חבל נחלתו ז מו
סימן מו
ירידה לאומנות חבירו – חובת היורד וחובות הלקוחות .
שאלה
בישוב קטן חנות מכולת המוכרת גם פירות וירקות. בעל המכולת אינו מתושבי הישוב, אבל נבחר ע"י מזכירות הישוב לפתוח מכולת בישוב כמתאים ביותר מכמה הצעות, מאחר ולא היה מתושבי הישוב שרצה בכך. מחירי הפירות וירקות גבוהים מאד ביחס לשווקים. באזור ישנו ירקן אשר קונים ממנו בהזמנה והוא מביא משלוחים לבתים. האם הוא יכול לפתוח חנות פירות וירקות בישוב? האם מותר לקנות ממנו בהזמנה ובהבאת משלוחים?
תשובה
א. לפני שניגש לנתח את צדדי ההיתר והאיסור בשאלה, הקדמה קצרה לעניין ירידה לאומנות חבירו. בסנהדרין (פא ע"א): "ואת אשת רעהו לא טמא (יחזקאל יח) — שלא ירד לאומנות חבירו". ובמכות (כד ע"א): "לא עשה לרעהו רעה (תהילים טו) — שלא ירד לאומנות חבירו". ובתורה תמימה (הערות דברים יט הערה כח) כתב: "והנה שם השגת גבול שבתורה תפסו חז"ל לכל דבר שאדם מחסר לחבירו, כגון היורד לאומנות חבירו או למחייתו, ומהפך בעסק אחד ובא חבירו ותפסו, וחדוש שכל כך מזלזלים בני אדם בכך, וחז"ל השוו קפוח פרנסה לקפוח הנפש [עיין יבמות ע"ח ב' אל שאול ואל בית הדמים וכו']".
הדברים החמורים של חז"ל בנושא מחייבים אותנו בבירור הנושא היטב ונותנים התיחסות מעמיקה מעבר לצדדים ההלכתיים פורמליים, להבין עד כמה שאלות אלו הן רבות משמעות לאדם הנפגע ולפוגע.
עוד יש להוסיף, נשמעה הטענה: 'הפרנסה משמים' וא"כ מה זה משנה אם ננהג כך או אחרת. כנגד טענה זו עומדות שתי טענות. ראשית, טענה זו מנותקת מהתנהלות הבריאה, הרי איננו יודעים בשום תחום את העתיד, וא"כ היתר הפעולה או איסורה אינו יכול להישקל לפי ההסתכלות האלוקית, וידיעתנו היא לאחר מעשה בלבד, ורק אז ביכולתנו לומר כך היה הרצון האלוקי. ושנית, איננו נתבעים בעולמנו לחשוב על הסדרים האלוקיים, אנו נתבעים לפעול או להימנע לפי המוסר האלוקי שנצטוינו בו, הנטוע בתוך ההלכה והמנהג. מעבר לכך: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"?! מה הסיבות האלוקיות לתוצאות בעולמנו איננו יודעים ולא נדע, ולא על כך נצטוינו, אלא על החיובים המוטלים עלינו, וכשאנו נעשה את המוטל עלינו הקב"ה יעשה את מה שהבטיחנו.
ב. במסכת בבא בתרא (כא ע"ב): "אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי. א"ל רבינא לרבא: לימא, רב הונא דאמר כרבי יהודה; דתנן, רבי יהודה אומר: לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שמרגילן אצלו, וחכמים מתירין! אפי' תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה התם — אלא דאמר ליה: אנא קמפלגינא אמגוזי, את פלוג שיוסקי, אבל הכא אפילו רבנן מודו, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי. מיתיבי: עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו: אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי! תנאי היא; דתניא: כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי, ולא מלמד תינוקות, ולא אחד מבני בעלי אומניות, ולשכנו אינו כופיהו; רשב"ג אומר: אף לשכנו כופיהו. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, ואי שייך בכרגא דהכא — לא מצי מעכב, בר מבואה אבר מבואה דנפשיה — לא מצי מעכב. בעי רב הונא בריה דרב יהושע: בר מבואה אבר מבואה אחרינא, מאי? תיקו".
עולות מן הסוגיא כמה מסקנות:
) מחלוקת תנאים האם יכול לכוף את שכנו בן אותו מקום שלא לפתוח עסק מתחרה.
.) בתוך אותו מבוי אינו יכול למנוע את בן המבוי לפתוח עסק מתחרה.
.) הסתפקו האם בן מבוי אחד יכול למנוע מבן מבוי אחר לפתוח במבוי שלו עסק מתחרה.
ויש עוד כמה הלכות מיוחדות בהמשך הסוגיא לגבי תלמיד חכם, ומלמד תינוקות ורוכלים לצרכי נשים, ובעלי חובות בעיר ויום השוק.
ג. הרי"ף (ב"ב יא ע"א) פסק: "וליתא לדרב הונא דהא קם ליה כיחידאה ולעולם הלכה כסתם ועוד דהא רב הונא בריה דרב יהושע דהוא בתרא פליג עליה דאמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב, בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחריני מאי תיקו. הלכך לא מצי מעכב". מסקנת הרי"ף היא שבן אותה עיר יכול לפתוח עסק מתחרה באותה עיר ואפילו בקרבת מקום. וכן פסק הרא"ש.
וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' קנו) ויעויין בב"י המבאר את שיטת הרמב"ם.
ד. בעמוד הבא בתלמוד מובא כך: "הנהו דיקולאי (רש"י מוכרי סלים או מוכרי יורות) דאייתו דיקלאי לבבל, אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו, אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו. והני מילי ביומא דשוקא. אבל בלא יומא דשוקא לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרינן אלא לזבוני בשוקא, אבל לאהדורי לא. הנהו עמוראי דאייתו עמרא לפום נהרא, אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו, אתו לקמיה דרב כהנא, אמר להו: דינא הוא דמעכבי עלייכו. אמרו ליה: אית לן אשראי, אמר להו: זילו זבנו שיעור חיותייכו, עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו. ".
וברש"י: "ולעלמא ליזבנן — יומא דשוקא הוה והרבה באין ממקום אחר לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין גם על המוכרים להביא אומנותם ולמכור לנקבצים לשוק".
הרא"ש (פ"ב סי' יב) מוסיף: "ואמר להו דינא הוא דמעכבי עלייכו פירוש אם רוצים למכור על יד על יד כדרך חנוונים אבל למכור סחורה בבת אחת אין יכולין לעכב עליהן". היינו, סוחרים הבאים לעיר (כאותם מוכרי צמר) מותרים למכור את סחורתם בבת אחד אבל לא להישאר בעיר ולמכור אותה לאט לאט. וכתב הבית יוסף (חו"מ סי' קנו) בטעמו של הרא"ש: "ונראה לי שלמד כן מדמצו בני העיר לעכב עליהם ואילו במוכרים סחורתם בבת אחת מי מצו מעכבי, והלא דרך העולם להוליך סחורות ממקום למקום ואם אתה אומר כן נמצא משא ומתן של עולם בטל אלא ודאי במוכר על יד דוקא הוא דמצו מעכבי".
עד כאן שמענו מזכויות המוכרים וכיצד קבעו חז"ל את זכויותיהם. נעבור מכאן לדיון השגת גבול למוכרים אשר נהנים ממנה הלקוחות באותה העיר.
ה. מוסיף הרא"ש: "וה"ר יוסף הלוי ז"ל כתב ובלבד שמוכר כשער שאר חנוונים אבל אם מוכר יותר בזול אין מעכבין עליו כיון שהוא טוב לבני העיר". לפי הרא"ש, המדובר במי שבא לעיר מבחוץ וכיון שהוא מוזיל הוא רשאי למכור בגלל הרווח לקונים. וכן הביא זאת הטור (חו"מ סי' קנו): "וכתב ה"ר יוסף הלוי הא דמעכבין עליהם דוקא בדליכא פסידא ללוקחין כגון שמוכרין כשאר בני העיר וגם אין סחורתם טובה יותר משל בני העיר אבל אם נותנין יותר בזול או סחורתם יותר טובה משל בני העיר לא עשו חכמים תקנה למוכרין כדי להפסיד ללוקחין".
ומביא הב"י דעה חולקת: "והרמב"ן (כב. ד"ה זילו) ונמוקי יוסף (יא.) כתבו דעת ה"ר יוסף הלוי דכיון דלוקחים דההיא מתא ישראל נינהו לא מצי המוכרים לעכב מפני תועלתם כיון דמפסדי ללוקחים ישראל וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ולא מחוור מדתנן (ב"מ ס.) ולא יפחות את השער ואף על גב דתנן עלה וחכמים אומרים זכור לטוב משום דקא מרווח תרעא. התם הוא בבני דההיא מתא משום דאמר ליה איזיל את וזבין אבל אבני מתא אחריתי מעכב דאיהו לית ליה עסק בהדיה דלאו בר מאתיה הוא כדאמרן לעיל גבי בר מבואה ואי בעו בני מתא דלוזיל גבייהו יתנו על השערים או יושיבו ביניהם אחר מעירן, אבל האי ודאי מצי מעכב אההוא בר מתא אחריתי דאי לא תימא הכי לעולם לא יעכב שאי אפשר שלא יוזל השער כשיש הרבה בני אומנות זו ותקנת לוקחים ודאי היא אלא שמע מינה כיון דהאי אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים, אבל בני המדינה רשאין להתנות שימכור בכך וכך ואם לאו שיושיבו שם אחר ובלבד בשער בינוני שיפה לשניהם. ומיהו אי לא שוו עיסקי אהדדי ודאי מודינא דמצו למימר ליה את עסקך גריעא והך שפירא וכעיסקא אחריתי דמיא דהא לית לך דכוותה". הרמב"ן חולק על הר"י מיגש וכותב שאם נסמוך על הר"י מיגש תמיד המוכרים המקומיים יפסידו שכן תמיד יש הפרשים בין בני אומנות אחת. ורק אם האחד שונה בהחלט בטיב הסחורה מותר גם לבן עיר אחרת למכור באותה העיר.
וממשיך הב"י: "ונמוקי יוסף כתב על דברי ה"ר יוסף הלוי ונראה דעת הרב בזול גדול אבל להוזיל [מעט] יותר ממוכרי העיר ודאי מצו מעכבי, דאם לא כן לעולם לא מצו מעכבי שאי אפשר שכשיש שם הרבה מבני אומנות שלא יוזל השער, כן נראה דעת הרמב"ן ונראה שהסכים לזה הרנב"ר בחדושיו (ד"ה זילו) עכ"ל. ולכאורה לא משמע כן מדברי הרמב"ן אלא דבין מוזלי פורתא ובין מוזלי טובא לה"ר יוסף הלוי לא מצו מעכבי ולהרמב"ן מצו מעכבי. והמרדכי (סי' תקיג) כתב בשם ר"י כדברי ה"ר יוסף הלוי וכתב הוא ז"ל דלא נראה לו". היינו הנ"י מביא את דעת הרמב"ן בצורה שונה שמחלקת בין רווח גדול לרווח קטן. והב"י מעיר שלא משמע כן ברמב"ן. וכן המרדכי חולק על הר"י מיגש.
מוסיף הב"י: "והרא"ש לא כתב אלא דברי ה"ר יוסף הלוי ואחריו נמשכו רבינו ורבינו ירוחם (נל"א ח"ו) והוסיפו לכתוב אהא שכתב הרמב"ן דהיכא דלא שוו עיסקי אהדדי כעיסקא אחריתי דמיא, וכל שכן אם היה סחורה אחרת שאין מוכרין אותה בני העיר דפשיטא דאין יכולים לעכב עליהם. ונראה מדבריהם דדוקא בשעיסקא של סוחרים הבאים יפה משל בני העיר הוא דאין מעכבין עליהם, אבל אם של בני העיר יפה משלהם מעכבין עליהם וקצת נראה כן מדברי נמוקי יוסף, ותמיהא לי דאפילו של בני העיר יפה משלהם כיון דלא שוו אהדדי כסחורה אחרת דמיא וצריך עיון".
ו. פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' קנו ס"ז): "הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות, בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים. ואם מכרו ביום השוק בלבד, אין מונעים אותם, והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים, אפילו ביום השוק. ואם יש להם מלוה בעיר, מוכרים כדי פרנסתם אפילו בלא יום השוק, עד שיפרעו חובם וילכו להם".
מבואר שדעת השו"ע לפסוק כרמב"ן ולא כר"י מיגש.
מוסיף הרמ"א: "י"א הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת, היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות, שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר, אבל אם נותנין יותר בזול, או שהיא יותר טובה, שאז נהנין הלוקחין מהן, אין מוכרי הסחורות יכולים למחות (הרא"ש וטור בשם הר"י הלוי), ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים, אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים לא (רבינו ירוחם ל"א ת"ו והמ"מ בפ"ו משכנים). וכשמביאים סחורה אחרת שאין לבני העיר, אע"פ דלא מוזלי במקח ואינה יותר טובה, אינם יכולין למחות (ב"י מדברי הפוסקים)". הרמ"א הביא את דעת הר" מיגש בשם י"א.
ז. נראה לגבי השאלה דילן שהיא נקוטה במחלוקת בין השו"ע והרמ"א. ולכאורה יד המוחזק על העליונה ואינו יכול לעכב כעין המובא לעיל בשאלת ר"י בר רב הונא שעלתה בתיקו, ולכן אינו יכול לעכב. אולם נראה שהרמ"א מביא זאת בשם י"א אבל אינו מחליט שכך ההלכה*. כמו"כ המוכר הראשון נקבע בישוב כבעל המכולת ויכולים להתנות עמו שימכור במחיר בינוני ולא יעלה את המחירים מאד כמבואר בדברי הרמב"ן.
וכך כתב בערוה"ש (סי"א) לאחר שהביא את דברי הרמ"א: "ודווקא כשביכולת למכור בזול וחנוני העיר מייקרין השער אבל אם החנונים מוכרים במקח הצריך להיות אלא שאלו הבאים רצונם להוזיל אין מניחים אותם וגוערין בם שמקלקלין דרכי המסחור [נ"ל]".
ולכן נראה לי שאין להכניס לישוב מוכר נוסף לפירות וירקות שיקבע חנות במקום.
ח. אולם מותר לכל קונה להזמין משלוח עד הבית מאותו מוכר, שכשם שאין התחייבות לקנות שאר מוצרי המכולת במקום וכל קונה עושה לעצמו חשבון הפסד ורווח וקונה בישוב או מחוצה לו, ה"ה מותר להזמין ואין בכך השגת גבול. כמו"כ ראוי למזכירות הישוב שסיכמה עם בעל המכולת אשר מוכר בישוב שתדרוש ממנו שיקבע מחירים בינוניים לפירות וירקות, ואם הוא אינו מוכן לעמוד בכך רק אז מותר לפתוח חנות נוספת לפירות וירקות*.
ט. ונשאלתי בעקבות דברים אלו, האם מותר לבן הישוב למכור מצרך אחד בלבד ממצרכי החנות במחיר מוזל מבעל החנות, ונלענ"ד שמותר, ראשית משום שהוא בן המקום ורשאי להתחרות עם בן ישוב במכירות וכד', ועוד שכיון שהוא מוכר מצרך אחד עדיין החנות תמכור את רוב מוצריה ללא תחרות*.