חבל נחלתו ז ס
סימן ס
תרומת אברים מחיים לצורך השתלה
שאלה
האם תרומת אברים מותרת או אף מצווה עפ"י הדין, וממילא האם מותר ליטול עליה ממון?
תשובה
א. בספר לאור ההלכה של הגרש"י זוין כתב מאמר גדול העוסק במשפט שילוק (המופיע בספורו של שקספיר הסוחר מונציה) עפ"י ההלכה. השאלה היא האם אדם יכול ל"שלם" באבר שיחתכו ממנו לשם תשלום חוב. הגרש"י זוין מבאר שאין תוקף להתחייבות כזו, כי אין לאדם בעלות על גופו.
הוא מוכיח זאת עפ"י דברי שו"ע הרב (חו"מ הל' נזקי גוף ונפש ס"ד): "אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו* כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל או משתה אלא אם כן עושה בדרך תשובה שצער זה טובה היא לו להציל נפשו משחת ולכן מותר להתענות לתשובה אפילו מי שאינו יכול להתענות ומי שיכול להתענות מותר אפילו שלא בדרך תשובה אלא כדי למרק נפשו לה' שאין טוב למעלה מטובה זו". וכשם שאין הוא בעל גופו כדי להכותו אין הוא יכול להקנות חלק מגופו, שיחתכו חלק ממנו ולשלם בו תשלום.
ב. לפני כחמש עשרה שנה כתבתי בהערה לדבריו:
הרב זוין במאמרו על משפט שילוק בספרו לאור ההלכה יצא להחיל כלל שאין לאדם בעלות על גופו ועל נפשו. והנה הוא עובר מנפש לגוף וחוזר חלילה בלי להבחין ביניהם, ובלי להבחין אם מדובר בהמתה או בחבלה והכל בכלל אחד כייל. ולא הגדיר לענ"ד את הדברים במדוייק.
והנלענ"ד שמכל דבריו אין ראיה לגבי פגיעה באבריו שלו, וניתן לומר שיש לאדם בעלות על אבריו, ולא אך קנין פירות לפרנסה כגון עושה בידיו ורגליו וכד', אלא בעלות גמורה. אלא שלא הותר לו "להוציאם" מרשותו אלא כשאין בכך השחתה, שהרי גם הוא חייב ב"בל תשחית" כלפי גופו. ולגבי נטילת חיותו לגמרי מודה אני לרב זוין ולמקורות שהביא. והנ"מ בין שתי הסברות תהיה בתרומת אברים בחייו שלא יגרמו למיתתו. לפי הרב זוין אסור ואין יכולת לאדם לתרום כליה לאחר, או מח עצם* וכד' שהרי אינם בבעלותו. אבל לפי הדרך השניה כיון שאין בכך השחתה וזה נעשה להצלת חבירו – מותר. ולפי סברא אחרונה אין אדם יכול למחול בצער גופו ללא צורך כיון שיש בכך השחתה, ולא תליא בדעתו הפרטית אם מוחל על כך.
וראיתי במאירי (ב"ק סוף פ' החובל) שלמד איסור חבלה בעצמו מהפסוק: "וכִפר עליו מאשר חטא על הנפש", ומהפסוק: "אך דמכם לנפשותיכם". ואעפ"כ שבועה חלה ע"ז, ומי שנשבע לחבול בגופו חייב מפני שאיסור החבלה בעצמו מדברי סופרים. הא קמן שיש לאדם בעלות על עצמו מהתורה ואף לחבול בעצמו, שאל"כ ה"ז כנשבע לצער או לחבול בחבירו שאין השבועה חלה. ע"כ דברי שכתבתי לפני שנים.
ג. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' מה) דן על שאלת תרומת אברים עפ"י השאלה: האם אדם מצווה להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חבירו הנמצא בודאי סכנה. כגון טובע בים ואם יקפוץ להצילו יסתכן אף הוא. ומביא את הבית יוסף (חו"מ סי' תכו) בשם הגהות מיימונית שכתב בשם הירושלמי שאפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב. והב"י הסביר את הטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. ומעיר הט"ז שהן השו"ע והן שאר הפוסקים השמיטו דין זה מהלכה. והסמ"ע והט"ז כתב שהשמיטו זאת כיון שהרי"ף, הרמב"ם הרא"ש והטור השמיטו זאת. ומביא מס' אגודת אזוב שהבבלי חולק על הירושלמי וסובר שאין להיכנס בספ"נ עבור ודאי פ"נ של חבירו מישראל. וראייתו מדברי הגמ' בנדה (סא ע"א): "הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר, אמר להו היכי נעביד אי לא אטמריכו חזו יתייכו, אטמרינכו הא אמרו רבנן האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי, זילו טמרו נפשייכו", וכתבו התוס' והרא"ש בשם השאילתות למיחש מבעי' אם הרגתם חייבתם ראשי למלך שהתרה מלקבל רוצחים, הרי שנמנע רבי טרפון להצילם משום הספק סכנה שיכול להיות באם שיהי' הקול אמת, אלמא דאינו מחויב להכנס בספק סכנה בשביל הצלת חבירו. ובערוה"ש (חו"מ סי' תכו ס"ד) הסכים עם בעל אגודת אזוב. ומביא ראיה נוספת לאיסור הכנסת עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מסנהדרין (לח ע"א): "מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך, והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת"ל והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קמ"ל". ומוכיח שאם אפילו בספק סכנת נפשו ג"כ חייב להצילו, עדיפא הו"ל למימר דקמ"ל דאפילו בספק סכנת נפשו נמי חייב להצילו וכו', אלא ודאי רק מטרח ואגורי הוא דמחייב, אבל לא להכניס נפשו בספק סכנה דכיון דאינו מחויב להכנס בודאי סכנה דחייו קודמין. וכ"כ הערול"נ בסנהדרין שם ומהר"ם שיק בחבורו על המצוות (מצוה רלח).
והביא מהמאירי בסנהדרין שכתב: "מי שראה חבירו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו חייב להשתדל בהצלתו, ולא סוף דבר בעצמו אם הוא יכול בלא סכנה שהרי על אבדת ממונו חייב על אבדת גופו לא כל שכן אלא אף על ידי אחרים והוא שישכור שכירים ופועלים ובקיאים באותן הדברים להצילו". ולומד מדברי המאירי שהמדובר בחיוב הצלת חבירו הנתון בסכנה הוא כשלמציל לא תהא צפויה מזה שום סכנה.
ד. עוד מביא אגודת אזוב מתשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכז) המובאת כאן במלואה: "(אלף נב) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת, והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא, משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה*?
"תשובה זו מדת חסידות, אבל לדין יש תשובה! מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אע"ג דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו כ"ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ"ה חיישינן לה כ"ש בנ"ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה".
ומסיים באגודת אזוב: "אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו ס"פ א"מ ד' ל"ג גבי שלך קודם לכל אדם שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך וכ"ה בש"ע ח"מ סי' רס"ד". והובאו דבריו בקצרה בפ"ת חו"מ (שם) ובפ"ת יו"ד (סי' קנז ס"ק טו). עיי"ש). וכאגודת אזוב סיכם אף ערוה"ש. עולה מן הדברים שמותר לפי"ז לתרום אבר משום פיקו"נ של חבירו ובלבד שהתורם אינו מסתכן ובכלל ספק פיקו"נ, אבל אם הוא מסתכן אפילו מעשה חסידות אין בכך. וכן כתב באור שמח (פ"ז ה"ח) כאגודת אזוב.
ה. הגרא"י ולדנברג בעיונו בדברי הרדב"ז כותב שהחותך אבר חיצוני עבור חבירו שאין בזה פ"נ הרי זו מידת חסידות אבל האבר שמן החלל ולפנים ה"ז חסיד שוטה.
ומוסיף: "ויתכן לומר, וקרוב הדבר לודאי שכן הדבר, שאפילו להגה"מ ודעימי' דסברי דיש לו לאדם ליכנס לסכנת נפשות כדי להציל חבירו מסכנה ודאית. מ"מ יודו מיהת שאין לו לאדם לתת להוריד לו אבר מאבריו בכדי להציל חבירו, ואפילו אם היה הדבר תלוי רק בדידיה, והחילוק בזה ברור דבלהכניס עצמו לספק סכנה סברי הני רבנן דאין לו לחוש לכך בהיות שהולך לעשות מצוה גדולה של הצלת נפש ויש לו על כן לבטוח בזה שלא יאונה לו כל רע ויצא שלם בגופו, אבל משא"כ בהורדת אבר הרי אין ספק בדבר שיחסר לו עי"כ האבר, ועל כן גם הם יודו שאין זה דרכי נועם לחייב את האדם בכך, והכל כפי שמסביר בזה הרדב"ז".
ומסיק: "זאת תורת העולה. דבמקום שיש ודאי ספק פיקוח נפש יש להכריע שאסור לו לאדם לנדב אבר מאבריו בכדי לשותלו בגופו של חבירו ולהצילו עי"כ מסכנה ודאית, והעושה כן הר"ז חסיד שוטה, וישנו איפוא איסור על כך גם על הרופא המבצע שלא לסכן בקום ועשה דמו של זה בכדי להציל דמו של חבירו (ועל אחת כמה כשגם דבר ההצלה שקול בספק) דמאי חזית וכו', ואם יקרה אסון והאיש הזה ימות בגלל הוצאת האבר ממנו נראה דדם יחשב לרופא שביצע זאת ודמו ידרש ממנו. ובמקום שאין ספק סכנה נשקפת לעין אזי אע"פ שאין כל חיוב ולא מצוה על שום אדם לנדב אבר כל שהוא מאבריו כדי לשתלו בגופו של חבירו ולהצילו עי"כ ממיתה, מ"מ המנדב זאת למדת חסידות יחשב לו זאת, ואם מנדב בלב שלם וגמור (עיין ב"ק ד' צ' ורמב"ם פ"ה מחובל ומזיק הי"א וטור וחו"מ סי' תכ"א סעיף י"ב) מותר לרופא לבצע זאת".
ספק הסכנה נראה שהוא במעשה החיתוך עצמו וההבראה ממנו, אבל אין חוששים לסכנה עתידית אע"פ שברור שאדם שיש לו כליה אחת פגיע יותר ויכול להיכנס לסכנה הרבה יותר מאחר בעל שתי כליות. ולפי"ז עדיין השאלה נשאלת מה נאמר באבר שאין לו תחליף גופני, והוא רוצה לתרום לחבירו או עבור ממון. כגון קרנית של העין והוא יהיה סומא בעין אחת וכי הדבר מותר וצ"ע.
ו. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פ"ז) חזר הגרא"י ולדנברג ודן בשאלה שלפנינו. ובתוך דבריו כתב: "ולא עוד אלא די"ל ביותר דלא שייך בזה ענין של מדת חסידות, ואם עפ"י דין אין עליו חיוב על כך תו לא שייך בזה הסכמה האדם על כך, כי האדם איננו הבעלים על גופו ואבריו להמיתו או להחסירן ממנו. אלא המה קנינו של הקב"ה כלשונו של הרמב"ם בפ"א מרוצח, או כלשונו של הרדב"ז בפי"ח מסנהדרין ה"ו: שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה כמו שנאמר הנפשות לי הנה. וגם לרבות כלשונו של שו"ע הגרש"ז הי' נזקי גוף סעי' ד' כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער".
עולה מדבריו שנקט כרב זוין שאין לאדם בעלות על גופו ורק בגלל פיקו"נ של חבירו הותר לו לתרום לו אבר, וא"כ אם אינו מחוייב מצד הדין – אסור לו לתרום אבר וצ"ע.
הצי"א מסיים שם: "מכל האמור נלפענ"ד שיקשה מאד להורות היתר בהאמור, אם לא באופן שכתבתי בספרי שם והיינו היכא שישנו בלא"ה מקום לצדד להתיר כגון היכא שהסכנה איננה ודאית והמדע הרפואי אומר שהדעת נותנת ששניהם ישארו על ידי כן בחיים. ובכה"ג יש לצרף לסניף לזה גם אותה הדעה הסוברת שבכלל מותר לו לאדם להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית אם כי נדחית היא מהלכה". ועי' בשו"ת יחל ישראל (סי' סז).
וכן בשו"ע הרב (חו"מ הל' נזקי גוף ונפש ודיניהם ס"ז) פסק: "ואפילו ליכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך כדי להציל את חבירו ממיתה ודאית (ויש חולקין בזה וספק נפשות להקל)".
ולגבי שאלה ששאלנו לעיל בתרומת קרנית מן החי נראה שיהא אסור כפי תשובת הרדב"ז.
ז. עדיין צריך לדון האם לקרובים מותר להסתכן יותר מאשר לאחרים בתרומת אברים. כגון אב התורם אונת כבד לבנו. האב בספק פ"נ והבן בודאי פ"נ. וברור שקרבתם יותר מרובה ורחמי האב על הבן גדולים יותר מאשר סתם "תורם". ואולי ניתן להוכיח מדברי אהרן למשה רבינו לאחר צרעת מרים (במדבר יב, יב): "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". ומפרש רש"י: "אשר בצאתו מרחם אמו — אמנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב. וכן חצי בשרו, חצי בשרנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב. מאחר שיצאה מרחם אמנו היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר (בראשית לז, כז) כי אחינו בשרנו הוא. ולפי משמעו אף הוא נראה כן, אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת".
"אשר בצאתו — מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה שיש כח בידו לעזור ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא".
היינו בקרובים ניתן לומר שרואים אותם כגוף אחד וא"כ מצוה עליו להציל את אחיו או בן משפחה אחר אפילו הוא ודאי בסכנה. ולפי"ז מותר לבן משפחה להיכנס לספק סכנה יותר מוחשית ויותר קרובה, מפני שסכנת הניצול היא סכנתו.
מסקנות
א. לחלק מהפוסקים אבריו של אדם אינם ברשותו ומותר לתורמם לאחרים מחיים רק בסכנת נפשות למי שתורמים עבורו.
ב. במקום סכנה לתורם זוהי מידת חסיד שוטה לתרום אבר מחיים, ועם זאת אם אדם החליט לתת אבר נראה שמותר ליטול על כך ממון מכיון שאבריו ברשותו.
ג. יש לשקול שבמקום קרובים מותר לקרוב להיכנס לספק פ"נ יותר גדול כדי להציל את קרובו הנתון בפ"נ ודאי*.