע כותבין פרוזבול למלוה לגבות חובו בשביעית, דדמי כמאן דאית ליה משכון דמקרקעי דלוה משתעבד ליה וגבי משכון לא משמטא שביעית דלא קרינא ביה לא יגוש הואיל ואית ליה משכון ולא רצו בית דין לעקור תקנת שביעית מן התורה. ולקנות עמהן נכסים שאין להם אחריות מקראי נפקא לן בקדושין. אלא וידוי מעשר אע"ג דכתיב ביה (דברים כו) השקיפה ממעון קדשך וגו' ואת האדמה אשר נתתה לנו [וגו'] אפי' אין לו קרקע יתוודה דהאי לנו אכל ישראל קאי כדתנן במסכת מעשר שני (פ"ה מי"ד) מכאן אמרו ישראל וממזרים מתוודין אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ אלמא אפילו אין לו קרקע אלא שיהא ראוי הוא ואבותיו ליטול חלק בארץ".
היינו הרשב"ם מבחין שכל הנשנים במשנה בפאה צריך שיהיה להם קרקע כלשהי בפועל, ועל כך טוענים רש"י והרשב"ם שאי היות קרקע בידו אינה מונעת את הוידוי. לעומת זאת המשנה במעשר שני מדברת על אלה שאינם יכולים לומר את הוידוי מפני שאינם מצאצאי נוחלי הארץ, ועל כן אינם יכולים לומר: "האדמה אשר נתתה לנו". משמע שחוסר בעלות על קרקע בפועל אינו מפריע, אבל אי–השתייכות לנוחלי הארץ מונעת את אמירת הוידוי. ועל כן נשים או כהנים ולויים יכולים להתוודות אבל גרים ועבדים משוחררים אינם יכולים להתוודות*. הבעלות על קרקע אליה מתייחסים רש"י והרשב"ם וכן הקרקע אליה מתייחס הירושלמי היא בעלות בפועל ולא מצאצאי נוחלי הארץ.
הר"ש משאנץ (פאה פ"ג מ"ז) הביא את דברי הרשב"ם וכתב שבירושלמי היא פלוגתא דאמוראי. וכן כתב הרא"ש בפירושו לפאה.
כיון שהדברים כתובים במפורש ברשב"ם ורמוזים ברש"י, צריך לעיין בדברי הרש"ס כיצד הוא מקשה על הראשונים דבר שאינו שייך כלל לדבריהם וצ"ע.
מסקנה
נראה להלכה כי אף מי שאין לו קרקע והפריש תרו"מ מפירות שקנה – חייב בוידוי מעשרות. וכש"כ בימינו שזהו רק זכר לוידוי מן הראוי שיתוודה.